xcvbxc
abcd

מאת יוסי היימן, ספטמבר 2015

ירמי חלא איבד את ראייתו בערך בגיל 30 ממחלה קשה, משיחותי איתו במהלך הריצות ולאורך השנים אני לומד ומרגיש שהריצה ממלאת עבורו  פונקציה של העצמה אישית, הקניית ביטחון עצמי, חיבור חברתי והתמודדות עם יכולת להעמיד מטרות ולשפר הישגים אישיים באופן שרק מעט מאוכלוסיית ה"בריאים" מסוגלת להשיג. ירמי לא מוותר לעצמו, הוא איננו מבקש רחמים או חסדים, הוא רק רוצה שנשלב אותו בחברה ונסייע לו להיות "רגיל" ככל שניתן.

הקשיים שעומדים בפני אדם עיוור המחליט לרוץ, מתחילים ביכולת להתאים לעצמו ביגוד וציוד ריצה, בהשגת בן זוג לאימונים ולמרוצים, כזה שנוח לך לרוץ, לדבר ולהיות איתו, שעושה את המעשה מכל הלב ולא בהתנשאות, שאתה סומך עליו, שנעים לך בחברתו, וכן בהגעה למקום האימונים והמרוצים. בהקשר זה, עיוורים הם בעלי יכולת שונה להסתדר עד כמעט כעצמאים, ירמי למשל יודעם להגיע כיום ברכבות, באוטובוסים וברגל לכל נקודה נגישה במדינת ישראל ובמהירות שאיננה שונה בהרבה מאדם רגיל. הוא עשה זאת בעבר עם כלבי נחייה, והיום גם עם מקל בלבד תוך שהוא פונה לעוברים ושבים לסייע לו בהכוונה.

בריצה עצמה, הבעיה העיקרית היא כמובן לא ליפול והסיבות לכך יכולות להיות רבות –  יציאה מאיזון, התקלות במכשול – מדרגה, מהמורה, חפץ, רץ אחר ועוד. בנוסף על אלו, העובדה שאתה לא רואה את הנוף, לא רואה שעון, לא רואה את הקילומטרז' ועוד.

בשנת 2010, בשנה האחרונה של שירותי בצה"ל, הצטרפתי לקבוצת 'אתגרים' בתל אביב למשך כשנה. בכל שבוע קיימנו אימון בפארק הירקון ביחד עם קבוצה שכללה בעלי צרכים מיוחדים – עיוורים, חולי CF ולקויות אחרות. התחלנו בריצות של כשני ק"מ ומהר מאוד טיפסנו עם חלקם למרחקים של 10 ק"מ. ב'אתגרים' הכרתי לראשונה את ירמי ועיוורים נוספים, להם שימשתי כבן זוג מלווה באימונים ובמירוצים.

לאחר שיחרורי מצה"ל והקושי להגיע לאימונים בתל אביב, המשכתי ללוות את ירמי   במרוצים בלבד, בריצות שהלכו והתארכו, עד להשתתפות בחצאי מרתון תל אביב, ירושלים ועמק המעיינות בשנים   2011-2015, והשיא, בריצת מרתון מלאה בטבריה בשנת 2013. את ירמי אני מלווה בדרך כלל ביחד עם שותפה נאמנה נוספת.

efg

החלק שלנו – של השותפה ושלי, שבכל ריצה מישהו אחר רץ קשור לירמי. השותפה מעדיפה גם חגורת בטן וגם רצועת יד, אני מסתפק ברצועת יד בלבד, והשני "עושה מנהלות" – מביא מים, מנפק ג'לים ותמרים, מקריא ומחשב זמנים, מתריע מפני מהמורות חריגות, מגן מפני החלקה בנקודות המים, מגן על ירמי מפני רצים לא זהירים, מדרבן  את הקהל  לעודד את ירמי (בעיקר ילדים קטנים אוהבים את זה) ומתאר את הדרך והנופים. בתל אביב אני מספר על הים, החופים ועל אנשים מיוחדים לצד הדרך או בין הרצים, ובירושלים אני מספר על האתרים שלידם אנו חולפים, ההיסטוריה ואם יש לי כוח קצת על הפוליטיקה המקומית.

היכולת לסנכרן את הקצב הוא אתגר עצום. לכאורה, אנחנו קובעים יעד להשגה ואת הקצב העקרוני לקילומטרים בחלקי המרתון השונים. בפועל, הרמה לא תמיד שווה, לא תמיד אנחנו מגיעים לקו הזינוק בכושר שווה, וכמובן שלכל אחד יש את היום שלו. כאן נכנס תפקידו החשוב של המלווה להקריא זמנים, ולבדוק כל הזמן שהקצב מתאים לכולם, תוך שהוא עושה את החישובים והמשמעויות של זמני הביניים לזמן הסופי (זה בדרך כלל התפקיד שלי, אלא אם כן הילל המשמש כמחשב מהיר נייד איתנו, ואז הוא יודע לחשב את הזמנים בדיוק של שניות). קורה לא אחת שהקצב יורד ואז היכולת להיות גם פסיכולוג היא חשובה מאוד כדי שלא נישבר.

ירמי שיפר את התוצאה שלו במרתון טבריה מ- 04:13 שעות בשנת 2013, ל- 03:56 שעות בשנת 2014 (הילל ואני התחלקנו חצי-חצי), ול- 03:45 שעות בשנת 2015 (הילל ואני התחלקנו חצי-חצי).

נקודת הסיום של המרתון רוויה בדמעות של אושר ובהתפרקות גדולה.

ירמי, השותפה ואנוכי, מתכוננים לרוץ ביחד גם את מרתון טבריה הקרוב בינואר 2016.

אנחנו נוהגים לציין כל סיום מרתון בארוחה במסעדת טובה, לסיכום המרתון וכאירוע חברתי. החיוך שמרוח לכולנו ובעיקר לירמי על הפנים בארוחות האלו שווה את כל המאמץ, ואז אנחנו גם בדרך כלל מסכמים שנרוץ ביחד גם בשנה הבאה.

כדי להמחיש את המורכבות והחוויה העצומה, אספר שבחצי מרתון עמק המעיינות בסוף שנת 2014 רצנו ירמי ואני לבד וללא הגנה נוספת. בקילומטר ה-18, אחת הרצות שהייתה כנראה עייפה, ניסתה לעבור בינינו ולא שמה לב לגומיה המחברת. הגומיה נקרעה וירמי התגלגל לצד הדרך ונחבט בצורה לא קלה. לאחר כשתי דקות הוא קם, ולמרות הקושי סיימנו את שלושת הקילומטרים האחרונים עד לסיום. זה היה מעורר השראה ממש !!!

כל ריצה כיום עם ירמי ועם רצים נוספים, כולל בשנתיים האחרונות במרוץ מהר לעמק,  גורמת לי להתעלות נפש ולהתרגשות רבה. הריצה לצידו מלמדת אותי בכל פעם מחדש על רוח האדם, על היכולת להציב מטרות ולעמוד בהן, על כך שכמאמר בגולני – "קשה יש רק בלחם" וצניעות מהי.

3 thoughts on “לרוץ עם ירמי – רצי מרתון שלא רואים את "הקיר" ממטר/ יוסי היימן”

  1. יוסי, תודה רבה על השיתוף – השראה all around , וגם שיעור לעניין הפרופורציות שאנחנו מקנים להתמודדויות ולהישגים שלנו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>