xcvbxc

כותב הפוסט – אסף צימריננ

הספר הזה מתחיל כשבאמצע ריצה קצרה כריסטופר מקדוגל מרגיש שדוקרן קרח מפלח לו את כף הרגל. הוא כמובן מתיישב לבדוק מה בדיוק קרה רק כדי לגלות שכלום. כאילו, כמובן שלא כלום, אבל אין שום דוקרן קרח שנעוץ לו בכף הרגל. שלושה רופאים, ואינסוף ספרים, מאמרים, ואתרי אינטרנט אחר כך הוא יוצא למסע בעקבות שבט הטרה-או-מרה, בקניוני הנחושת של מקסיקו. אתם יודעים. השבט החצי מפורסם של רצים אינדיאנים, שכולנו שמענו עליהם משהו, ואף אחד מאיתנו לא באמת יודע מה הסיפור שלהם. אז הנה ההזדמנות.

על הסופר:

כריס מקדוגל הוא כותב מקצועי, וזה ניכר בספר. הניסיון שלו כולל טור קבוע באסקוירר (זה המגזין שבלייזר מנסה להיות, לדעתי די בהצלחה), שנים של כתיבה לסוכנות הידיעות איי.פי, כולל סיקור של לפחות שלוש מלחמות, וכמה מהאיזורים היותר קשים של אפריקה, וגם, קצת מביך, כתיבה למגזין man’s health. בכל מקרה, הוא מקצוען. וזה לא מובן מאליו בעידן הבלוג של מאי (התנצלות מראש – יש גם בלוגים מעולים, גם על ריצה!). הוא עשה תחקיר רציני, של שנים, כולל לצאת בעצמו לכל המקומות שהוא כותב עליהם, לריב עם סוחרי סמים, ללכת לאיבוד במקומות שלא כדאי ללכת בהם לאיבוד, ובאופן כללי כמעט למות אחת לשבוע, וכל פעם בדרך יותר מקורית. והכי חשוב – הוא יודע לספר סיפור. לא. לא סיפור. צ’יזבט. והספר הזה הוא הצ’יזבט הכי טוב ששמעתי כבר הרבה שנים. אם רק הייתי יכול להחליף את המנורה שליד המיטה במדורה, ואת הקינדל בתפוח אדמה שרוף החוויה הייתה מושלמת.

הסיפור הוא כאמור צ’יזבט. זאת אומרת סיפור שהולך על הרבה קוים דקים. הדמות של המספר דומיננטית מספיק כדי שנוכל להזדהות, אבל לא גונבת את הפוקוס מהגיבורים האמיתיים של הספר – הטרא-או-מרה. התיאורים מוגזמים, כי בכל זאת, צ’יזבט זה צ’יזבט, אבל עוצרים שניה לפני שהמספר מאבד את האמון של הקורא. חוצמזה, כאמור, התחקיר היה רציני, ומשולב בספר הזה מספיק ידע מדעי כדי לשכנע אותנו שהכותב יודע מה הוא אומר, גם כשהוא מגזים.

הסגנון, מספיק צבעוני כדי להיות כיף לקרוא, אבל עוצר לפני שהוא נהיה פומפוזי. בדרך כלל זה אומר שיהיו בספר הרבה מטאפורות, אבל רובן יהיו מהסוג האורבני שלומדים בשיעור הראשון של כתיבה למגזיני גברים. אתם יודעים – “תווי הפנים שלו היו קשוחים כמו הסלעים במחצבה שהוא עבד בה עד שהיא נסגרה לפני שנתיים, ומחורצים קצת יותר מהם.” שימו לב שתמיד, אבל תמיד, ארנסט המינגווי איכשהו יופיע אצל כותבים כאלה – מבלייזר עד ג’ון פרקר. אולי כי הוא המציא את הקטע הזה של להיות בן זונה קשוח, אבל עדיין לדבר במטפורות.

והכי חשוב, ובגלל זה אתם קוראים את ההמלצה הזו, זה צ’יזבט על ריצה, ואין הרבה כאלה. בטח שאין הרבה טובים. רק כמה ציטוטים מהספר על ריצה:

But yeah, Ann insisted, running was romantic; and no, of course her friends didn’t get it because they’d never broken thorough. For them running was a miserable two miles motivated solely by size 6 jeans: get on the scale, get depressed, get your headphones on, and get it over with. But you can’t muscle through a long run that way. You have to relax into it, like easing your body into a hot bath, until it no longer resists the shock and begins to enjoy it

וגם

In terms of stress relief and sensual pleasure, running is what you have in your life before you have sex. The equipment and desire come factory installed. All you have to do is let ‘er rip and hang no for the ride

וגם

Even though I havn’t read the world according to Garp in twenty years, I’ve never forgotten one minor scene, and it ain’t the one you’re thinking of: I keep thinking back to the way Garp used to burst out of his door in the middle of the workday for a five mile run. there’s something so universal about that sensation, the way running unites our two most primal impulses: fear and pleasure.

לסיכום (כמעט כתבתי בקיצור, ואז שמתי לב שקיצור לא היה פה…), צ’יזבט מענג, המון המון מידע מעניין, המון השראה. המון ריצה. המון כתיבה משובחת. וכמובן, השם של הספר הוא מחווה קטנה לאחד היקירים של המועדון, לא?

Born to Run/ Christopher Mcdougall
25 דולר באמזון. 10$ בקינדל.
חדש דנדש – יצא לאור במאי האחרון.
304 עמודים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>