xcvbxc
pfitzinger1

2010

פיט פיצינגר על שלושת מפתחות ההצלחה:  היה “תלמיד של הספורט”, התאמן בחבורה, ונסה להתחרות עם רצים מעט טובים ממך. (אמרנו כבר שהוא יקיר המועדון?)

שיתוף פעולה מיוחד, חוצה אתרי אינטרנט וארצות, מאפשר לנו להביא ראיון יוצא  דופן שערך הרץ המצוין ניר כהן עם פיט פיצינגר, מן החשובים והמשפיעים בקרב מאמני הריצות למרחקים.

ניר שוהה בימים אלה במחנה אימונים בתנאי גובה בעיירת ההרים פונט-רומאו (Font-Romeu) בצרפת, ושם הזדמן לפגוש את פיט פיצינגר.  פיט, בעל שיא אישי של 2:11 למרתון, היה הראשון בין הרצים האמריקאיים במרתונים האולימפיים בלוס אנג’לס וסיאול.  ספרי הריצה שכתב יחד עם סקוט דאגלאס הפכו לקלאסיקות והם מספרי ההדרכה הטובים  שישנם.

בראיון שמובא כאן, שמיועד באופן ספציפי לקהל הישראלי, אפשר להיווכח במלוא הקסם האישי של פיצינגר וללמוד מהסבריו הסבלניים והברורים.  אנו זוכים להיחשף גם לאישיות המיוחדת ולחוש ההומור המעודן שלו.

בראיון מספק פיט פרשנויות ביחס לריצה ברמת העלית, משתף בחוויותיו האישיות כרץ וכמאמן ומספק שורה של תובנות ביחס לשאלות איתן מתמודד הרץ השואף להתקדם באופן יומיומי, בחיפוש המתמיד אחר האיזון הנכון.

הראיון הוא תוצר של שיתוף פעולה בין אתר “בונק” לבין מועדון ארוחת הבוקר.  נחשון שוחט הכין את תוכן הראיון (השאלות) ותרגם לעברית.  הקרדיט העיקרי כמובן לניר כהן, שיזם והוביל את הרעיון והביא למימושו. התקשורת החופשית בין ניר לבין פיט מתבטאת היטב בראיון. תרמה לתוכן הראיון גם מור שלזינגר, מנהלת פורום נשים בספורט בתפוז, שתרמה שאלות מהזווית הייחודית לרצות.  תודה גם לליאור זך מאור, טריאתלט, ראש קבוצת zone 3, עורך וכותב באתר בונק.

בהזדמנות הזו נזכיר שמאמרם המעולה של פיט פיצינגר וסקוט דאגלאס:  “יתרון במרתון: 18 שבועות למרתון הטוב ביותר שלך” תורגם ופורסם באתר ברשות המחברים כאן באתר.

תהנו!

ראיון עם פיט פיצינגר (תמליל מתורגם)

ניר כהן:  אנו סקרנים בראש וראשונה לשמוע עצותיך כמאמן, אבל כהתחלה, נזכיר שאתה סיימת כרץ האמריקאי הראשון בשני מרתונים אולימפיים.  ניצחת רצים כדוגמתם של אלברטו סלאזאר, ביל רודג’רס, גרג מאיר, טוני סנדובאל וגדולים נוספים.  ספר לנו על ההרגשה הזו, כשכל האימונים המפרכים מתחברים ברגע מיוחד ואתה מנצח במירוץ הגדול.

פיט פיצינגר: yeah, ובכן זה מרגיש נהדר!  ברור…  אני חושב שהמפתח הוא שאתה מתכנן במשך הרבה זמן, אז יש לך את המרתון, והתאמנת לקראתו במשך 5 או 6 חודשים, לפני זה פיתחת תכנית, ואז כשכל זה מתחבר ועובד, זה באמת מרגיש נפלא.  לא תמיד אתה מצליח באופן מיטבי, אבל אצלי זה התחבר נכון לפחות בשני Olympic Trials [פיט ניצח את המבחנים האולימפיים לנבחרת ארה"ב במרתון גם ב – 1984 וגם ב – 1988].

ניר כהן:  האם אתה עדיין רץ היום?

פיט פיצינגר: אני לא רץ כמו שהיית רוצה…. בשנה שעברה, כאן בפונט-רומיאו (Pont-Romeu), קצת נסחפתי בריצה בהרים ונפצעתי בבוהן, ככה שכואב לרוץ.  אני בתהליך של קבלת החלטה אם אצטרך לעבור ניתוח או לא.

שאלה:  תוכל בבקשה לחלוק איתנו את התובנות שלך ביחס למצב של הריצה הארוכה ברמת העלית, בפרספקטיבה עולמית.  אתה היית אחד הרצים הטובים בעולם בשנות ה – 80, תקופה שבה אמריקאים ואירופאים היו מסוגלים להתחרות על המדליות בתחרויות הגדולות.  אבל במהלך שני העשורים האחרונים אנו חוזים בדומיננטיות אפריקאית מוחלטת, כשזמנים כמו 2:05 הם כבר בגדר סטנדרט (בשנתיים האחרונות) ושאר העולם נשאר מאחור.  אתה גם מתגורר ועובד בניו זילנד, מדינה שייצרה אלופים אולימפיים בעבר.  האם אתה רואה אמריקאיים, אירופאים וקיוויס (ניו זילנדים) מגשרים על הפער הזה?

פיט פיצינגר: זו שאלה מאד מעניינת.  ואתה מציין ניו-זילנדים, אני הייתי מזכיר גם  את הרצים הפינים.  בשנות ה – 60 וה – 70, ניו זילנד ופינלנד, שהן שתי מדינות קטנות, היו הטובות בעולם בריצה למרחקים ארוכים.  ומה הן עשו?  היה להן אנשים שביצעו הרבה מאד אימון אירובי, יותר אימון אירובי מהשאר, וכך הן היו הטובות בעולם.  אני חושב שהיתרון שיש לקנייתים ולאתיופים הוא בכך שיש להם הרבה מאד אנשים צעירים שמתחילים להתאמן בגיל צעיר, הם אפילו לא יודעים שהם מתאמנים – הרבה פעמים הם פשוט הולכים הלוך חזור מבית הספר.  אתה תמיד קורא על הקנייתי שגר 12 ק”מ מבית הספר. אני חושב שהם עושים את זה בכוונה. הם תמיד בונים את בתי הספר רחוק מכפרים… אז הילדים האלה הולכים הלוך חזור כל יום, הם מתחזקים יותר ויותר, ועד שהם מגיעים לגיל 20 הם הרבה יותר טובים מהאמריקאי או האירופאי או הניו זילנדי או האוסטרלי שהתחיל אולי בגיל 14 או 15 ופשוט אין מאחורי את אותה כמות אימון.  וזה מה שאני חושב שהוא הסוד בעצם – התפתחות לאורך זמן, והרבה מאד קילומטרים.

ניר כהן:  אז אתה לא חושב שמדובר ביתרון גנטי?

פיט פיצינגר: אם ישנו רכיב גנטי, הייתי אומר שהוא קטן, והעבודה הקשה היא העיקר.

ניר כהן:  מה לדעתך המפתח לכך שזה יקרה (גישור על הפער ביחס לאפריקאים)?

פיט פיצינגר: קודם כל זה עניין של יצירת קבוצות אימון (training groups).  בארה”ב יש פריחה מחודשת מסוימת בתחום הריצות הארוכות בתקופה הזו, וזה נובע מכך שישנן 5 או 6 קבוצות של רצים טובים שמתאמנים ביחד.  לעבוד ביחד לדעתי זה מאד חשוב.

ניר כהן:  מקריאת הספרים שלך, נראה שאתה מציג גישה מאוזנת לאימונים, מבחינת השילוב בין איכות  לכמות.  בישראל, כמו בכל מקום אחר שבו אנשים רצים, מתקיים הדיון הנצחי בשאלה של כמות מול איכות, באופן ספציפי ביחס לרצים חובבים.  מהו לדעתך המפתח להשגת איזון נכון בין השניים, והאם אתה הושפעת יותר מגישת לידיארד או מגישת קו-מרטין-הורוויל?

פיט פיצינגר: אני חושב שלמרתון הגישה של לידיארד היא הגישה היותר נכונה.  כמובן שאני גר בניו זילנד, נכון?  אז כשאתה נוחת בשדה התעופה בניו זילנד, מאיפה שלא הגעת, השאלה הראשונה שמציגים לך היא “האם אתה מאמין בגישת לידיארד”?  ואם אתה אומר שלא, אז או שיורים בך או שמגרשים אותך מהארץ.  אז ברור שאני מאמין בלידיארד.  אבל ברצינות, אני חושב שלגבי המרתון, זה מקצוע אירובי, זה לא כל כך מהיר. גם כשרצים 2:03 זו מהירות מתונה, זה תלוי הרבה יותר בסיבולת.  גישת לידיארד מדגישה את הסבולת ואת ההתפתחות האירובית.  אני חושב שלמרחקים הקצרים יותר הגישה של קו-מרטין-הורוויל היא היותר מתאימה.

ניר כהן:  מה היית מגדיר כשלושת המפתחות החשובים ביותר להצלחה ולעקביות שלך כרץ?  ואיך היית מתרגם את המפתחות האלה עבור הרץ החובב השואף להשתפר?  האם קיים הבדל?

פיט פיצינגר: טוב, בשבילי שלושת הדברים…. הראשון הוא שהייתי “תלמיד של המקצוע”.  ניסיתי ללמוד כל מה שיכולתי, מהמאמנים המובילים, מקריאת ספרים, משיחות עם רצים אחרים.  וזה היה מאד חשוב – לדבר עם רצים אחרים ולשמוע מה שהם עשו.  הדבר השני היה להתאמן עם רצים אחרים.  עברתי מרוצ’סטר, ניו יורק שבה גרתי לבוסטון  – מרחק של בערך 450 ק”מ – כי שם היו המרתוניסטים הטובים.  ואז יכולתי להתאמן עם רנדי תומאס, ביל רודג’רס, גרג מאייר, החברה’ האלה, ומה שגיליתי כעבור זמן זה שהם לא היו מיוחדים כל כך [חיוך].  מה שהם עשו טוב מאד זה שהם קמו כל בוקר והתאמנו קשה.  זה כל מה שהם עשו.  הם לא עשו שום דבר מיוחד כל כך.  הם עצמם לא היו מיוחדים כל כך.  חברה’ מעולים, אבל לא שונים מכולם.  אז זה הדבר השני.  הדבר השלישי היה להיכנס לתחרויות בינלאומיות.  היה מאד מועיל עבורי להתחרות ברמה הגבוהה וגם לצאת קצת מארה”ב, להיות ולהתחרות בארצות אחרות ולגלות שכדי להצליח להתברג לנבחרת האולימפית האמריקאית, זו אמנם מטרה גדולה, אבל היא כבר לא כל כך הפחידה, אחרי שראיתי גם רצים טובים מאד מארצות אחרות.

כך שעבור הרץ הממוצע… אני חושב ששני הדברים הראשונים – להיות תלמיד של הספורט ולהתאמן עם אחרים, כשאתה יכול, ולהתאמן עם אנשים שהם ברמה קצת גבוהה משלך, ואני מניח שלגבי העניין השלישי, במקום תחרות בינלאומית, הרעיון הוא פשוט להכנס למירוצים שמשתתפים בהם רצים מהירים ממך ולשאוף להגיע להישגים.

ניר כהן:  במבט לאחור, האם אתה רואה שיעורים או חידושים בתורת האימון בעשרים וחמש השנים האחרונות שהיית רוצה לחזור לאחור וליישם אותם באימונים שלך?

פיט פיצינגר: לא הייתי מדבר כל כך על “חידושים” אלא שחלק מהעניין הוא פשוט הגיון (קומון סנס).  בשנות ה – 70 וה – 80 היתה לנו גישת ה”איש הקשוח” לאימונים למרתון, לפיה ככל שהתאמנת יותר, ויותר קשה, כך יותר טוב.  וזה באמת עובד מצוין כשהדברים הולכים טוב, אבל כאשר דברים משתבשים, למשל כשאתה פצוע או חולה, אז זה לא עובד כל כך טוב, כי אז ככל שאתה לוחץ חזק יותר כך המחלה או הפציעה נמשכת יותר.  אז אני חושב שלו יכולתי לחזור לאחור, הייתי מאזן בצורה טובה יותר בין אימון קשה לבין התאוששות ואם הייתי מרגיש סימנים לפציעה או מחלה, הייתי לוקח צעד לאחור הרבה יותר מהר.

הדבר השני הוא שאני חושב שהיום יש שיטות טובות יותר להתאוששות וכלים טובים יותר לתזונה נכונה.  למשל אני חושב שמאד מועיל להשתמש בקור כדי להתאושש ממירוצים.  גרבי קומפרשן מאד מועילות.  ומבחינת דיאטה, כל מה שאנחנו ידענו זה בעצם לאכול הרבה פחמימות ולא להתייבש.  אבל היום הדברים הרבה יותר מתוחכמים.  במהלך מירוצים מעטים מאיתנו בכלל לקחו פחמימות.רק שתינו מים.  אני חושב שהביצועים שלנו היו טובים יותר אילו היינו אוכלים פחמימות במהלך המירוץ.

ניר כהן:  תוכל לתת לנו יכמה עצות לגבי שאלת השימוש בתוספי פחמימות במהלך האימונים ו/או התחרויות?  ומה אתה חושב לגבי שימוש בגרבי קומפרשן באימונים?

פיט פיצינגר: אני לא בטוח לגבי שימוש בגרבי קומפרשן באימונים עצמם, אבל אחרי האימון, זה בוודאי מועיל.  ראיתי גם מחקרים שמראים את זה.  במהלך האימונים חלק מהרצים הטובים בעולם עושים את זה, אני חושב שאולי זה עובד, אני לא כל כך בטוח.  לגבי פחמימות, אני חושב שאתה לא תמיד רוצה לצורך פחמימות במהלך האימונים בגלל שישנן אדפטציות שמתרחשות כתוצאה מהדילדול, בפרט במהלך הריצות הארוכות.  אז בחלק מהריצות הארוכות הייתי ממליץ לא לצרוך פחמימות.  תאפשר לגוף שלך להגיע למצב של דילדול. זה יאמן אותו לצרוך יותר שומנים וגם לאגור יותר גליקוגן.  במהלך המירוץ עצמו, בוודאי שהייתי צורך פחמימות כי זה עוזר למנוע את הדילדול.

ניר כהן:  אתה חושב שבמירוצים מעל 10 ק”מ כדאי לצרוך פחמימות?

פיט פיצינגר: כל דבר שנמשך, נגיד שעה ומעלה.

ניר כהן:  ראינו את גברסלאסי קובע סטנדרט מדהים של 2:03:59.  ראינו גם כמות של רצים מוכשרים נוספים.  עד לאן אתה מעריך ששיא העולם יירד בחמש השנים הקרובות, והאם יש לך הערכה מי יהיה הרץ שיוריד אותו לתחום של 2:02?

פיט פיצינגר: אני יודע בדיוק מי ייקח את השיא ל – 2:02, וזה מישהו שלא שמענו עליו בכלל.  בגלל עד שהשיא ב – 10.000 יהיה מהיר יותר בעשרים שניות בערך, אף אחד לא ירוץ 2:02.  קיים יחס סטנדרטי בין שיא המרתון לבין שיא ה – 10,000.  עד ששיא ה – 10,000 ישתפר אני לא חושב שמישהו יהיה מסוגל לרוץ 2:02.

ניר כהן:  לאחרונה ראינו יותר ויותר מחקרים לפיהם אתלטיות מגיבות באופן שונה לאימונים.  האם אתה חושב שנשים צריכות להתאמן באופן שונה מגברים, והאם בתור מאמן אתה מאמן נשים באופן שונה?

פיט פיצינגר: היתרון הגדול שיש לגברים הוא רמת טסטוסטרון גבוהה יותר, שמאפשרת להם להתאמן חזק יותר, השרירים מסתגלים טוב יותר, והם גם מתאוששים מהר יותר, זה כנראה הדבר החשוב ביותר.  גברים יכולים לעמוד בנפח אימונים גדול יותר, וברמת אינטנסיביות מעט גבוהה יותר.  כך שכן, לנשים אני מתכנן 10-15 אחוז פחות נפח ביחס לגברים.  השוני באינטנסיביות, בהשוואה ליכולת המקסימאלית, כאן אין כל כך הבדל.  הפרופורציות ביחס ליכולת המקסימאלית דומות.  אבל נפח האימונים צריך להיות נמוך יותר ב – 10-15 אחוזים.

ניר כהן:  לבסוף, אבקש ממך לומר את הדבר הראשון שעולה לך בראש ביחס למלים הבאות:

Performance Enhancing Drugs (חומרים משפרי ביצועים/ אסורים לשימוש)

פיט פיצינגר: PEDs הם דבר נורא.  כי ישנם כל כך הרבה אנשים שעובדים קשה, ואז כשיש כמה אנשים שנוטלים חומרים אסורים זה גורם מוטיבציה שלילי לכל השאר, וזה גם גורם לחשוב לגבי האלופים – האם האיש הזה הוא באמת אלוף גדול או שלא.  זה מכניס ספקות למוחם של אנשים, אז PEDs הם דבר נורא.

ניר כהן: Altitude Training (אימונים בתנאי גובה)

פיט פיצינגר: אימונים בתנאי גובה יכולים לתת יתרון, להקפיץ, אבל זה גם מאד אינדיבידואלי ותלוי בצורה שבה האדם מגיב, וקל מאד לעבור את הגבול.  הנה אתה [המראיין ניר כהן] נמצא כאן בפורטונוי, ואתה קרוב לקצה, כי אתה מתאמן ברמה הכי גבוהה שאי פעם התאמנת ואתה רק צריך להיזהר שלא להיסחף.

ניר כהן:  המקום הטוב בעולם לרוץ בו מרתון

פיט פיצינגר: שלושה: רוטרדאם, ברלין, ושיקגו.

ניר כהן:  המקום הטוב בעולם להתאמן בו.

פיט פיצינגר: יש כמובן הרבה מקומות מעולים, אבל הייתי אומר ניו זילנד.  יש לנו הרבה מקומות נפלאים להתאמן בניו זילנד, ואני בטוח שיש לכם מקומות נפלאים גם בישראל.  [ניר:  תלוי כמובן במזג האויר, אתה יודע] כן, אם אתם אוהבים חום, זה פנטסטי…

ניר כהן:  שיר המוג’ו הטוב ביותר לאימונים

פיט פיצינגר: כן כן, זה Black Dog של לד זפלין, כי זה שיר מאד אינטנסיבי, והריצה על המסילה מאד משעממת, אז אם אי פעם אתה צריך לרוץ על מסילה…  Black Dog.

ניר כהן:  האימון הקשה ביותר שבצעת

פיט פיצינגר: האימון הקשה ביותר היה ריצה של 40 ק”מ שעשיתי עם בחור בשם טום ראדקליף, שהיה רץ של 2:14 והיום מנהל/מאמן חלק מרצי העלית הקנייתים.  עשינו ריצה של 40 ק”מ 3-4 שבועות לפני המבחנים האולימפיים של 1984.  ופשוט עפנו.  רצנו על המסלול של מרתון בוסטון.  ואנשים שראו אותנו באותו יום אמרו לנו “ראינו אתכם עושים ספרינטים בעלייה”.  אמרנו “לא לא, זאת היתה ריצה של 40k”.  היה לי מזל גדול שהתאוששתי מהריצה הזו והצלחתי לרוץ טוב במבחנים עצמם כעבור שלושה שבועות, כי זה כנראה היה קשה מדי.

ניר כהן:  אלן ווב לעומת ניק וויליס  [רצי 1,500מ' מובילים של ארה"ב וניו זילנד, בהתאמה, שזוכים להרבה "הייפ"]

פיט פיצינגר: כן, מדובר בשני רצי 1,500מ’ נהדרים.  אלן ווב אמריקאי. הוא היה רץ גדול בתיכון ובקולג’. תמיד היה המון לחץ על אלן.  הוא המשיך וקבע את השיא האמריקאי במייל, והוא רץ נהדר.  ניק וויליס, האם הוא היה מוכשר ממש כמו אלן?  אני לא ממש בטוח, אבל הוא, ניק, מאד מוכשר.  הוא בא מניו זילנד והוא התפתח באופן מתון והדרגתי משך הרבה שנים.  תלמיד מצוין של המקצוע, והוא זכה במדליית כסף אולימפית בבייג’ין.  זה מעניין,  שני בחורים מאד מוכשרים.  שתי שיטות מאד דומות, אחת שמטילה הרבה לחץ, השנייה עם מעט לחץ, שאפשרה התפתחות לאט לאורך שנים.

ניר כהן:  הרגע הגדול והזכור ביותר בקריירה שלך?

פיט פיצינגר: זה קל בשבילי.  מרתון המבחנים האולימפיים של שנת 1984.  ארה”ב היתה אז חזקה מאד במרתון.   היו 202 בחורים שהצליחו לקבוע את המינימום, שהיה אז סאב 2:19, שזה סטנדרט ממש טוב.  היו לנו סלאזאר וביל רודג’רס וגרג מאייר, והאנשים הטובים שאותם כבר הזכרת. בריצה הזו ברחתי קדימה בחצי הדרך ובניתי יתרון של 30 שניות, אבל במייל ה – 25 שניים תפסו אותי – סלאזאר ועוד בחור בשם ג’ון טאטל.  ואני פשוט נצמדתי אליהם ככל שיכולתי כי לא רציתי להוביל את כל הדרך הזו ובסוף לסיים רביעי, זה היה נורא.  רק שלושה נוסעים לאולימפיאדה.  אם אתה רביעי, מוטב שתהיה כבר אחרון.  בערך 400מ’ לסוף ראיתי את סלאזאר לפניי, בערך 40מ’, ואמרתי “רגע, יש לי צ’אנס לתפוס אותו”  ופשוט התחלתי בספרינט, ועברתי אותו בערך 40מ’ לסיום, ניצחתי אותו, וזה היה נפלא.  אלברטו היה אז שיאן העולם, התחריתי נגדו בעבר אבל אף פעם לא הייתי קרוב מספיק אפילו כדי לראות אותו מסיים, בוודאי שלא היה לי צ’אנס לנצח אותו.  כך שזה היה היום הגדול ביותר שלי.

pfitzinger1984

(פיצינגר בדרך לניצחון במרתון המבחנים האולימפיים האמריקאי שנערך בבפאלו ב – 1984)

ניר כהן: בינואר יש לנו את אליפות ישראל במרתון בטבריה.  מה דעתך?  יש סיכוי שנראה אותך שם?

פיט פיצינגר: הייתי שמח מאד לבוא.  הייתי שמח מאד לבוא.  אני צריך לסדר את הבוהן שלי כדי שאוכל לעשות את זה.  אז אולי לא בשישי לינואר השנה, אבל בתקווה בשנה הבאה.

ניר כהן:  יש דברים נוספים שהיית רוצה לומר לרצים בישראל?

פיט פיצינגר: אני רוצה להגיד Shalom לכל הרצים בישראל, ולהודות לך ניר, על קיום הראיון הזה.  הי נהדר להכיר אותך, ואני מאחל לך הרבה הצלחה במרתון ברלין.

ניר כהן:  אני רוצה מאד להודות לך על הזמן והסבלנות.  היה מרתק לשמוע את הדעות שלך לגבי המרתון ולגבי ריצה. תודה רבה לך.

פיט פיצינגר: תודה.  זה היה תענוג.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>