xcvbxc
Boston-Magazine-Cover-May-2013-cropped-300x283

מאת נחשון שוחט, 17.4.14 (פורסם במקור בבלוג בדה באזר)

(תמונת השער של המגזין "בוסטון" מחודש מאי 2013:  We will finish the Race.  קרדיט:  Mitch Feinberg, Cover Image, Boston Magazine)

***

ישנם מרתונים.  ישנם מרתונים גדולים, מיוחדים, מרגשים.  ויש את מרתון בוסטון – המירוץ שאף מירוץ אחר אינו משתווה לו.  בהיסטוריה, במסורת, באין ספור הסיפורים והסמלים השזורים במהלכו וסביבו.

מאז שנות ה – 70 וה – 80 ירדה מעט קרנו של מרתון בוסטון בתור המרתון שהנצחון בו נחשב ליוקרתי ביותר, אך הוא נותר בעיניי המרתון המיוחד מכולם – מרתון של מיתולוגיות ושל אתוס, גם מרתון של עיר יוצאת דופן, התואם את האופי העקשני שלה – מצד אחד מבדיל את עצמו, מתבדל;  מצד שני שואף להיות הטוב ביותר, ובמרכז, להוביל דרך, לפרוץ גבולות ולנצח.  Boston Strong.

הפוסט הזה איננו פוסט של פרשנות ותחזית לקראת מירוץ העלית במרתון בוסטון (סקירה תועלה במהלך סוף השבוע), אלא פוסט שנועד להסביר במבט רחב יותר, מעט להמחיש, את התופעה המיוחדת ששמה מרתון בוסטון.

אני בעצמי עוד לא רצתי את מרתון בוסטון.  תמיד הבטחתי לעצמי.  תמיד דחיתי.  אמרתי לעצמי שהזמן לכך יגיע.  הוא עוד יגיע.

נצא לדרך.

***

1.  הראשון – 

מרתון בוסטון הוא האב-טיפוס של המרתונים העירוניים.  המרתונים הגדולים המוכרים והזוכים לשיאי פופולריות כיום – ניו יורק, לונדון, ברלין, פריס וכו' – נולדו בשנות ה – 70 וה – 80.  מרתון בוסטון נולד בשנת 1897(!), בעקבות ובהשראת המשחקים האולימפיים המודרניים הראשונים שהתקיימו כמה חודשים לפני כן באתונה, והמירוץ התקיים מדי שנה ובאופן רצוף מאז.  לא רק שהוא התקיים, אלא שהוא שמר בקנאות על האופי שלו.  שינויים הוכנסו למסלול בשנת 1924 עם קיבוע מרחק ה – 42.195 ק"מ כמרחק המרתון הרשמי, אך חוץ מכך המירוץ שמר בקנאות על הקונספט המקורי.  הוא לא שונה כדי להתאים לסטנדרט "המסלול המעגלי" ולדרישות ההכרה בשיאים;  הוא אינו משלב, עד היום, "מכתיבי קצב" כפי שעושים שאר המירוצים הגדולים;  הוא משמר את הראשוניות הקלאסית ואתוס "הצווארון הכחול".  הרצים של היום וגיבורי העבר ג'וני קלי וקלרנס דה מאר – אותו הדבר.

Boston1910

(Photo courtesy of Machocarioca @ Wikimedia Commons)

2. העיתוי וההווי המקומי  (Redsox) – 

בכל העולם (חוץ מישראל) היום של המרתונים הוא יום ראשון.  מרתון בוסטון נערך תמיד ביום שני, ולא במקרה.  יום שני השלישי לחודש אפריל הוא חג ה – Patriots Day, המציין את יום השנה לקרבות לקסינגטון וקונקורד שהחלו את מלחמת העצמאות של ארה"ב.  וכשם שהמרתון בגירסתו היוונית מתקשר לריצה המיתולוגית של פידיפידס, הרי שמרתון בוסטון נקשר לאירוע היסטורי אחר:  רכיבת החצות  – Midnight Ride –  של Paul Revere, שנשלח כדי להתריע על ההתקדמות הצפויה של הכוחות הבריטיים.  פטריוטס דיי הוא יום חג במדינות מסצ'וסטס ומיין ונקשר באופן הדוק לשתי מסורות ספורטיביות משולבות.  מאז 1903, ה – Redsox משחקים משחק בית ב – Fenway Park שביסומו הצופים יוצאים מהאיצטדיון ל – Kenmore Square כדי לעודד את רצי המרתון המסיימים.  חדי העין מביניכם יבחינו בכך שביום הזה (בשנה שעברה ושוב השנה) שחקני הרדסוקס לבשו/ילבשו תלבושת מיוחדת, לבנה עם הכיתוב Boston (ולא Redsox) עליה.

Where it began,

I can't begin to knowin'

But then I know it's growing strong

ניל דיאמונד מבצע את "סוויט קרוליין" במשחק הרדסוקס בעקבות הפיגוע במרתון בוסטון בשנה שעברה –

3. המסלול ונקודות ציון – 

לא, אין כאן לא מגדל אייפל ולא Tower Bridge, ובכל זאת אין מסלול מרתון שנכתב עליו יותר מאשר המסלול של מרתון בוסטון.  זאת משום שהמסלול בבוסטון איננו חלק מהתפאורה בלבד.  מתקיימת אינטראקציה מתמדת בין הרצים לבין מאפייני המסלול המשתנים לכל אורכו.  מונחים כמו ה – Wellesley Girls Scream Tunnel (בנות הקולג' שבאופן מסורתי יוצרות "מנהרת צעקות" משני צידי הכביש בסביבות הקילומטר ה – 20, ומוסיפות שלטי עידוד שאי אפשר להתעלם מהם), ה – Newton Hills, וכמובן Heartbreak Hill המפורסם מביניהם – נקודת המבחן שאחרי הק"מ ה – 32, השלט של Citgo שאותו עוברים הרצים מייל אחד לפני הסיום, ובעצם הגישה לתוככי בוסטון עצמה וההמון הצפוף עד לסיום ב – Copley Square ובניין ה – Pru – כל אלו הפכו לחלק מהייחוד של מרתון בוסטון, מבחינת החוויה.  ההיכרות עם המסלול כאן, גם מבחינה מקצועית, חשובה מאשר בכל מרתון אחר.

ביל רודג'רס, שניצח בבוסטון ארבע פעמים, הגדיר:  "I love the whole damn course.  It's a duke-it-out go-for-it type of race"'.  מסלול העובר דרך Small town America לפני שהוא נכנס לסיום הדרמטי בעיר הגדולה.  המסלול מתחיל בהופקינטון ועובר דרך 8 עיירות לפני הירידה לכיוון בוסטון.  תחילת המירוץ במגמת ירידה ברורה – ירידה ששרפה את הרגליים של אלפי רצים, ששילמו את המחיר עם ההגעה לסדרת הגבעות באיזור ניוטון.  הריצה בבוסטון מחייבת לכן גם הבנה של האתגר ואסטרטגיה נכונה.

הזמנה למנהרה – כנסו:

4.  "דו-קרב בשמש" Duel in the Sun – 

בשנת 1982 מרתון בוסטון היה היוקרתי והחשוב מכולם.  המנצח לא היה זוכה בכסף (אפילו לא דולר אחד) אלא בזר מענפי עץ זית.  אבל אם רצית להיחשב לרץ המרתון הטוב בעולם – היית צריך לנצח בבוסטון (הנצחון של דיק בירדסלי במרתון לונדון הראשון, ב – 81, היה אז, בהגזמה, הערת שוליים).  אלברטו סלאזאר (כן, המאמן המפורסם של מו פארה, גיילן ראפ ופרוייקט אורגון של נייקי) היה אז בשיאו, ונחשב לאחד הרצים הטובים בעולם – הוא ניצח שלוש פעמים ברציפות במרתון ניו יורק (כולל שיא עולם של 2:08:13 ב – 81, למרות שהתברר בדיעבד שהמסלול היה קצר ב – 148מ'), הוא סיים שני באליפות העולם במירוצי שדה, הוא היה מטובי הרצים בעולם ב – 5,000 ו – 10,000מ'.  סלאזאר גדל והתחנך בעיירה Wayland, הסמוכה ממש למסלול של מרתון בוסטון.  הוא היה לכן, שילוב אופטימלי בין הגיבור המקומי לבין הפייבוריט המוחלט לנצחון. ביל רודג'רס בגיל 34 ובנסיון קאמבק, היה כבר מעבר לשיאו.  ארה"ב ציפתה לראות את סלאזאר מנצח ומוכתר כיורש הבלתי-מעורער.

המתחרה והאנדרדוג היה דיק בירדסלי, אמריקאי גם הוא, שמהתחלות מאד צנועות של רץ חובבן, קבע סמוך לפני כן תוצאה של 2:09:37 במרתון Grandma's.  כן, "המרתון של סבתא".  וכך זה גם הוצג:  רץ בקליבר עולמי מול רץ מוכשר אך בלתי-מבוסס, של מרתונים קטנים. הדעה הכללית היתה של רחשי כבוד וסימפטיה לבירדסלי, אך גם שהמעמד גדול עליו.

הדו-קרב בשמש, ה – duel in the sun, נחשב עד היום לאחת מריצות המרתון האדירות שנראו.  ביום חם יחסית (חם מדי) ותחת השמש הקופחת (מרתון בוסטון הוזנק מסורתית בשעה 12 בצהריים) רצו השניים כשהם צמודים זה לזה.  בסדרת הגבעות של ניוטון בירדסלי חבוש בכובע החל לדחוף את הקצב ולמשך תשעה מיילים סלאזאר נצמד אליו, עד שפרץ קדימה ונדמה שהכריע.  אך בירדסלי נלחם חזרה, ואיך זה נגמר?  צפו בעצמכם.  אלו בעיניי 9 דקות השידור המדהימות בתולדות ריצות המרתון.  שימו לב גם לאווירה, לקהל, לחשמל שהיה שם.

 שני הרצים סיימו את המרתון תשושים.  סלאזאר סבל מהתייבשות ומהיפותרמיה.  נוהגים לסמן את המירוץ כנקודת השיא שאחריה התדרדרו די במהרה הקריירות המבטיחות של שני הרצים האלו.  סלאזאר סבל מפציעות ומחלות חוזרות ובעיות במערכת החיסונית (הגם שהיו לו מספר הישגים משמעותיים גם אחרי המרתון הזה, אך הוא כבר לא היה אותו המנצח העקבי, התקשה יותר ויותר וסיים במקום ה – 14 המאכזב במרתון האולימפי בלוס אנג'לס.

אל תוותרו על הצפייה בוידיאו הזה (הפרשנית אגב היא קתרין סוויצר, שתיכף נדבר עליה) –

5. BQ – 

אם אתה רץ חובב בארה"ב, אחד המונחים המגדירים שתתקל בהם הוא BQ – Boston Qualifier.  מרתון בוסטון מיצב את עצמו לאורך השנים כמטרה איכותית עבור רצים איכותיים לשאוף אליה- באמצעות תוצאות מינימום להשתתפות (במקור 2:50ש', אך במשך השנים המינימום בקטגוריה הפתוחה לגברים שונה ל – 3:10ש').  זה הפך עבור רבים באופן טבעי ל"מטרת קריירה" המסמלת כניסה למועדון אקסקלוסיבי.  בשנים האחרונות, ברוח הזמנים, המירוץ כולל עשרות אלפי רצים שמשתתפים שלא על-בסיס קריטריון אלא ברישום דרך קבוצות ריצה ו/או ארגוני צדקה (תוך גיוס כספים), אך ה – BQ והשאיפה להשיגו נותרו מרכזיים לתרבות הריצה העממית בארה"ב.

6. קתרין סוויצר ומהפכת הנשים –

השנה היתה 1967.  התפיסה השלטת היתה שנשים אינן “מסוגלות” לרוץ ריצת מרתון (במשחקים האולימפיים לקח שנים עד שאפשרו בהדרגה לנשים להתחרות למרחקים של מעל 800 מ’, בוודאי שהמרתון היה מחוץ לתחום) ומעבר לכך, שלא “ראוי” שנשים ישתתפו בתחרויות כאלו.  טענות פסבדו-מדעיות מופרכות (ואפילו מקוממות) גויסו לשירות השמרנות, הפחד והדעה הקדומה.  ב – 1967 הגיע הזמן לשנות, בהצהרת כוונות ויכולת גלויה.

הבמה היתה המרתון הנחשב בעולם באותה עת, זירת ההתגוששות בין טובי הרצים, המירוץ בעל המסורת המפוארת ביותר- מרתון בוסטון.  בין “הנרשמים” היה מס’ 261 – K.V. Switzer (רישום שנדרש כדי שלא להסגיר את המין).  K.V. Switzer היתה סטודנטית בשם Katherine Switzer.  וכשהיא זינקה, כבר לא ניתן היה לטעות לגבי העובדה שמדובר באשה.  הדרמה התרחשה כ – 4 מייל לתוך הריצה, כשמנהל המירוץ, ג’וק סמפל, קפץ מרכב הליווי כשהוא צועק “זוזו מדרכי” ומנסה לתלוש את המספר מחולצתה של סוויצר, לעיני העיתונאים והצלמים.  "צאי מהמירוץ שלי" הוא צעק לעברה.   חברה של סוויצר, טומס מילר התערב ודחק את סמפל הצידה. באותו יום, סוויצר בת ה – 20 היתה לאשה הראשונה שסיימה את מרתון בוסטון באופן רשמי (שנים קודם לכן, רוברטה גיב סיימה את הריצה ללא מספר, כ – bandit), בזמן של 4:20 ש’.  סוייצר אמנם נפסלה על-ידי סמפל.  אבל התקדים המשמעותי ביותר נקבע.  וההיסטוריה לא חזרה משם לאחור.  

הרגע המגדיר הזה היה רק תחילתה של קריירה ותחילתו של מסע הוכחה מתמשך.  סוויצר המשיכה לרוץ ב – 35 מרתונים, ובשנת 1975 קבעה שיא אישי של 2:51 ש’.  בין השאר, ניצחה במרתון ניו יורק.  חשוב לא פחות, היא היתה אחת הדמויות הבולטות במאבק לפתוח את המרתון להשתתפות נשים, שהשלימה את השגת מטרתה עם הזנקת המרתון האולימפי הראשון לנשים בשנת 1984.  כשאנו רואים כיום רצות שקובעות זמנים מהירים מ – 2:20, אנו צריכים להוקיר את חשיבות החלוציות של סוויצר, שנבחרה כאחת מ – 40 הדמויות המשפיעות בתחום הריצה.  זכרו את השם הזה.

אבל עזבו, היא מספרת את הסיפור הרבה יותר יפה ממני –

 7. הריצה המדהימה של מוטאי ומוסופ ב- 2011 – 

באופן אבסולוטי, המסלול של מרתון בוסטון הוא מסלול של "ירידה" נטו.  מהסיבה הזו, ולנוכח עצם העובדה שהוא מסלול point to point (שאינו עומד בקריטריון ה – separation, המחייב שהמרחק מנקודת הזינוק לנקודת הסיום לא יהיה גדול ממחצית מרחק הריצה) – הוא איננו מוכר לצרכי שיא.  אבל מרתון בוסטון מעולם לא נחשב למסלול "קל" או "מהיר".  להיפך, גם אופיו הטופוגרפי המשתנה והשילוב בין ירידות ארוכות לעליות הממוקמות אסטרטגית, ולכן כואבות מאד, עם רוח מערבית המכה באופן מסורתית בפניהם של הרצים – יצרו תמונה קונסיסטנטית של תוצאות איטיות יחסית (עד ל – 2010, שיא המסלול בבוסטון היה 2:07:14 בלבד, ואז שופר ל – 2:05:52).

בשנת 2011 החלטה של ראין הול האמריקאי להוביל קצב מהיר בחצי הראשון, בשילוב עם רוח גב שסייעה לרצים (אירוע שקורה פעם ב – 15 שנה בערך ביום המרתון) וכמובן שניים מרצי המרתון המוכשרים ביותר – הולידו את ריצת המרתון המהירה בכל הזמנים – 2:03:02ש' לג'פרי מוטאי, 2:03:06 למוזס מוסופ (כשגם גברה גברמראים האתיופי וריאן הול ירדו מ – 2:05).  שפשפנו עיניים כלא מאמינים.  המרתון הזה אותת על בליץ התוצאות המהירות מאד במרתון בשלוש השנים האחרונות.  נכתבו מאז עשרות ניתוחים בניסיון להבין "כמה התוצאה הזו באמת שווה".  הניתוח שלי הסיק שצריך להעריך את ההישג המיוחד כשהוא בפני עצמו, בתור מה שהוא:  ריצה בלתי-נשכחת עבור מי שצפה בה, של מתיחת הדמיון, של התרגשות והשראה. בלי צורך להשוות.  וכמה מיוחד שזה קרה בבוסטון.

8.  Boston Strong – 

ואז בשנה שעברה, בתוך כל השמחה, באווירה של הגשמת החלומות – היכו הטרור והאימה.  השעון הראה 4:09ש', הספרות המשיכו לרוץ.  אך ברגע אחד נורא, הספרות גם הוקפאו, והפכו לציון של אימה ושל מוות, של התנפצות התמימות. התרסקות האסקפיזם למציאות אחרת שיש בה כבוד ואהבה ופרגון.  הן הפכו לספרות המנציחות חלום בלהות.  ילד המחכה כדי לעודד את אביו על קו הסיום.  גם עליו לא ריחמו הפצצות.  וזה פשוט נורא.  הספרות המזכירות את אין-סופיותו של הרוע האנושי, שבפניו אנחנו ניצבים כל פעם מחדש חסרי יכולת להבין ופשוט שואלים "למה"?

המרתון ייערך השנה בזיקה חזקה לרגש ולסמליות, של המשך החיים, למרות הטרגדיה.  אלפי רצים, ביניהם גם כמה רצים מישראל, שריצתם נעצרה עם הספרות 4:09, יחזרו לבוסטון כדי להשלים את מה שהם התחילו.  למרות הכל, ואולי בגלל שזו הדרך להתגבר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>