xcvbxc
visualization

נחשון שוחט, 2014

בשבועות האחרונים שלחתי את הטקסט הקצר שתרגומו מובא כאן לכמה רצים שפנו אליי לקבלת עצה ברגע של ספק. כל פנייה כזו וייחודה.  כל פנייה כזו מעוררת מחשבה.

ישנם שני סוגים של התייעצויות הנפוצות בקרב רצים. הסוג הראשון הוא ההתייעצות המקצועית הרגילה: איך להתאמן נכון יותר?  מהי מתכונת האימונים המתאימה עבור הרץ בהתייחס למטרה? מינונים, קצבים, תזמון, סדרי עדיפויות דגשים לביצוע וכל השאר. כמובן שהקטגוריה הזו נחלקת לאינספור נושאים ושאלות, אך למען האמת תמציתה מתנקזת למספר עקרונות חשובים. לאחר שמבינים אותם, העסק נראה מסובך ומורכב הרבה פחות. השאת עצות מהסוג הזה היא תמיד מעניינת. היא מבוססת על לימוד והטמעה.

הסוג השני של ההתייעצות הוא מסוג ה"למה אני לא מתקדמ/ת כמו שאני רוצה/מצפה"? היא אופיינית במיוחד לרצים שחוו שיפור משמעותי שלאחריו קצב ההתקדמות הואט או נחוותה אכזבה לנוכח צפייה גדולה. פעמים רבות שני סוגי ההתייעצות קשורים זה לזה, כלומר המפתח לשיפור דורש התאמות אימוניות, עדכון של הפרספקטיבה המקצועית. אבל לא תמיד. לפעמים ניתן לזהות באופן די ברור נוכחות של מתח וספקות שמפריעים למרות שהאימונים מתבצעים – עקביים וגם טובים. הספורטאי, טעון במוטיבציה, מעמיס על עצמו מטען כבד של צפיות – של עצמו (אצל רבים, טיפוסי ה – OCD המוגבלים ביכולת לחוות סיפוק שאיננו בר-חלוף, זהו המטען הכבד ביותר), של מאמן נחוש (שעלול לייצר לחץ עודף גם מבלי להתכוון), של חברים לקבוצה (גם החיבוקים המפרגנים והתומכים לפעמים מייצרים מחנק), של הסביבה כולה, של חובת הדיווח על השיא האישי מדי מירוץ ברשתות חברתיות.

לכל רץ יש שדים. הם שותפים הכרחיים. הבעיה מתעוררת כשנותנים להם להסיח את דעתנו מהדרך, כשהם גורמים לנו לאבד את הבטחון והריכוז, כשמאפשרים להם להשתלט ולמשול. התכסיס המסוכן ביותר של השדים הוא לגרום לנו לפתח אובססיה כלפי הטווח המיידי. האובססיה עם המיידי מייצרת פער צפיות ולחץ מהסוג המכשיל. היא גורמת לנו לכעוס ו"לריב עם עצמנו", ולאבד קשר עם התמונה הגדולה.  היא מביאה אותנו להתמקד בפרט פסימי שמשמעותו בטלה, כאשר פרושה בפנינו תמונה אופטימית ומרהיבה. כשעוד כוחנו לצייר, כשעוד ידינו נטויה.

השאת עצות מהסוג השני מאתגרת במיוחד. היא מבוססת על הפנמת גישה רגשית, טמפרמנט ואמונה.

הטקסט המובא כאן הוא סוג כזה של עצה, בעיניי יפה.  וכמו תמיד כמעט, עצה על ריצה יכולה להתפרש גם כהרבה מעבר לעצה על ריצה.

קחו ממנה מה שתיקחו.

***

מייק פלאט הוא רץ אמריקאי ותיק. בשנות ה-80 הוא רץ מרתון ב – 2:18ש'. בתחילת שנות ה – 2000, כרץ מאסטרס מוביל בארה"ב, הוא נהג לכתוב עצות מועילות באתר של הרץ והכותב קווין בק, kemibe (שצומצם ושינה צורתו מאז- כלומר האתר, פעם אחרת נדבר אולי על קמיבי עצמו). הפוסט בעניין "אסטרטגיות ויזואליזציה" נשמר, אינני בטוח אם באופן מכוון, בפינה רחוקה ונסתרת של האינטרנט. הוא מעביר מסר קצר, תכליתי ואפקטיבי. לכן חשבתי שיש מקום לתרגמו ולפרסמו גם כאן. הקרדיט המלא למייק פלאט שבהזדמנות אחרת שאלתי ממנו את המשפט:  "There is never risk on a starting line, only opportunity".

Mike Platt's Visualization Stategies

זהו טקסט בזכותה של "התמונה הגדולה".

הטקסט המקורי באנגלית מופיע כאן.

***

אחד המפתחות להצלחה בתחרות הוא מניעת החרדה. אין לי פחד מפני כישלון, ואין לי פחד מפני ההצלחה. שניהם יקרו. אני לא נבוך או מתבייש. מה שקורה קורה ומשנה לי מעט מאד, או בכלל לא, אם אחרים אינם מתרשמים.

אני לא מתאמן כדי לנצח אנשים אחרים. אני לא ניגש לתחרות מתוך נחישות לנצח רץ או רצים מסוימים. אני בהחלט משתמש במתחרים כברומטרים, אך לא מעורב בכך זדון. בדרך הזו, כשמישהו עוקף אותי, המוראל שלי לא נפגע ממוטיבציות שליליות;  הריכוז שלי לא נשבר בגלל רגשות שליליים.

אני באמת אוהב מאוד להתחרות, ואני מקפיד להזכיר זאת לעצמי. כשאני ב – mode מאוד תחרותי זה נכון במיוחד. לעתים קרובות במהלך קטעים קשים בתקופת האימונים, אני נזכר בתקופות שבהן לא התחריתי ואיך בתקופות כאלו ממש הרגשתי שחסר לי משהו; אני נזכר בימי תחרות ובכך שאני נהנה מכל רגע במהלכם.

היו לי הישגים טובים בענפי ספורט אחרים. יש לי זכרון מוחשי מאד לרגשות שליוו את העיסוק בהם – הריחות, הטעמים, הצלילים, הרעשים – שתמיד נקשרים לתחרויות מוצלחות במיוחד. אני מקדיש הרבה זמן לויזואליזציה של ההרגשות האלו. אני מדמיין את ההכנה שבצעתי לפני תחרויות מוצלחות ומנסה לחקות את תהליך ההכנה והתחושות המלוות בצורה טובה ככל הניתן.

אני מוודא שאני מתאמן בצורה נכונה. יש לי בטחון מוחלט בכך שאימון נכון מוליך לתוצאות. לפעמים התוצאות לא מגיעות בדיוק ביום שבו ציפינו שהן תגענה, אך הן מגיעות.

אני משתדל להישאר רגוע (relaxed). אימונים גרועים לא מטרידים אותי; הם באים והולכים. יום חדש הוא יום חדש ואני מתעורר כל פעם מחדש עם אמונה בפריצות הדרך האפשריות.

יש לי אמונה חזקה בכך שהגוף דומה מאוד למוח. נוהגים לומר שכל אחד מאיתנו משתמש באחוז קטן בלבד מכח החשיבה שלו. ואני מאמין שאותו הדבר נכון גם לגבי הגוף שלנו. המפתח הוא לשחרר את הכוח האצור בו.

אני גם מאמין בסיפורים על נשים שהרימו בשעת דחק מכוניות מעל לילדים שלהן. זה ניתן לביצוע. אני יודע את זה. אני מאמין שישנם אנשים חולים היכולים לחזק את תהליך הריפוי מן המחלה באמצעות גישה רגשית נכונה; מדובר אולי בשיפור של אחוזים קטנים בלבד, אך שיפור של אחוזים קטנים יכול לעשות הבדל עצום בספורט הזה.לנוכח קו המחשבה הזה, אני נוהג גם לבצע ויזואליזציה של תהליך ההתאוששות הפיסי בעודו מתרחש.

אני לא מצפה שדברים רעים יקרו. תחרויות גרועות הן מקריות (flukes), תחרויות טובות לא כך – תחרויות טובות אמורות לקרות.

אני מבצע ויזואליזציה לאי-הנוחות במהלך ריצה במירוץ וכיצד אני מסוגל לנטרל אותה (מנטאלית) במירוצים טובים מאוד. לכן כשאי-הנוחות מגיעה במהלך המירוץ, אני ערוך להתמודד איתה. אני מדמיין צורה נשלטת ורגועה של אגרסיה. אני מתאמן על התמודדות כזו במהלך אימונים מסוימים. זה לא אומר שאני מתאמן כמו חיה בהתקף טירוף (like a crazed animal), מתוך סירוב להכיר בכאב; במקום זאת, אני מנסה להישאר רגוע (relaxed) תוך כדי שימור האינטנסיביות, בימי האימון המהירים יותר.

היעדים שלי מאד ברורים במחשבה שלי ואני מזכיר לעצמי מדי יום שכל אחת מהריצות שאני מבצע תורמת להשגת היעדים האלו. לעומת זאת, היו תקופות שבהן התאמנתי היטב אך ללא מטרות של ממש חוץ מאשר להשתתף במירוצים וליהנות. זו עשויה להיות בעיה לפעמים, בשלב הזה של קריירת הריצה שלי. אני מבין שחזרה ליכולות שהיו לי בגיל 20-30 כבר לא תתרחש, ולכן אני נוטה להתחרות בשביל ההנאה ולאו דווקא בשביל ההישג. היו תקופות שבהן לא היו לא מטרות או כיוון בכלל. אך בעת הזו יש לי שוב יעדים ברורים, ורצון אמיתי להשיג תוצאה מסוימת.  אני מטה במעט את המאזניים לכיוון ההישגיות במקום ההנאה הבלתי-תלויה. אני עדיין נהנה – אך לא במידה המתפשרת על רמת האימונים והתחרויות שלי.

כשאני מתאמן ברצינות, אני מוודא שאני מבצע את הדברים הקטנים והחשובים.

אני מבצע ויזואליזציה וורבאליזציה. אני מנהל שיחות פנימיות עם עצמי שבהן אני מחבר ומשלב את כל מה שנאמר לעיל. זה כמעט כמו מדיטציה או תפילה יומית. אני מתאמן נכון, יש לי מטרה, אני יודע שהיו לי פריצות דרך בעבר ואני יודע שיכולות להיות לי עדיין "פריצות דרך יחסיות" גם בעתיד. אני רציני.  אני נהנה. ואני מתענג ונאחז ברגעים שבהם אני מתאמן ומתחרה.

מעט מאוד אנשים חווים את מה שאנחנו כרצים וכמתחרים חווים באופן שגרתי: אימון מצוין, ההתרגשות של יום תחרות מהרגע שבו אנחנו מתעוררים בבוקר ועד ליריית הזינוק. הריגוש שביכולת לרוץ ולהתחרות כמו איילה, היכולת להרים מכונית מעל לילד. כל אלו דברים שאני מעבד באופן חוזר, כמעין היפנוזה-פנימית כמעט, באופן יומיומי.

אני מאפשר לדברים האלו למלא אותי. הכל יכול לקרות, ואני מוכן לכך.

***

הערה אחרונה. ג'ים קארי אמר שויזואליזציה יכולה לגרום לך להרגיש טוב וחזק יותר, אבל כדי שהיא תצליח צריך לעבוד קשה (ואני אוסיף: והרבה). לא מספיק לעשות ויזואליזציה ולאכול סנדביץ'.

אם תאמינו – 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>