xcvbxc
grc`

הקדמה (נחשון)

גזצ’או יוסף מוכר לנו כבכיר הרצים למרחקים בינוניים וארוכים בישראל, שבתקופת פריחה שנייה, מפתיעה ומדהימה, שבר את השיאים הותיקים והמשמעותיים של אגדות כמו יובל וישניצר ואריה גמליאל.  הוא מחזיק היום בשיאי ישראל ב – 1,500 מ’ (3:40.90) , 3000 מ’ (7:51.40), 5,000 מ’  (13:31.45) ו – 10,000 מ’ (28:37.48). (עדכון 2015: שיא ה – 10,000מ' שופר מאז על-ידי טסמה מוגס ואחריו היימרו עלמיה, המחזיק בו היום. גזצ'או עדיין מחזיק בשיאיו האחרים).

גזצ’או הוא יקיר המועדון לא רק בגלל איכותו כרץ אלא בעיקר בזכות אישיותו.  כל מי שיצא לו לדבר איתו יספר זאת.  תמיד תפגשו אותו מחייך, מלא סבלנות ועידוד כלפי כל מי שפונה אליו.  צנוע ואמיתי, שגריר של הספורט ודוגמא לחיקוי.

כיום מאמן גזצ’או בקבוצת הריצה שהקים – GRC – ניסיונו, הדוגמה שהוא מציב, גישתו השקטה וקסם אישיותו מובילים רצים מכל הרמות להישגים חדשים, לגילוי יכולות חדשות ולא פחות חשוב, לרקימת חלומות נוספים.  אנו מוקירים את גזצ’או כדמות מיוחדת במינה בנוף האתלטיקה בישראל ואנחנו מתכוונים לעקוב בדריכות ובתקווה אחר המסע שלו להגשמת המטרה הבאה – קביעת המינימום לאולימפיאדת לונדון 2012.

אנחנו גאים להעלות לאתר את סיפורו של גזצ’או כאדם וכספורטאי – את הצדדים והסיפורים שטרם נחשפו ואת דרכו להצלחה, בלתי שיגרתית ושממש לא היתה מובנת מאליה.

המראיין והכותב הוא משה לוין.  הסגנון, המסר והלקחים שונים מכל מה שקראתם עד היום על ריצה, כפי שתבחינו.  והזכות הגדולה היא שלנו ללמוד מן הכותב וכמובן ממושא כתבתו.

אתר הקבוצה של גזצ’או- GRC- www.runGRC.co.il

גזצ’או – בראשית

מאת משה לוין

זהו הראשון בסדרת פרקים המתארים את דרכו של גזצ’או כספורטאי, המבוססת על סדרת ראיונות שנערכו עם גזצ’או. הרעיון המקורי היה לתאר את ראשית דרכו כרץ, תיאור וינרי על נער שמגלה שהוא הרבה יותר מהיר מאחרים.  תוך כדי השיחות התהווה וברא את עצמו פרק זה. פרק שהתמה העיקרית בו היא נחישות, התמודדות מול קשיי הגירה, והמאבק הקשה מכולם, על הגדרה עצמית כנגד מכבש הנורמה והסטיגמה החברתית.

באופן טבעי, קורות חייו של אתלט מצטיין, אמורות לנוע לאורך הציר של גילוי הכישרון בגיל צעיר והתפתחות בצל הכישרון והאימונים. קורות חייו של גזצ’או, המחזיק בארבעה שיאי ישראל ועליו העיד מאמן העל איליה בר זאב כי הוא: “בעל הכישורים הפיזיים הטובים מכל אלו שאימנתי”, נעו לאורך ציר אחר. ציר שבו מימוש ומאבק לרכישת השכלה היו חוט השני בעוד הריצה והכישרון הטבעי לריצה נגנו כינור שני והיו למעשה אמצעי להשגת המטרה. ציר הפורש לאיטו את הקריירה המאוד לא סטנדרטית של גזצ’או. ומסביר, מדוע השיאים הללו הושגו בגיל כל כך מאוחר.

גזצ'או יוסף

גזצ’או נולד בכפר קטן באתיופיה  ב- 1975, בילדותו לא עסק כלל באתלטיקה ועיקר הספורט התבטא במשחקים עם שאר נערי הכפר. בהנאה לא מוסתרת הוא מתאר את המשחק הפופולארי ביותר באותה תקופה:  הפאג -שילוב מקומי של בייסבול וקריקט.  משחק נפוץ נוסף היה גרסה מקומית של הוקי. המשחקים היו  משחקים עממיים ללא ליגה מסודרת, כאשר לכל כפר הייתה נבחרת והאירועים הספורטיביים החשובים היו משחקים בין הכפרים.

מגיל צעיר קיבל גזצ’או חינוך שדגל ברכישת השכלה כיעד. ההורים הנחילו לו את התפיסה שרק באמצעות מקצוע הנרכש באמצעות לימודים יוכל לממש את עצמו כאדם בוגר. גזצ’או מספר שכבר כילד קטן ראה את עצמו כלומד באוניברסיטה. שאיפה, שבמבט לאחור, השפיעה על מהלך חייו לא פחות מהספורט.

גזצ’או הגיע לארץ בשנת 91, נשלח לפנימיית “נווה עמיאל”, השוכנת לא הרחק מצומת אלונים שבעמק יזרעאל. כאן לראשונה הפנים, שעל החלומות יצטרך להלחם. משרד הקליטה ומשרד החינוך החליטו עבורו (ועבור הרבה נערים אחרים שבאו איתו) כי הם לא מסוגלים לעשות בגרות על פי בחירתם, אלא  מוגבלים ללימודים מקצועיים. בהתאם, הפנימייה הייתה ללא מקצועות עיוניים והכשירה בעיקר בנושאי מכונאות כללית ומיבנאות מטוסים. אחדים מחבריו לפנימייה באותה תקופה עובדים כיום במקצוע הזה בתעשייה האווירית.

הבילוי העיקרי בפנימייה היה חוגי הספורט השונים. אין יותר מייצג למרחק שממנו התחיל גזצ’או את דרכו כרץ מאשר בחירת החוג הראשונה שלו: קרטה. החוג התנהל בסככת המכונאות החשופה והשילוב בין הקור החורפי, ריצפת האספלט הקשה ומאמן קשוח הבריחו אותו משם וגדעו באיבה את קריירת הקרטה הקצרה שלו.

באותה תקופה, הריצה, ובעיקר ריצת שדה, הייתה ספורט פופולארי בפנימיות. בתי הספר קדמה, ימין אורד, כפר חסידים ופנימיית תום מחדרה היו אימפריות של ריצה. מטרת העל של כל קבוצה הייתה זכייה באליפות בתי הספר, זכייה שזיכתה את המנצחת בנסיעה יוקרתית לאליפות בין לאומית לריצה בחו”ל. גזצ’או מספר על רצים מעולים שלא הצליחו לממש את הפוטנציאל, כמו מניסאן סנבטו מכפר חסידים, הכוכב הגדול של הריצה דאז.

ההתייחסות לקבוצת הריצה בנווה עמיאל הייתה מקצועית מאוד. לקבוצה הוצמד המאמן ולרי סמיונוב, מורה לחינוך גופני בפנימייה שהיה בעל ידע רב באימון רצים. הקבוצה התאמנה פעמיים ביום בשדות הבלתי נגמרים של עמק יזרעאל, כשלא רחוק משם נמצאת קריית טבעון לאימוני עליות. עמיתו לקבוצה של גזצ’או היה זבדיה וודג’, ובגילאים צעירים יותר דסטאו סוונך ואליעזר ביאודגילי. אינדיקציה משכנעת לרמת הריצה באותה תקופה היא שנבחרת פנימיית כפר עמיאל של זבדיה וודג’ וגזציאו לא הצליחה להשיג את אליפות בתי הספר והטיסה המיוחלת לחו”ל.

בדומה למודל האמריקאי, שבו הספורטאי מייצג את בית הספר וזוכה למעמד חברתי, קבוצת הריצה נחשבה מעין אליטה של בית הספר ותועדפה בבירור על ידי המנהל. לקבוצה הוקצה שולחן אוכל נפרד, לאחר כל תחרות היה טקס קצר בבית הספר בו כל משתתף היה עולה לבמה וזוכה במחיאות כפיים. באותה תקופה, לבחורים הצעירים שהגיעו מאתיופיה לפנימייה בעמק יזרעאל, עצם היציאה מהפנימייה לתחרויות בארץ הייתה צ’ופר גדול בפני עצמו.

גזצ’או השתלב בקבוצת הריצה. הוא מעיד שהיה חלק משמעותי בקבוצה, אך לא הייה הרץ המוביל, במרוצים הייה מתברג בד”כ בעשירייה הראשונה. ב-93 התחילה הקבוצה להשתתף במרוצי מסלול כנציגים של אליצור, התחרות הראשונה של גזצ’או הייתה למרחק 1500מ’ אותה סיים חמישי בזמן של 4:18, ב- 94 הייתה קפיצה משמעותית ביכולתו שנבעה מהגברת הכמות והיחס שלו לאימונים, ה – 800 השתפר מ- 2:02 ל- 1:53 ואח”כ השיג שיא ישראל לנוער ב- 1500 זמן של 3:48 שהיה ההישג המשמעותי הראשון שלו כרץ. בשנה זאת סיים את לימודיו בפנימייה כמכונאי מוסמך.

הצעד הבא של גזצ’או היה להשתלט על חייו ולהגשים את שאיפתו להגיע ללימודים אקדמיים. גזצ’או, ביחד עם זבדיה וודג’, התקבלו למכינה במכללת דוד ילין שבירושלים להשלמה לבגרות. בצעד, שאח”כ יתגלה כמכריע לעתידו של גזצ’או, מרכז אליצור, שלא רצה לוותר על שני הרצים המוכשרים שלו, הציע להם ללמוד במכינה לבגרות בוינגיט ולשלב אימוני ספורט ותחרויות עם המכינה. אפשרות שהשניים שמחו לקבל.

המכינה בה למדו הייתה מכינה כללית, שלא הייתה קשורה ישירות לספורט. מרכז אליצור דאג להביא לשניים את המאמן ולרי לשלושה אימונים בשבוע. בשאר הזמן השניים עבדו על פי תוכניות אימון שולרי הכין עבורם, במתכונת הרגילה של שני אימונים ביום. עבור גזצ’או זאת הייתה תקופת התקדמות משמעותית וב- 95 זכה באליפות הבוגרים ב -1500 וב- 96 גם ב- 800 וגם ב-1500. בתקופה זאת השתתף גזצ’או בתחרויות בינלאומיות בהולנד ובבלגיה ונפתח והתערה בעולם הריצה.

אחרי סיום המכינה גזצ’או התקבל ללימודי חינוך גופני במכון וינגייט. במקביל,  משיחות עם חברים גם מישראל וגם כאלו שהכיר בתחרויות בחו”ל, עלתה האופציה של מלגת ספורטאי במכללה אמריקאית. אופציה שקסמה לו בין היתר כפתח להשלמת הידע באנגלית, וכנראה גם כתגובה אמוציונאלית תת מודעת של: “חשבתם שאני לא מתאים לבגרות, הנה אני מסיים אוניברסיטה בארה”ב”. גזצ’או שוחח על כך באקראי עם דן אברמסון, המנכ”ל של חברת DAA (יבואנית ציוד אופניים ומוצרי אנרגיה לספורטאים המובילה בישראל) ודן נרתם לסייע ולעבור את המשוכה הגבוהה שעמדה מול גזצ’או באותו זמן על מנת להירשם למכללה בארה”ב. דן ביצע את אינספור הפעולות הביורוקרטיות הנדרשות על מנת שגזצ’או יתקבל לאוניברסיטת לינדנווד במיזורי במלגת ספורטאי מלאה. מלגה שכיסתה את כל ההוצאות הלימוד, דיור מחייה ושיעורי עזר הנדרשים על מנת להתרכז בספורט ולימודים, וחייבה באופן מחמיר עמידה בדרישות אקדמיות ככל סטודנט.

זאת הייתה תקופה קשה ומעצבת. גזצ’או, שהיה הישראלי הבודד במכללת לינדווד באותו זמן, מספר שישב בשיעורים והבין משפט אחד מכל עשר, רשם את מה שהבין בשילוב של עברית ואמהרית, בילה שעות בהשלמת החומר מספרים תוך סיוע אינטנסיבי במילון והלך לכול שעורי העזר שהאוניברסיטה העמידה לסטודנטים. לגזצ’או הצעיר שרק החל להרגיש את ההתערות בתרבות והשפה הישראלים, המעבר החד למקום חדש, שפה חדשה ותרבות חדשה היה מורכב. מורכבות אשר הועצמה על ידי הדרישה הקטגורית של עמידה בדרישות האקדמיות כתנאי למלגה. גזצ’או זוכר שבתקופה ההיא הרגיש ש-”קפץ גבוה מדי” ונכנס להרפתקה שהייתה גדולה ממידותיו באותו זמן.  היה זה שוב דן אברמסון, שתמך בו בשיחות טלפון ומיילים ושכנע אותו שהוא יתגבר. “בכול שיחה קיוויתי שהוא יגיד לי – לא נורא, תחזור לארץ, והוא היה אומר לי: סבלנות, אל תשבר, אתה מסוגל, הביטחון המלא שלו בי העביר אותי את התקופה הקשה הזאת”. תקופה שממנה יצא גזצ’או מחושל ועם אמונה שבעבודה קשה אפשר להשיג הרבה. אמונה שכיום מנחה אותו בדרכו ללונדון 2012.

grc

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>