xcvbxc
avrum

מאת: אברום בורג, 2011

הזמן היה הציר המרכזי בחייהם של כמה אלפים מאיתנו ביום שישי האחרון. לקום בזמן, להגיע בזמן, לזנק בזמן. ואחר כך ה”כמה זמן עשית?” ההכרחי. הזמן הזה, הוא כל כך  חמקמק ולא מוחשי אולי משום כך יש לנו כל כך הרבה מכשירים כדי למדוד אותו, ואת חלקיו וחלקיקיו. מנסים לעצור אותו לרגע ולו משום שאנחנו יודעים שעוד מעט קט והוא כבר לא יחזור אלינו יותר לעולמים.

עם הגארמין והפולאר, אני יודע כמה זמן… הזמן נמשך. אבל האם אני יכול לדמיין לעצמי איך הוא נראה הזמן הזה? לקדמונים היו שני מראות של זמן. האחד היה קווי, לינארי. החיים התחילו אי שם בעבר ומשם נמתח קו ישר אל העתיד. “אל תביטו לאחור, הניחו לנופלים”. מאידך היו שגרסו שהזמן הוא מעגלי; הולך ושב, שוב ושוב ו“מה שהיה הוא שיהיה ואין כל חדש תחת השמש” (קהלת א’). או במילותיו של חיים חפר “רבותי, ההיסטוריה חוזרת, שום דבר לא אבד לא נשכח”. שתי התפיסות הן בעצם די עצובות. דטרמיניסטיות ופטליות. על פי גישת הקו לעולם אין לך הזדמנות נוספת לתקן את שהתקלקל אתמול. ועל פי המעגליים אף פעם אתה לא יכול להיחלץ מסיבובו של המעגל. כמו בהמה מסכנה הרתומה כל ימיה לקורת בית הבד ומניעה את גלגליו במהלכה. עד לקריסתה בטמטום מוחלט. בין הקו למעגל נולדה תפיסה שלישית. הזמן כספירלה, גם מעגל וגם קו. גם חוזר על עצמו וגם מתפתח. אתה יכול לחזור על שהיה – כמעט – ובכל זאת לשנות, להתפתח, לשכלל, לתקן. או לחלופין לסגת ולקלקל.

בכל ריצה, בכל אימון, בכל מירוץ אני רואה את מיישמי שלש השיטות. את אלה שהזמן בעבורם הוא קו ישר ומה שלא עשיתי היום הוא מקור לעצב קיומי נורא, שהרי הזדמנות שכזו לא תחזור על עצמה לעולם. נראה שרק מעטים מהם הקשיבו אי פעם לדבריו של ז’אן דה לה ברוייר על הצער שיש לאנשים שעשו שימוש בזמן בצורה לא נאותה” וכתוצאה מכך הוא “אינו מוביל אותם תמיד לעשות שימוש יעיל יותר בשארית זמנם”. את המסקנות ניתן לראות בבלוגים פאטליסטיים ובטוקבקים מלאי יאוש. אחרים הם אנשי המעגל. רצים שוב ושוב את אותו הזמן, באותה הצורה, באותם המקומות, עם אותם האנשים ובאותו ביגוד ממש. “יחד עם גיגי ה”לץ”, ועם צפצא “בול עץ”, ועם שוקילה “ג’ורה”. יחד עם צוציק “ינשוף” ועם חיליק “פרצוף”, ועם שמיל “עמוד בצד!” יחד עם צבינג’י “ס’תכל” ועם ג’ינג’י “מקל” ועם זלמן “בלורה” וכמובן – גם עם שפץ הקטן, וזם ויויו גם”(ג’ורג’ בראסאנס. תירגום דן אלמגור).

מנסים לשחזר תהילת עבר שהיה, ילדות נחלמת ואוטופית, או להקפיא חוויה טובה בתוך קרחון למען תיזכר לעד. מהם אני אף פעם לא מצליח להבין  האם הם התפתחו או נסוגו אחור. הם הרי מבמעגל של עצמם. אין לי מושג מה עובר עליהם בנפש, בדימיון הפועל, בכוחות היצירה שלהם. אני רק רואה את העול שלצווארם, המחובר לקורה, ואת האנרגיה המניעה את גלגלי הריצה שלהם. “זה המירוץ השבעת אלפים שלי” הם אומרים בגאווה. ואני תוהה כמה שמן כבר יצא מבית הבד הזה? אחר כך הם מנסים לגייס אותי גם כן: “נו, כמה זמן?” ואני משיב להם בתמימות: “כבר כמעט שלושים שנה”. והם נפנים ממני והולכים לבא בתור כדי שיאשר להם שהם באמת נמצאים על המסילה הנכונה, כדי שחס וחלילה שלא תשתנה להם אף פעם.

אני יודע אותם כי הייתי כזה. עד שיום אחד השתחררה הרצועה ומחמור נרצע הפכתי ל“פרא לימוד מדבר באוות נפשה שאפה רוח” (ירמיהו פרק ב’), הצטרפתי ל‘מועדון ארוחת הבוקר’ ותפיסת הזמן שלי השתנתה. מצד אחד היא שבורה לחלקיקיה, במקצבים, באינטרוולים, בשחרור או בנפחים. ומאידך היא פרוצה לכל רוח. לפעמים קשה לפעמים קלה. לעיתים שעה כהרף העין ולא אחת דקה מייסרת כחיים שלמים. וכשזה מתחבר הספיראלה מתעלה. אני חוזר לאותם המקומות אבל אחרת. העולם לכאורה עגול – יוצא מן הסחנה וחוזר אליו, שוב ושוב – אבל בכל פעם הוא שונה, כי הכל קורה לי בפנים, כי האדם בתוך עצמו הוא רץ.

ומתוך הזמן המשוחרר הזה, שאינו אסיר לעצבונותיו. שלא מתייאש נוכח שניות שבוזבזו ואינו משתכר עד אובדן חושים ממהירות שבפתע באה אני חוזר “לסמטאות ילדותי”. במוסד החינוכי (ניחא…) בו עברו עלי שנות נערותי לא למדתי הרבה. לא אהבתי את המקום והוא מצידו גם לא טרח להשיב אהבה לחיקי. אבל שיעור אחד קיומי לקחתי משם לדרכי החיים. אני דייקן, קפדן על הזמן. כמו ייקה טוב אני בא בזמן והולך בזמן ומתעצבן כשאחרים מאחרים מבזבזים את זמני. וכל זה בגלל אחד הרבנים במקום (אללה ירחמו) שלא אהבתי כלל. דווקא הוא צייד אותי במשהו שלא יישכח בכל דרכי. יום אחד איחרתי, כדרכי, לעוד שיעור אפור. “אברהם (כך קראו לי אז), אני רוצה לומר לך משהו. אם תגזול לי פרה תוכל להחזיר לי פרה אחרת במקומה. אם תגנוב לי עט תוכל להשיב לי בעט אחר. אבל אם תגזול או תבזבז זמן – שלך או של מישהו אחר – לעולם לא תוכל להחזיר את הזמן האבוד. את הזמן הגנוב”. ומאז אני משתדל לא לגנוב ולא לבזבז זמנים שאין להשיבם.

פתאום לאחרונה קיבלתי מתנה. זמן שמעולם לא היה לי. כבר כמה חודשים אני רץ איתכם במועדון. מנסה למצוא את המקום המדויק שלי על המנעד שבין הכישרונות הנפלאים, המוטיבציות המדבקות, הישגיות שאינה תחרותיות ממארת, החברות הנעימה, הפירגונים התומכים לבין הגיל שאינו נעצר לרגע. יש ימים כאלה ויש כאלה שהם הפוכים להם לחלוטין. על רוחו של נחשון גלשתי עד לגבעת רם ועם ה”בייביסיטר” הצמוד של יוֹרָמֶתִי (על משקל ג’קומטי) לומד חמור הריצה של פעם קצת לדהור. ביום שישי בעמק המעיינות נעלמו פתאום 16 דקות מהזמן שלי בחצי מרתון תל אביב אך לפני כמה חודשים. כמעט עשר דקות מהזמן הכי טוב שלי אי פעם (שהיה לפני כמה שנים טובות ומתרחקות). והרגל עוד היתה נטויה. הספיראלה שלי עשתה עוד סיבוב ב’עמק שלי’, אבל הפעם היא התפתחה ועפה לה ‘גבוה מעל הרי גלבוע’. פתאום קיבלתי מכולכם מתנה יקרה, אהובה, מתנת זמן.. אני לא מתכוון לוותר עליה בקלות. מי יודע מה אעשה בזמן הזה? אולי אצא לרוץ. אולי אנוח ואחשוב. אבל בטוח שאשמח מאד ואגיד: תודה. תודה רבה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>