xcvbxc

מאת:  נחשון שוחט, 15.10.11

השבוע לפני שמונה שנים, כמעט הוסרה קללת ה”Billy Goat”.  כמעט.

הסיפור (האמיתי) הזה מוקדש לכל הפעמים שבהם עשיתם משהו שנראה טבעי ומובן מאליו, ושניות לאחר מכן תפסתם את הראש בייאוש ובתדהמה ושמעתם את קולכם מהדהד:  “מה עשיתי? מה עשיתי?”.  הסיפור הזה מוקדש לכל הפעמים שבהם הרגשתם שטעות שלכם הוצאה לגמרי מפרופורציה, שניצלו אותה כדי להלביש עליכם את כל העוולות והתוצאות, קשורות או לגמרי לא, ומה זה בעצם חשוב.  הסיפור הזה מוקדש כדי להמחיש כמה ערכו וגורלו של הרגע תלויים בהקשר ובכרונולוגיה, או במלים פשוטות – בתזמון.  אז בפעם הבאה שבה משהו ישתבש או כשתרגישו שמה שיצא זה הפוך לגמרי ממה שרציתם ותכננתם, זכרו את יקיר המועדון סטיב בארטמן.  זכרו את הסיפור שלו.


הסתכלו בתמונה.

 

מה שאתם רואים בה הוא בסך הכל עוד אוהד בייסבול, רגיל לגמרי.  כמוהו ישנם עוד מאות אלפים אם לא מיליונים, שמגיעים למגרשי “הספורט של אמריקה” ונוהגים לפי כל כללי הטקס.  מהבירה והנקניקיה ועד לפרטי החובה:  האזניות לשמוע את ה – play by play של השדרים, הכובע המציין את הנאמנות לקבוצה הביתית והכפפה… בשביל הסיכוי של אחד לכמה אלפים שאולי יתמזל מזלך לתפוס איזה foul ball, כדור שנחבט וצולל לעברך ואם תתפוס אותו לעיני המצלמות תזכה לרגע חטוף של תהילה ולסיפורי מורשת למשך חיים שלמים.  162 משחקים לעונה, לא כולל הפלייאוף, וברובם הסיכוי הזה לתפוס כדור מעניין הרבה יותר מהמשחק עצמו.  בכל אופן, התמונה שאתם מסתכלים עליה היא התמונה היא של סטיב בארטמן, תושב שיקגו, האוהד הפרוטוטיפי.

אבל כשהרגע של בארטמן הגיע, והוא הגיע, ועוד איך שהוא הגיע – הוא היה כל דבר חוץ מפרוטוטיפי.

הרקע:

ה – Chicago Cubs זכו ב – World Series (סדרת הגמר של ליגת הבייסבול) בפעם האחרונה בשנת 1908!  אוהדי ה – Cubs יכולים להעביר לאוהדי הפועל תל-אביב (כולל אריק איינשטיין) סדנא בדחיית סיפוקים.  קבוצה פופולרית, הסמל של העיר (יותר מה – White Sox המזוהה עם הצד הדרומי) שהמוטו שלה הפך ברבות השנים ל- “אולי בשנה הבאה”, והכינוי של הקבוצה?  ה – Lovable Losers (“המפסידנים שכולם אוהבים”).  הפעם האחרונה שבה הקבוצה הגיעה ל – World Series (כלומר, ניצחה סדרת אליפות ה – National Leauge כדי לעלות לגמר נגד אלופת ה – American League) היתה בשנת 1945.  ה- Cubs שיחקו אז  ב – World Series נגד ה – Detroit Tigers והאירוע המיתולוגי מהסדרה הזו לא אירע על המגרש אלא ביציעים.  אחד מאוהדי ה- Cubs שישב במקום הקבוע שלו ב – Wrigley Field היה איש בשם בילי סיאניס, הבעלים של ה – Billy Goat  Tavern (“פונדק העז”).  יחד איתו ישבה… העז שלו, שאותה הביא אתו בשביל המזל.  כפי שניתן היה לצפות, תלונות של אוהדים על הריח גרמו לסילוקם של בילי והעז.  בילי החציף פנים והצהיר:  “Them Cubs, they ain’t gonna win no more”.  “העלבתם את העז שלי? לא תנצחו לעולם משחק ב – World Series!”  וכך, באותו הרגע נולדה “קללת ה- Billy Goat” (“קללת העז”), שניה בעצמתה המיתולוגית רק ל”קללת הבמבינו” של אוהדי ה – Boston Red Sox (אבל זה כבר סיפור אחר, דרמטי ואנושי לא פחות).  העובדה ההיסטורית היא שמאז ועד היום, ה – Cubs לא חזרו ל – World Series, ובשיקגו מחכים שתוסר “קללת ה- Billy Goat”.

Enter Steve Bartman:

באוקטובר 2003 זה כמעט קרה.  כמעט…  סטיב בארטמן היה שם, והוא אפילו לא הביא איתו עז.

ה – Cubbies, אחרי שנות תסכול ארוכות, הגיעו לסדרת הגמר של ה – National League, רגע לפני הנשף הגדול.  אנחנו קופצים למשחק מספר 6 בסדרה בין ה – Cubs לבין ה – Florida Marlins, סדרת הטוב משבע, שהמנצחת בה עולה ל – World Series.  ה – Cubs כבר הובילו 3-2 בסדרה.  והם הובילו 3-0 במשחק, עמוק אל תוך האינינג השמיני.  אם נעצור כדי לתרגם את זה לעברית – זה אומר שנדרשו חמישה outs (פסילות רצים) כדי לסגור עניין ולעלות ל- World Series, האופוריה כבר היתה באוויר של Wrigley Field הנצחי. עד לאותו הרגע, הכל תקתק באופן מושלם.  הפיצ’ר (זורק) Mark Prior היה בעיצומו של ערב מושלם.  הוא אפשר שלושה Hits בלבד עד לאותו הרגע, וחובט אחר חובט שחזרו לספסל בתסכול.  משחק קרוב למושלם, שתיכף ייכנס אל ספרי ההיסטוריה.  כשלואיס קסטילו מפלורידה התייצב לחבוט, הכל נראה תחת שליטה.  קסטילו הצליח לחבוט בכדור, שסטה בבירור אל מחוץ לגבולות המגרש (מה שנקרא foul ball).  במצב הזה לפי החוקים, אם הכדור מגיע ליציע, אז הוא נספר כ”סטרייק” (אא”כ הספירה כבר בשני סטרייקס, ואז בעצם הספירה לא משתנה).  אבל אם שחקן של הקבוצה המגינה מצליח לתפוס את הכדור, אפילו כשהוא מחוץ לקווי המגרש, אז החובט נפסל. במקרה הזה,  Moises Alou היה בדרך לתפוס אותו ולפסול את קסטילו.

וכאן הגיע הרגע של סטיב בארטמן.  לא, הוא לא היה שם לבדו, אלא חלק מקבוצה של אוהדים, שכמו כל האוהדים בכל המגרשים ברחבי אמריקה, בסיטואציה דומה, מייד קפצו מהמושבים שלהם, דחפו אחד את השני והושיטו יד קדימה כדי לתפוס את הכדור, כי הנה הרגע.  הבעיה של סטיב בארטמן לא היתה בכך שהוא שונה משאר האוהדים.  הבעיה שלו היתה… שהוא הצליח.  וארורה תהיה ההצלחה הזו.

הנה, ככה זה נראה:

בארטמן תפס את הכדור בצהלה, ומייד ראה את מויזס אלו מתחתיו, משתולל מכעס.  חצי שניה אחרי התפיסה הוא כבר התחיל להבין.  להבין מה שקרה, להבין מה שהוא עשה.  וככל שחלפו הדקות, הימים, החודשים, זה הלך ונהיה יותר רע.  ארורה תהיה ההבנה הזו.  הרגע הגדול של סטיב בארטמן היה ההתגשמות של הקללה…

קסטילו לא נפסל, ובדקות הבאות עשו ה – Cubs את כל הטעויות האפשריות.  הזורק פריור הפסיק לדייק, החובט קסטילו היה הראשון להגיע לבסיס, אחרי Walk (ארבע זריקות לא מדויקות), ואחריו רצף של 11 חובטים נוספים. שחקן הגנה משובח בדרך כלל (אלכס גונזאלס) פספס דאבל-פליי קל שהיה סוגר עניין, ובסך הכל ה – Cubs אפשרו 8 runs, שהורידו לטמיון את הסדרה כולה.  המשחק נגמר ב – 8-3 למארלינס, שהמשיכו לנצחון במשחק השביעי, ששוחק למחרת בשיקגו, ומשם גם לנצחון על ה – Yankees ב – World Series.  מאז ועד היום, ה – Cubs לא ניצחו עוד משחק פלייאוף אחד (פעמיים הפסידו בסוויפ, בשאר השנים לא הגיעו לפלייאוף).

וסטיב בארטמן?

את אותו הערב הנורא הוא העביר כשעשרות אלפי האוהדים שרים לו במקהלה “”Asshole, Asshole, מספר פעמים זרקו לעברו כוסות שתייה וחפצים נוספים, צוות בטחון ליווה אותו מחוץ לאצטדיון בזמן שאוהדים המשיכו לקלל ולנסות לתקוף אותו, ושש ניידות הוצבו לשמור על הבית שלו ושל משפחתו לנוכח האיומים.  אתם יכולים בוודאי לנחש מה עושה התקשורת האמריקאית מסיפור כזה.  בשבועות הבאים אי אפשר היה לפתוח טלוויזיה בארה”ב בלי לראות את התפיסה ואחריה את המבע ההמום על פניו של סטיב בארטמן, כשהוא הבין למה הוא בעצם נקלע.  ברגע אחד הפך סטיב בארטמן מבן אדם לסמל: למושא של זעם ופורקן לתסכול האוהדים במקרה הרע, לקלישאה אירונית במקרה הפחות רע.

קבלו כמה דוגמאות משעשעות:

ג’ב בוש, מושל פלורידה (מדינת המארלינס המנצחים), שכיאה לנצר למשפחת בוש לא יפספס הזדמנות לזרות מלח על הפצעים… נתן הצהרה פומבית שבה הציע לבארטמן מקלט מדיני בחצי האי הפרחוני.

ובארטמן? ההתנהלות שלו, במלים פשוטות, מדהימה, ההיפך ממה שהייתם מצפים בארה”ב של ריקי לייק וג’רי ספרינגר, שבה סיפור אישי “טוב” (כלומר, כזה שעובר מסך) הוא האוטוסטראדה אל הגאווה והעושר.  דבר ראשון, האיש פשוט הוריד פרופיל ונעלם.  צוותים של עיתונאים נשלחו כדי לאתר אותו.  המעטים שהצליחו למצוא אותו לא הצליחו לגרום לו לשתף פעולה.  בהמשך הגיעו ההצעות הכספיות, כולל הצעה של מאות אלפי דולר כדי להופיע בפרסומת במהלך שידור הסופרבול, 25,000 דולר כדי לחתום על תמונה, ואפילו סתם הזמנה להגיע למשחק של ה – Cubs  לסולחה.  הוא דחה את כל ההצעות, ואת מאות המתנות מאוהדי המארלינס הוא הורה להעביר לעמותה למחקר סכרת נעורים.  התמונה שלו מכסה את פניו ביציאה מהאצטדיון נותרה התמונה האחרונה.

כדי לסגור את המעגל, נמכר הכדור שבארטמן תפס במכירה פומבית תמורת מעל 113,000 דולר.  הוא נקנה עבור רשת המסעדות של השדר המיתולוגי של משחקי ה – Cubs , Harry Caray.  ב – 26 לפברואר 2006 הוזמן מומחה חבלה כדי לפוצץ את הכדור, ומה שנשאר ממנו הוכנס לסיר מים רותחים כדי לשמש רכיב ברוטב הפסטה.  נו, ככה סוגרים עניין, שיקגו-סטייל.

באפריל 2008 פורסם ציטוט ממויזס אלו:  “You know what the funny thing is? I wouldn’t have caught it, anyway”

ספרו את זה לסטיב.  ספרו את זה לסטיב.  וגם אתם, בפעם הבאה שאתם חושבים לעצמכם “זה לא פייר”, .אז ספרו את זה לסטיב.

הפוסט נכתב בעקבות צפייה בסרט הדוקומנטרי המצוין של ESPN, Catching Hell

הפרומו (כולל וידיאו של התפיסה):  http://www.youtube.com/watch?v=PPKCLO1MGUM

לצפייה בסרט כולו (כולל הסיפור המעניין לא פחות, של ביל באקנר וקללת הבוסטון רד-סוקס) :  http://www.youtube.com/watch?v=n4aoxIYgd64

תהנו!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>