xcvbxc
brian sell

מאת: נחשון שוחט, 17.8.11

“You know, the more I ran, the more ‘talented’ I became”.

(הרץ האמריקאי בוב הודג’, 2:10:59, בהשאלה מהציטוט המפורסם של תומס ג’פרסון)

בתמונה: יקיר המועדון בריאן סל, דוגמה לרץ צווארון כחול שהוציא מעצמו הרבה מעבר ל"כישרון החזוי", 2:10ש' למרתון.

אז מה המפתח להצלחה בריצה – “כישרון” או “עבודה קשה”?  מהו היחס ביניהם?  עד כמה תוכל עבודה קשה לחפות על “חוסר כישרון”?  ולהיפך- עד כמה “הכישרון” יגדיר מראש את טווח ההצלחה, או ימנע ממני להשיג מטרה אובייקטיבית, לא משנה כמה קשה אתאמן, בהתמדה ולמשך זמן?

השאלה הזו, בגלגוליה השונים, עולה פעם אחר פעם  – אם בשיחות על שבילי הריצה, ועוד יותר מכך בפורומים  – בכל מקרה היא חלק מהנטייה האובססיבית שלנו לנתח דברים פשוטים, הרבה יותר ממה שצריך.  אבל השאלה לא נשאלת סתם.  ואלו לא אנחנו ששואלים אותה, אלא ה”שדים”.  זו ההתחבטות שבין הספק והפקפוק לבין התעוזה והחלום.

ואולי השאלה הזו עצמה מגלמת את המסע המופלא לגילוי העצמי של הרץ למרחקים ארוכים.  הרי הדבר היפה ביותר במסע הזה הוא שאפשר לדעת היכן הוא מתחיל, אבל אף פעם אי אפשר לחזות ולדעת עד לאן הוא יגיע, ואילו עליות וירידות נעבור בדרך.  השאלה הנפוצה כל כך – “מהי מגבלת הכישרון” ולעומתה,  “עד לאן אפשר להגיע אם אשקיע כך וכך” – היא בעצם בקשה או צפייה למפת דרכים, עם יעד סופי מוגדר.  אלא שמפת דרכים כזו איננה קיימת, וטוב שכך.  אילו היא היתה קיימת, היה ניטל הטעם מן המסע.  הרבה יותר מרגש ומעניין להגיע למשהו שמעולם לא חשבת שתשיג.

היופי בריצה, הסיבה שבגללה אנחנו מתמידים בריצה, קשורים ביכולת להפתיע את עצמנו.  זו בעצם היכולת לקרוא תיגר על משוואת הכישרון מול העבודה.  להיווכח ובו בזמן להוכיח, שאין נוסחת מהנדס בנמצא.  זו המהות.  זו החדווה.  זו הריצה.

***

בפוסט הקצר הזה אני לא אנסה להקיף את הדיון בשאלה הנצחית הזו, אלא רק להציע פרספקטיבה, וכמה נקודות למחשבה, שמהוות חלק מ”האני מאמין” הבסיסי שלי כרץ.

“תמיד יש דג גדול יותר” – המימוש האבסולוטי מול המימוש האישי:

את הדיון אפשר להתחיל – ובאותה מידה לסיים – ב – 12:37.35דק' (שיאו העולמי של קנניסה בקלה ב – 5,000 מ’) או ב- 2:15:25ש' (שיאה העולמי של פולה רדקליף במרתון).  מובן שאלו תוצאות “על-אנושיות” (עבור כל בני האנוש חוץ מאחד/אחת… בינתיים).  מובן שאלו הישגים שנקבעו בזכות רמה נדירה של כשרון מולד, על-ידי outliers שבני אנוש רגילים לעולם לא יוכלו להשתוות אליהם.  מובן גם שאלו תוצאות שלא היו מושגות ללא שנים רצופות של אימונים עקביים ברמה הגבוהה ביותר המוכרת, ושהן דרשו גם יכולות מנטליות בלתי שיגרתיות.

אז איפה כל זה משאיר אותנו, שלא נהיה – גם לא בדמיון – לא פולה עם תנועת הראש האופיינית ולא ה”אנבסה” עם החיוך הצנוע והפיניש הקטלני?  ולא צריך ללכת לקיצון, כי גם נצחונות מקומיים וצנועים בהרבה לעולם לא יהיו בהישג ידינו?

אז זה העניין.  שכל ההגיון הזה לא ממש מרגיע את השדים.  הם מוצאים לעצמם חלומות משלהם.  והם מתגרים.  והם לא נוטים להיות שבעים.  “נעשה מרתון” הם אומרים.  ואז הם רואים שהם יכולים, אז הם מוסיפים כל פעם מספרים. המספרים שם?  הם כבר ימצאו אותם. וחלק גדול מהשאלה הופך להיות, פשוט מאד, כמה הם רעבים, כלומר השדים.

“תמיד יש דג גדול יותר”, באוקיינוס שבו הכל יחסי.  וכפי שהכשרון המולד הוא יחסי, כאלה הן גם המטרות.  וכזוהי האמביציה.

ג’ון פארקר כתב:

“In the world of the runner, as in the ocean, there is a hierarchy of ferocity. The swift blue runner is eaten by the slashing barracuda, which is eaten by the awesome mako shark. In track, such relative positions are fixed more or less in black and white and are only altered at telling expense”.

היחסים שרובנו מקיימים עם ההיררכיה הזו הם מורכבים.  מצד אחד אנחנו בוחנים כל הזמן את המיקום היחסי שלנו בתוכה, אם ועד כמה הוא השתנה ואת המטרות השרירותיות שהיא מציבה (לכן אנחנו גם מתבלבלים לפעמים).  מצד שני, מהמקום שבו אנחנו עומדים, ההיררכיה הזו היא ממש לא העיקר.  בסוף היא לא החשובה.  שאלת הכשרון מול העבודה היא גם שאלת ההישג האבסולוטי מול ההישג האישי.  השאלה, כפי שהיא מוצגת, היא פשוט לא השאלה הנכונה.

האם הכישרון המולד יגביל אתכם?  בוודאי!  האם זה משנה?  תלוי למי.  אם אתם קוראים כאן, כנראה שלא ממש.  ומהן אותן המגבלות שהוא מציב – זה עניין שנותר לנו לגלות, אם נעיז.  זהו בעצם הטעם והאתגר.  מה שבטוח, כמעט תמיד ה”מגבלות” הללו יהיו פחותות בהרבה ממה שאנחנו נוטים לחשוב.

בעיית ה – Self-imposed limitations והמרד שבפנים:

אחד הציטוטים הנפלאים של קווין בק (קמיבי) מתאר את הסיבה העיקרית שבגללה הוא רץ.  הוא ביטא את זה בדימוי הנהדר:  competing against the rag-tag army of my alleged constraints.  “להתחרות מול צבא האספסוף של ה’מגבלות’ שלי כביכול”.

מתוך הנטייה להשוות ולנתח, מתוך הספקנות הטבעית, מתוך חוסר ניסיון, צפיות זהירות, ואולי גם מתוך פחד ותירוץ – רצים רבים מדי ממהרים להאשים את ה”מגבלות” שלהם, את היעדר ה”כישרון” –  להאשים בדיעבד, ולא פחות מכך להאשים מראש.

הרץ האמיתי מבין שהעיסוק בריצה הוא במהותו סוג של מרד.  הוא החיפוש אחר החופש.  הוא קריאת התיגר על מגבלות מדומות.  “אף אחד לא יכול להגיד לי ‘אתה לא יכול לרוץ מהר מכך’ או ‘אתה לא יכול לקפוץ גבוה יותר”  כתב השיאן האגדי רוג’ר באניסטר.  וגם לנו אי אפשר.  אז למה שנגיד את זה לעצמנו?  תחשבו על זה…

המרד שלנו נועד לגלות.  המרד שלנו נועד לשנות ולהשתנות.  המרד שלנו הוא לבטל את המגבלות המדומות.  וכדי לנצח – צריך להאמין.

וזה בדיוק העניין, להבין ולהאמין.  כי ישנם מעט מאד תחומים שבהם אפשר לחוות נצחונות מהסוג הזה, באופן משמעותי וגם מפתיע, כמו בריצה למרחקים ארוכים.  (רק לעתים רחוקות זה מרגיע את השדים….)

אז אל תרוצו “לפי הכישרון”.  תזכרו שהריצה שלנו היא המרד בכשרון.

גילוי ומטמורפוזה:

לכל רץ ורצה יש פוטנציאל נפלא ומיוחד, מאד מסוים, שלא מובן מאליו לחוות את התממשותו.  הפוטנציאל הזה הוא לא לקבוע שיא עולם, או לנצח מירוץ, או לרוץ סאב 3, או סאב 40, או כל תוצאה שרירותית אחרת.  הפוטנציאל הוא לעבור מטמורפוזה.

זה לא קורה הרבה, אבל למי שעובר את התהליך בשלב מסוים זה קורה.  מגיע רגע של טרנספורמציה, של גילוי פתאומי, רגע שהרץ עצמו לא ציפה לו, רגע שבו העבודה והסבלנות והמוכנות מתחברים באופן מושלם ברגע המבחן – והרץ פורץ את גבולות הכשרון שהוא כפה על עצמו, שובר אותם לתמיד.  הוא מדהים את עצמו, למרות שלעוקב המנוסה מהצד העניין היה די צפוי.  כשהרכבת הזו מגיעה… תאמינו לי, שומעים אותה ממרחקים.

רגע הגילוי והפריצה מסמן שני תהליכים שונים.  בהסתכלות לאחור, הוא מתקף את כל התהליך.  הוא מוכיח שאפשר.  הוא מראה עד כמה מדהימה ומשמעותית יכולה להיות ההתקדמות.  הרץ אומר לעצמו:  “אף פעם לא חשבתי” והוא פתאום מבין שיש לו יכולת לעצב בעצמו את הכשרון.  הוא מבין שהתהליך שהוא עבר שינה את נתוני היסוד.

בהסתכלות קדימה, הרץ שחווה את הגילוי כבר לא יציב לעצמו חומות של כשרון, והוא ייטה לבטל את השאלה.  הוא ישאל את עצמו:  “וואו, מה הלאה?  עד לאן אני יכול לקחת את זה”?  הוא ישאל את עצמו מה הוא יכול לעשות יותר, איך אפשר להתאמן טוב יותר.  הוא יאמין באמת שזה תלוי בו.  הוא יכפור במשוואה, אולי בעצם השאלה.

הוא יחכה להזדמנות הבאה לצאת שוב למלחמה בצבא האספסוף של המגבלות שלו, כביכול.

Bring it!

תכלס – ההיבט הפיזיולוגי – מעטים מאיתנו באמת נדע, או אפילו נתקרב לדעת:

הדוגמאות, חברים, הן רבות מספור.  פשוט רבות מספור.

תמיד תשמעו סיפורים על הרץ הפנומן שכבר בגיל 17 וללא אימונים הפגין יכולת ברמה העולמית הגבוהה.  נו טוב, יש מי שקיבלו מתנות, ולא יעזור לנו במיוחד להשוות את עצמנו אליהם.  אבל הדוגמאות שאני מדבר עליהן הן הדוגמאות ההפוכות.  דוגמאות של רצים שנחשבו לבינוניים בלבד בתחילת הדרך, שלא ממש ספרו אותם, ושחלקם בשלב מסוים גם איבדו את האמונה שלהם בעצמם.  ובכל זאת, שנים של נחישות, של עקביות, של שתי ריצות ביום, של שדים שלא נרגעים – הביאו אותם עד לרמה העולמית הגבוהה.  הסיפורים שלהם בדרך כלל הרבה יותר מעניינים.  ואם הם קיימים ברמה העולמית, ברמה החובבנית הם נפוצים, אפילו אופייניים.

מגבלת הכישרון האובייקטיבית נמצאת שם.  לא נטעה.  היא  קיימת.  ובכל זאת יש שתי נקודות שכדאי להבין.

הראשונה היא שבריצה למרחקים ארוכים, באופן יחסי, המרחב לשיפור הוא עצום.  הוא מתמשך.  הוא דרמטי.  יש מעט מאד תחומים ספורטיביים שבהם היכולת להשפיע ולשנות את פערי היכולת ההתחלתיים הם כל כך חד-משמעיים ומובהקים.  הסיבה היא שההסתגלויות הנדרשות – הפיזיות וגם המנטליות –  הן ברובן מתמשכות, תלויות שיגרה, התמדה והרגל.  הרץ למרחקים ארוכים באימונים נמצא בתהליך מתמיד של הסתגלות, של שיפור.  הוא חווה אותו ומרגיש אותו.  ולאורך זמן, המושגים שלו עצמו לגבי “קשה וקל”, “לאט ומהיר”, “ארוכה/קצרה” בעצמם משתנים.  תפיסתו את מידת הכישרון שלו הופכת דינמית.

הוא כבר לא כל כך בטוח איזה פרמטר השתנה במשוואת הכשרון מול העבודה.  הוא כבר לא בטוח אם השימוש במונח “מול” הוא בכלל מתאים.

הנקודה השניה היא האמת הפשוטה שרובנו המוחלט – אם לא כולנו – לעולם לא נדע, לא נתקרב אפילו לדעת, מהו הפוטנציאל הסופי שלנו.  כחובבים, אנחנו לא מסוגלים להתאמן בהיקף ובאיכות וברציפות הדרושים כדי לבחון עד הסוף את הגבולות שלנו.  גם מהסיבה הזו, קשה להאשים את “הכשרון”.

האם היכולת להתאמן היא בעצמה כשרון:

לפני כמה שנים התנהל שירשור בלתי-נגמר (ורצוף היעלבויות, איך לא?), באתר האמריקאי Coolrunning, בשאלה שהוצבה בכותרת:  “האם כל גבר בריא, מתחת לגיל 40, אם יקדיש עצמו לאימונים מיטביים משך כמה שנים, יוכל לרדת משלוש שעות במרתון”.  במלים אחרות – האם ישנה מגבלה אינהרנטית של כשרון, ביחס למטרה הזו, שלא ניתן להתגבר עליה באמצעות אימון נכון לאורך זמן.

אז קודם כל, מעניין לפלג את ההתייחסות לשאלה הזו לפי הרמה של הרצים.  מי שמאד רחוקים מהיעד של שלוש שעות (משני הכיוונים) יתייחסו אליה בסוג של ביטול, והתשובות שלהם כמעט שלא תהיינה רלוונטיות.  זהו הכשל הקלאסי שבו אדם מייחס תחולה אוניברסאלית לניסיון ולתחושות הפרטיים שלו.  כך שרצים מהירים בהרבה ייטו להגיד “ברור שכל אחד יכול” (הרי לשיטתם, הם הצליחו בזכות האופי והעבודה הקשה, והם יגמדו את רכיב הכשרון).  רצים איטיים בהרבה ייטו להגיד “מה פתאום?  בשום אופן” (הם יאשימו את חוסר הכישרון שלהם, ויגמדו את רכיב משך והיקף האימונים).  הקבוצה הרלוונטית נותרת אותם רצים שהשיגו את היעד החמקמק בעצמם, או שקרובים אליו יחסית ועדיין נלחמים להשיגו – ובקבוצה הזו יימצאו בדרך כלל מי שיגידו:  “את הכישרון הנדרש יש לי, ובזכות העבודה הקשה השגתי/אני עוד אשיג”.  והדוגמא הזו, אם תרצו, היא שוב הפתרון למשוואה: עד שלא תנסה, באמת תנסה, איך תדע?

אבל רגע, יש עוד חלק לתשובה.

תחזרו לשאלה ההיפותטית של coolrunning:  האם כל גבר בריא, מתחת לגיל 40, אם יקדיש עצמו לאימונים מיטביים משך כמה שנים, יוכל לרדת משלוש שעות במרתון.  שמתם לב?  בטוח ששמתם לב.  השאלה עצמה לא מעניינת.  מה שמעניין בה הוא התנאי. התנאי הוא העיקר, ואין שום משמעות לפרופוזיציה בלעדיו.  נניח לצורך הדיון שמבחינת “פוטנציאל” פיזיולוגי, “כשרון” ושאר ירקות – אכן היכולת התיאורטית קיימת אצל כולם.  העובדה היא שאחוז קטן מאד מבין רצי המרתון, וחלקי אחוזים זניחים מהאוכלוסיה, עומדים בפועל באתגר הזה.  וזה בגלל שהאתגר וההישג נובעים כולם מתוך התנאי.  התנאי הוא כל העניין.

השאלה הופכת להיות כמה אנשים יכולים להתאמן לאורך זמן ברמה הזו?  נכון, תהיה כמות מסוימת של אנשים בעלי כשרון מיוחד, שלא יידרשו למאמץ גדול מדי, אבל עבור הרוב המוחלט של האנשים, השאלה הופכת להיות לא שאלה של כשרון ריצה, אלא של כשרון להתמדה.  כנראה שהיכולת להתאמן היא עצמה סוג של כשרון – ובריצה למרחקים ארוכים, היא אפילו חלק משמעותי ממנו (הקשר שבו ההבדלים בין רצים ברמות שונות הם בדרך כלל בולטים).

והשורה התחתונה היא אופטימית: הכשרון להתאמן ולהתמיד יכול לגשר על פערים גדולים בכשרון ההתחלתי.

על כפיות כסף ו”אנשים בלתי נראים”:

דאנקין לארקין, רץ וכותב, הציג אבחנה בסיסית של היסטוריה אישית ושל אופי:  רצי “כפיות הכסף” הכשרוניים מצד אחד, וה”אנשים הבלתי נראים” שאף אחד לא ספר אותם אבל המשיכו לקרוע את התחת ולהדהים את כולם, בעיקר את עצמם, מצד שני.

“Be the latter” היה המסר של לארקין.  תהיו הסוג השני, ותהיו גאים בכך.  תמיד.

אני מסכים.

בונוס:

השירשור הקלאסי של לטסראן 2003 על “כישרון בריצה למרחקים ארוכים”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>