xcvbxc

עלילות ג’ף בעיר הגדולה – נחשון שוחט, 2005

אזהרה:  התשובה הבאה איננה פוליטיקלי קורקט. היא לא מתקתקה והיא די מעצבנת.  אל תבואו אליי בטענות.  לא אני שאלתי את השאלה. בכתיבת קורותיו של ג’ף נטלתי לעצמי חופש ספרותי לא מבוטל.  אם יש הסתייגויות, זה גם בסדר.

ג’ף גאלווי היה אחד מבני הזונות הקשוחים שגדלו באמריקה, עוד לפני ימי ה – sweet n low, האייר מקס 360, האייפוד נאנו והדיאט פפסי.  ג’ף גאלווי לא ידע מה זה פוליטיקלי קורקט.  הוא הסתובב עם תסרוקת של היפי ושפם מכוער, והוא רץ כמו הרוח.  פעמיים ביום, בלי קיצורי דרך, על הכביש, עם נעליים של פעם.  צווארון כחול, בייבי, צווארון כחול.  ג’ף גאלווי רץ מרתון בשעתיים שש עשרה, בימים שזו היתה תוצאה איכותית ברמה עולמית והחזיק בשיא ארה”ב בריצת 10 מייל.  הוא ייצג את האמריקאיים באולימפיאדת מינכן 1972 בריצת ה – 10,000.  הוא היה מעמודי התווך של ה – Florida Track Club Team, יחד עם חבריו פרנק שורטר וג’ק באצ’לר, בגיינסוויל, פלורידה  (מועדון ארוחת הבוקר המקורי, וההשראה לספר (Once a Runner.  בקיצור, גאלווי ידע מה הוא עושה.  בדיוק. הוא ידע מה צריך לעשות כדי להצליח בספורט הזה, והוא לא היה קונה בולשיט מאף אחד.

לפי ספרו של המאמן פרד ווילט, כך נראה שבוע אימון טיפוסי של ג’ף בימיו הטובים:

MON-am: 10 miles pm: 20×400
TUE-am: 10 miles pm: 10 miles
WED-am: 10 miles pm: 15 miles
THU-am: 10 miles pm: 6×1600
FRI-am: 10 miles pm: 10 miles
SAT-am: 10 miles pm: 10 miles
SUN-am: 25 miles pm: —

TOTAL: 150 miles”

בימים ההם, הייתי מוכן לכבס לו את התחתונים תמורת כמה עצות טובות לחיים.  אבל אין הימים ההם כימינו אלה.

גאלווי בימיו כ – badass:

galloway

******************************************

הפרישה מריצה תחרותית עשויה להיות נעימה יותר או פחות.  הכלכלה הקפיטליסטית מפתה.  בשלב מסוים, ג’ף יקירינו פנה לכתיבת ספרי הדרכה למרתוניסט.  מן הסתם, הוא ידע שהרץ הממוצע לא יעמוד בתכניות האימונים המאסיביות שלו, ולכן תרגם את הנסיון שלו לתכניות והמלצות שהותאמו לרמות שונות, עבור החובבים.  עם קורטוב של מחמאות לקורא, עם מעט אדפטאציה מחוייבת המציאות, עם תיבול מדויק של סיפורי גבורה מהעבר, עצות תזונתיות ושאר ירקות, הוא הוציא לשוק כמה ספרים ומאמרים בכלל לא רעים, טובים אפילו.  עד כאן, הוא לא שונה מכותבים רבים אחרים ובספרים האלה הוא סיפק שירות חשוב.  אל הספרים הראשונים האלה עדין ניתן להתייחס כאל old school  גאלווי (למרות הקילומטרז’ הנמוך), ואם שמת יד על אחד מהם – סע לשלום, המפתחות בפנים.

אלה מה?  בשלב מסוים הבין הגאלווי, כמו רוב המשתתפים בשירשור הזה, שעולם הרצים הרציניים (גם החובבים) הוא אחרי הכל מוגבל.  וחמור יותר – שיש תיקרה לפוטנציאל הכלכלי.  בכל זאת לרוץ מרתון, בכל תוצאה שהיא, זה אתגר.  מדובר ב – 42 קילומטרים ומשהו, ככל שהוא זכר, לפחות ככל שאני זוכר (פרנק שורטר שאל פעם בקילומטר ה – 32 במרתון:  “למה פידיפידס לא יכול היה למות כאן?”).  בקיצור, מסיבות מובנות, המרתון היה סחורה שלא כל כך קל למכור להמונים.

אבל ג’ף לא ויתר. חייבת להיות נוסחת קסם, חייב להימצא פתרון.  אם ההר לא יבוא אל מוחמד, מוחמד יבוא אל ההר.

‘סתכלו בתמונה ותראו בן אדם על סף תגלית:

************************************************************

טוויסט בעלילה:

"Jeff Galloway is the Michael Bolton of running. Bolton used to be a rock singer (Jeff used to be an Olympic runner) and both sold their soul (and their pride) for $ by ripping off the masses with sappy, cover ballads and stories of walking to PR’s in marathons".

(רגע נדיר של שנינות בלטסראן).

*********************************************************

יום אחד חשב לעצמו ג’פי: בואו נעשה דבר פשוט.  אם רוב האנשים לא יכולים לעמוד באתגר המרתון, לא מנסים בכלל, לא מאמינים, לא סבלניים מספיק כדי לסגל את היכולת לרוץ 42 קילומטרים ברצף, אז צריך להציע להם שיטה חדשנית.  השיטה מבוססת על שילוב של “הפסקות הליכה”.  במקום להגיע לק”מ ה – 32 ולגלות שהכושר לא מספיק טוב, אפשר להתחיל לשלב פרקי הליכה כבר בהתחלה, ואז רבים יותר יוכלו לסיים מרתון, עם תחושת הצלחה.  תוך כמה שנים והרבה הרצאות ויחסי ציבור, הנוסחה הגאונית הזו הפכה את גאלווי לגורו, לענק, לסמל ולמופת.  לא יהיה מוגזם לומר שהוא מסמל יותר מכל אחד אחר את ה – second running boom של שנות ה – 90 וה – 2000.

אבל בנקודת הזמן הזו הוא גם התחיל למשוך אש.  טענות על “זילות המרתון”, על קיצורי דרך, על הורדת הסטנדרט.  האמת?  אותי הטענות האלה לא ממש מעניינות.  ויכוחים ילדותיים, טפשיים, חסרי תכלית ובלתי פוסקים בשאלה “מיהו רץ?” ו”מה זה לרוץ מרתון” צצו בכל פורום ריצה שמכבד (או שלא מכבד) את עצמו.  המונח Gallowalking  הפך כינוי גנאי, ועורר קרבות אינטרנט סוערים.

אני חוסך לכם זמן ועוגמת נפש ואפילו לא מפנה אתכם לדוגמית.  פשוט תדמיינו ישיבת סיעה במפלגת העבודה.

דעתי האישית היא שעד כה, המשיח גאלווי לא ממש חטא.  הוא קצת הגמיש סטנדרטים.  הוא קצת מכר חלומות.  אבל הוא הכניס אנשים לספורט, הקים אותם מהלייזי בוי, גרם להם להאמין בעצמם ולהתרגש.  הוא הפך את המרתון למשהו נגיש יותר, המצוי בהישג יד.  בעיקר, הוא גרם לאנשים לחייך.  הוא עשה קצת כסף בדרך, שיהיה לו לבריאות.

האם יש לי ביקורת על הגישה?  כן, אבל הביקורת הזו היא עניין של טעם אישי, ולא של עקרון.  אני מאמין שאם בן אדם שובק ועובר להליכה בק”מ ה – 32 למרתון, אז הלקח, מה שהוא צריך לעשות, זה  – הפתעה הפתעה – להמשיך להתאמן, להתמיד, לקום מוקדם בשבת בבוקר ולצאת אל השבילים,  עד שיהיה מסוגל לעמוד באתגר, לעבוד יותר קשה.  אחרי הכל, הדרך משמעותית לא פחות מן ההישג, אז למה לקצר אותה?  (לכן, אגב, אני גם טוען שלא ניתן לטעון שהדרך להביא יותר אנשים להשתתף ב”מירוץ” היא לעקר ממנו את סממני ה”מירוץ” כפי שהציעו רבים בשירשור הזה).  אבל זה באמת לא עניין להתווכח עליו.  כל אחד ודעתו.

******************************************

הבעיה שלי עם ג’פי מתחילה היכן ש”עיגול הפינות” הופך לאידיאולוגיה.  זו נקודת הזמן שבה הגיע השטן ושם את השטרות על השולחן.

גאלווי, אלוף האתמול, לא רצה למכור למאזיניו ולקוראיו סחורה מסוג ב’.  הוא הבין שיש בעייתיות במכירת שיטה המבוססת על “הנחות” כצו האופנה וכמיטב התוצרת.  הוא הבין שהאמריקאיים צריכים ליטופי אגו הרבה יותר משמעותיים.  לא מספיק לטעון שהשיטה שלו היא שיטה טובה ל”מתחילים” או ל”בלתי מאומנים”.  אם כבר לשווק, אז צריך להסביר לאמריקאיים שהם עובדים לפי שיטה של אלופים, לא פחות.

לכן, ג’ף יצא להוכיח לקהל הרצים את הטענה הבאה:  השיטה שלו היא השיטה האופטימלית לרוץ מרתון!!!  שמעתם נכון.  כולכם, שלא מוכנים לעבור להליכה בריצה הארוכה כדי לא לוותר לעצמכם, אתם יודעים מי אתם – שימו לב, אתם טועים בגדול.  מה שאתם צריכים בעצם לעשות הוא כך:  בכל הריצות הארוכות, התאמנו על שילוב הפסקות הליכה.  גם במירוצים.  בוודאי במרתון עצמו.  זו השיטה הנכונה ביותר להתאמן ולהתחרות.

וכאן הבעיה בעצם.  לשיטה של גאלווי יש הגיון עבור רץ לא מספיק מאומן.  היא עשויה למנוע ממנו עוגמת נפש של האטה, הליכה ובמקרים רבים פרישה בגלל חוסר יכולת להתמודד עם המרחק בריצה רצופה.  אבל ג’ף לא הסתפק בכך.  ג’ף רצה יותר.  ג’ף הרי היה בנבחרת האולימפית, לא?  בקיצור, הטענה של גאלווי – שבה הוא דוגל עד היום – היא ששילוב הפסקות הליכה היא הדרך האופטימלית לרוץ מרתון, גם עבור רצים של פחות משלוש שעות!   גאלווי התאמץ להוכיח זאת באותות ובמופתים, תוך שהוא מפנה לדוגמאות מופרכות, מעוררות גיחוך (ביל רודג’רס נאלץ לעצור כדי לקשור את שרוכי הנעליים שלו בדרך לנצחון במרתון בוסטון – זו הראיה הניצחת…).  בשלב מסוים אפילו טען שהשיטה מתאימה לרצי עלית, וסייעה בשבירת השיא העולמי.

זה השלב שבו אני איבדתי ריספקט כלפי גאלווי.  למה?  בגלל שאני משוכנע שהוא לא מאמין לרגע אחד לשטויות שיוצאות לו מהפה.  בגלל שהוא מטעה את הקהל שלו.  בגלל שהוא הופך שיטה שמבוססת על פשרה ועל הנמכת סטנדרטים (שזה בסדר כל עוד זה בקונקסט המתאים) לאידיאולוגיה של ממש.  בגלל שלהבדיל מאחרים, הוא יודע את הדרך האמיתית להצלחה בספורט הזה, אבל הוא בוחר למכור אשליות ותעתועים.  דיאט פפסי להמונים.  Show me the money!

נשאיר אתכם עם המשפט הבא, ותשפטו בעצמכם:

My general recommendation for sub 3 is to take a 15-30 sec walk break about every mile, adjusting for water stops.

לא.  אני לא ממליץ.  אבל שיהיה בהצלחה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>