xcvbxc

מתוך: uptodate, חיברו פרק זה

Lisa R Callahan, MD
Robert P Sheon, MD

תירגום והערות: יוחאי בר שביט

תחילה: אני מביא כאן תרגום של סקירה, זה אינו סיפור עלילתי מרתק. ניתן להשתמש בזה יותר כנקודת פתיחה. כולנו מכירים את הכאב הפיסי והנפשי הכרוך בפציעות. יתכן שיש הרבה מושגים שאינם מובנים עד הסוף וברור שלא נכנסתי לכל עובי הקורה של כל פציעה… על כן אני מציע כאן נקודת יחוס שתעזור להכווין ולחפש לעומק יותר בהמשך באינטרנט, במידה ש(חס וחלילה טפו טפו טפו מלח מים שום…) זה יהפוך לרלוונטי. ובכן:

 ריצה אינה נטולת סיכונים. בכל שנה 30-45% מהמשתתפים בפעילות זו סובלים מפציעה הקשורה לריצה. מאחר והעומס בעיקר מורגש בגפיים התחתונות, רב הפציעות הן במקום זה (ברגל ובכף הרגל). זה כולל פציעות בתוך וסביב מפרק הירך, בברך, שברי מאמץ בשוק (עצמות הטיביה, פיבולה) וברגל, דלקות בגידים כאבים בעקב ופלנטר פשאיטיס (דלקת בגיד שבכף הרגל).

 גורמי סיכון

 חלק מהאנשים המתחילים בתוכנית אימונים חדשה ועומס חדש הם בקבוצת סיכון מוגברת. מתגייסים טריים הם דוגמא שנחקרה די לעומק לגורמי סיכון. כושר גופני ירוד, קיצוניות בגמישות (גבוהה מאד או נמוכה מאד), אורח חיים עצלני קודם, ועישון (שימוש בטבק) הם מהגורמים המגדילים את הסיכון לפציעות ספורט. בעיות של יישור הגוף [ברכיים ברווח גדול ("רגלי O"), בצורת כף הרגל, בשוקיים או סיבוב של כף הרגל (פרונציה)] יכולים להביא לפציעות של עומס יתר.

בקרב נשים רצות חובבניות, גיל גם יכול להוות גורם סיכון לפציעה חדשה. במחקר של 844 רצים שהתאמנו לתחרות 10 ק”מ, הודגם כי בנשים גיל מעל 50 היה גורם סיכון לפציעה וגיל מתחת ל 31 היה גורם “מגן” מפני פציעה (Taunton, JE, Ryan, MB, Clement, DB, et al. A prospective study of running injuries: the Vancouver Sun Run “In Training” clinics. Br J Sports Med 2003; 37:239..)

 פציעות קודמות ושיקום חלקי ולא מלא גם כן מגבירים את הסיכון לפציעה. במחקר הנ“ל חצי מהמשתתפים שדיווחו על פציעה חדשה כבר היתה להם פציעה בעבר. מתוכם 42% דיווחו שהם לא השתקמו באופן מלא בתחילת תוכנית האימונים בת 13 השבועות. בסקר בקרב כל מרפאות האימון דווח על אחוז פציעה של 29.5%, כאשר הברך הוא מקום הפציעה הנפוץ ביותר. יש לתשאל היטב כל רץ פצוע המבקש טיפול רפואי על פציעות שלו בעבר.

 מניעה

נבחנו מספר שיטות למניעה (של פציעה ראשונית או של פציעה חוזרת).

 מתיחות – באופן מסורתי גמישות ירודה מקושרת לסיכון מוגבר לפציעה. ניתן לשפר את טווח התנועה  גם במתיחה אקטיבית וגם במתיחה פאסיבית של שריר. אבל במחקרים לא הוכחה יעילות המתיחות בהורדת אחוזי הפציעה. דוגמאות:

  • מחקר שאקראית רשם 421 רצים לתוכנית מניעתית הכוללת חימום, שיחרור, ומתיחות לפני ואחרי ריצה לא הראה שינוי משמעותי בין קבוצת הביקורת לקבוצת המחקר לגבי רמת הפציעות [4.9 פציעות בביקורת ו5.5 פציעות בקבוצת ההתערבות (כלומר אלו שנמתחו) – לכל 1000 שעות ריצה]. (van Mechelen, W, Hlobil, H, Kemper, HC, Voorn, WJ. Prevention of running injuries by warm-up, cool-down, and stretching exercises. Am J Sports Med 1993; 21:711.)
  • מחקר אחר בקבוצת ביקורת שבחן השפעת מתיחות על פציעה בקרב 901 מתגייסים לא הראה כל שינוי ברמת הפציעות. למרות זאת, בקרב ה”מתמתחים” היה שיעור נמוך משמעותית של פציעות שריר וגיד וכאבי גב תחתון (אבל בסה”כ הפציעות היה שיעור דומה) (Amako, M, Oda, T, Masuoka, K, et al. Effect of static stretching on prevention of injuries for military recruits. Mil Med 2003; 168:442. )
  • במחקר מטה-אנליזה (מחקר הבודק ומאחד מספר רב של מחקרים) בשנת 2004 של CDC האמריקאי (Center for Disease Control)  הסיקו שאין הפחתה משמעותית סטטיסטית של פציעות בקרב רצים שמתמתחים לפני אימון. מכאן יצאו ואמרו שאין מספיק עדויות כדי לעודד או לדכא את מלאכת המתיחות הנהוגה בקרב רצים חובבנים ומקצוענים. (Thacker, SB, Gilchrist, J, Stroup, DF, Kimsey, CD Jr. The impact of stretching on sports injury risk: a systematic review of the literature. Med Sci Sports Exerc 2004; 36:371.)

 מרחק – פציעות ריצה הן בעיקר בשל טעויות אימון וצבירת קילומטראג’ מיותר. (James, SL. Running injuries to the knee. J Am Acad Orthop Surg 1995; 3:309.)  הפחתה במרחק השבועי ובכמות הריצה על משטחים קשים יכולים להיות הצעות הגיוניות לאנשים עם פציעות ריצה חוזרות. לפחות לדעת כותבי המאמר המקורי זו יכולה להיות הצעה הגיונית, נסו להגיד את זה לרץ המכור…

בקרב 580 רצים חובבנים, נמצא שהגורם המנבא הטוב ביותר לפציעה בגברים הם אלו הרצים 64 ק”מ לשבוע או יותר. סיכון מוגבר גם לאלו שנפצעו בשנה האחרונה, ולאלו הרצים פחות משלוש שנים. מכאן החשיבות של ההדרגה וההסתגלות של הגוף, לא לקפוץ ישר לקילומטראג’ים מטורפים. אין ספק שדרושה הרבה סבלנות.

 הנעלה – חשוב לזהות נעל שכבר עבר זמנה. הרגל עצמה מתרחבת עם הגיל ויש לבחון את המידה בכל רכישה חדשה. את הרוחב יש לקבוע בעמידה. בנשים במיוחד חשוב להקפיד שהעקב מקבל תמיכה הולמת כיוון שהעקב של נשים צר יותר משל גברים באופן טיפוסי. גם נעל שנראית טוב יכולה להיות בלויה. נעליים חדשות מאבדות 40% מהבלימה שלהן לאחר טווח של בין 400-800 ק”מ, ומומלץ להחליף נעליים בטווח המרחק הזה.

 אורטוזות  – יכול מאד לעזור לרץ הסובל מפרונציה (כף רגל בנטיה החוצה), אורך לא שווה ברגליים, דלקת בגיד אכילס ושין ספלינטס ועוד. זה נושא שלם בפני עצמו ולא ניכנס לזה יותר מדי.

 מדרסים – שברי מאמץ יכולים להיות בכ 30% בקרב קבוצות סיכון מוגבר (כמו חיילים בטירונות). מחקר מסוג systematic review הראה יעילות מדרסים רכים בהפחתת שברי מאמץ (Gillespie, WJ, Grant, I. Interventions for preventing and treating stress fractures and stress reactions of bone of the lower limbs in young adults. Cochrane Database Syst Rev 2000; :CD000450)

 הערכת הרץ הפצוע 

 בכל בדיקה של רץ פצוע יש להעריך באופן כללי ללא קשר למיקום הפציעה מספר דברים:

  • מידע אודות דפוסי האימון
  • ניסיון הריצה
  • קילומטראג’ שבועי
  • בחינת ההנעלה
  • בדיקת מערכת השלד ושרירים, הערכת ההליכה והיישור, כח השרירים, יציבות וגמישות והערכת הרקמות הרכות.

 בכלליות

 במהלך השיקום ניתן לשמור על סיבולת לב-ריאה בעזרת עבודה אירובית חליפית. זה ניתן ע”י העלאת הדופק (לפחת 60%) לזמן ממושך (לפחות 20 דקות 3 פעמים בשבוע). עם ההחלמה ניתן לעבור לסוגי אימונים בעצימויות שונות.

 טיפול – עם כל הצער לרב הבסיס לתוכנית החלמה מוצלחת היא מנוחה מוחלטת או הפחתה במרחק השבועי ובקצב הריצה. לרב רצים יכולים לשמור על כושר לב-ריאה בפעילויות עם פחות זעזוע כמו אופניים ושחיה. חיוני גם לאבחן נקודות תורפה ביומכניות ולתקן אותן. גם הנעלה מתאימה כמובן. השימוש בתרופות אנטי דלקתיות ואצטמינופן (כמו Tylonol) יכולים להקל על כאב חריף. במקרים מתאימים בלבד יתכן שניתוח יהווה פתרון שעוזר.

 פציעות כף רגל:

 גורמים מכנים כמו פרונציה ביתר וחבלה (מיקרו-טראומה) עקב שימוש יתר הם השכיחים ביותר לבעיות בכף רגל וקרסול בשל ריצה. מיקום הכאב המדויק יכול לסייע לאבחנה.

 קדמת כף הרגל – כאב באזור זה יכול להיות משברי מאמץ, ארטריטיס (דלקת במפרק), בורסיטיס (דלקת באזור הבורסה שזה שק סגור מצופה ממברנה סינוביאלית ומכיל נוזל) או נוירומה (כל תהליך גידולי שמקורו ממערכת העצבים). שבר מאמץ לרב מורגש ככאב חד ומקומי על פני העצם. שבר מאמץ במפרק הבוהן למשל, יכול להיות חלק מבעיה אחרת (אוסטיאו-ארטריטיס או בורסיטיס). סיבות נוספות לכאב בבסיס הבוהן הם למשל hallux valgus וגם פציעת hyperextension אבל לא אכנס לזה ולא אסביר כאן מה זה.

Morton’s neuroma בא יחד עם כאב ואלחוש בד”כ ברווח בין אצבעות רגל 3,4. ניתן לאשר את האבחנה בהרגשת “קליק” (נקרא Mulder’s sign) כאשר ממששים את האזור ובו זמנית מועכים את כל המפרקים של כף הרגל. כמו בתמונה:

 

אמצע ואחורי כף הרגללמרות שאמצע כף הרגל הוא אזור פחות שכיח לכאב מריצה, כאב באזור זה יתכן משבר מאמץ או מplantar fasciitis  (PF) שנגרם ממבנה קשת לא טוב. אלו יובילו לעומס מכני (פרונציה ביתר) על הפלנטר פשיה (הגיד הפלנטרי, זה הגיד שבכף הרגל בין העקב לאצבעות) ובנקודת חיבור שלו לקלקניאוס (עצם בקרסול).

סה”כ PF היא אחת הסיבות הנפוצות לכאב ברגליים במבוגרים. הרבה פעמים יש גם דורבן (גדילה של רקמת עצם) יחד עם PF כתגובה משנית לדלקת. על PF כבר דיברנו רבות ועל מאפייניו ואבחנה וטיפול לא נרחיב כאן.

 פציעות קרסול

בריצה יתכנו פציעות קרסול מנקיעות, דלקת בגיד או בורסיטיס המערבת חלקים באזור הקרסול.

נקיעות – בשל סיבוב של הרגל או מתיחה קרע של רקמות, כאשר הרבה יותר נפוץ שהרקמות בצד החיצוני של הקרסול נפגעות. הכאב הוא מוגבר בהטיית כף הרגל פנימה (אינברסיה) בכל הנקיעות הלטרליות (כלומר של הצד החיצוני). ניתן למשש לרגישות ולקבוע איזה חלק של הליגמנט (רקמת החיבור) מעורב. לא ניכנס מעבר לכך.

 טנדוניטיס (דלקת בגיד) – הקרסול הוא אזור נפוץ לטנדוניטיס מאחר ולאחד עשר שרירים יש גידים החוצים את הקרסול! דלקת והרס של הגידים תתכן מפעילות שונה מהרגיל בחזרות רבות. בנוסף נעליים לא מתאימות יכולות להביא לפציעה של גיד האכילס.

טנוסינוביטיס (דלקת של הגיד והרקמה העוטפת אותו) המערבת את השוק הקדמי יכולה להיות במקום שבו הגידים נהיים זוויתיים בקרסול. יתכן גם ששבר יגרום לדלקת ברקמה העוטפת את הגיד.לעתים מתחת לאזור של היצרות יש נפיחות (גולה כזו)  וזה יכול לעזור למקם אזורים של היצרות (קונסטריקציה).

מעורבות של “גיד השוק האחורי” (פוסטריור טיביאל טנדון) טיפוסי במי שיש לו רגל שטוחה עם פרונציה. בד”כ התלונות הן של כאב קל-בינוני מעל הקרסול הפנימי והקשת כאשר יש משקל על הרגל.

 בטנדוניטיס ניתן בבדיקה גופנית למצוא נפיחות של הרקמה עוטפת הגיד, רגישות, כאב במתיחה פסיבית של הגיד (כלומר שמישהו אחר עושה את המתיחה והחולה “משחרר” את השרירים) ובתנועה אקטיבית של הקרסול. מישוש מפרק הקרסול עצמו יהיה תקין. הכי נוח להשוות לרגל הבריאה.

 אכילס טנדוניטיס – זו פציעת הטנדוניטיס הכי נפוצה בקרב רצים. יכולה להיות חמורה מאד וכבר דווח ש16% מהרצים נאלצו להפסיק לרוץ לעולמי עולם בגללה. טעויות אימון כמו העלאת ק”מ לא נכונה, העלאת קצב לא נכון, אימוני עליות לא נכונים – גורמים לקרעים קטנים בגיד ולדלקת משנית. בד”כ יש כאב על פני העקב. הכאב מוגבר בהרמת כף הרגל כלפי מעלה (הקטנת הזווית בין כף הרגל לשוק הקדמי). לעתים ניתן לחוש בשפשוף של הגיד. במישוש הגיד יש כאב, תתכן נפיחות אודם וחום של הבורסה הקרובה. טיפול דורש תוכנית שיקום, שימוש במשחה ניטרטית. יתכן שהזרקה מקומית של סטרואידים ליד הגיד תעזור המקרים מסוימים. לאלו שהדלקת אינה עוברת יתכן שימצאו תועלת בניתוח.

 קרע בגיד אכילס –  זה יכול לקרות לאחר כיווץ פתאומי של שרירי התאומים. לרב קורה בגברים מעל גיל 40 שעושים ספורט באופן פתאומי ולא תדיר. יהיה צליל כזה snap ואז כאב בתאומים כאילו חטפו שם מכה מאלה. בבדיקה פיסיקלית לא יוכל המטופל לעמוד על האצבעות. יש גם מבחן שנקרא מבחן תומפסון, יש איור שמסביר.

פציעות השוק הקדמי הדיסטלי (התחתון) 

באזור זה יש לנו את הshin splints syndrome, שברי מאמץ, וcompartment syndrome.

Shin splints syndrome – תסמונת זו גם נקראת medial tibial stress syndrome, והיא מתייחסת לכאב וחוסר נוחות ברגל התחתונה לאחר פעילות. זהו למעשה תהליך שהולך ומתקדם של פציעה. הוא מתחיל בבצקת של הרקמה העוטפת את העצם, שמביא למעורבות העצם ויכול להגיע לשבר.

סימנים: חוסר נוחות שתתכן ממספר אזורים והם כוללים:

  • החצי התחתון של הגבול הפנימי-אחורי של הטיביה (עצם השוק)
  • השוק הקדמי
  • אזור חיבור בין עצמות הרגל הקדמיות

לרב מתלוננים על כאב עמום שבעקבותיו כאב הולך ומחמיר. בתחילה הסימנים מוקלים במנוחה, ומאוחר יותר הם מתמשכים. לעתים מלווה בנימול או איבוד תחושה באצבע 4. הכאב לרב ממוקם לאזור האחורי פנימי של הרגל למרות שיכול גם להיות מפושט יותר. זה הרבה פחות ממוקם מכאב של שברי מאמץ.

בדיקה פיסיקלית: לרב ניתן להפיק רגישות למגע באזורים הכואבים. תתכן נפיחות קלה. חסרים עצביים (תחושתיים או תנועתיים) מעידים יותר לכיוון compartment syndrome מאשר לshin splints.

אבחנה: האבחנה היא בעיקר לפי הקליניקה והסיפור (לפי הכאבים והממצאים). לרב הדילמה היא בין זה לבין שבר מאמץ, ולכך יתכן שיש צורך להיעזר בהדמיות (צילום רנטגן, סריקת טכניציום או MRI), ולא אכנס עכשיו לפרטי הממצאים המתאימים לכל בדיקה. רק אדגיש שבצילום רנטגן רואים ממצא רק כעבור 4-6 שבועות מהפציעה.

טיפול – RICE עובד כמעט לכל פציעות רץ. Rest, Ice, Compression, Elevation. הרמת הרגל וחפיסות קרח ל15 דקות  בכל פעם הן טיפול ראשוני די טוב. מתיחות וחיזוק לשיקום הורדת קילומטראג’ זמנית והנעלה טובה ואמצעים אורטופדיים מתאימים יכולים לעזור.

שבר מאמץ – לרב מערב את השליש התחתון של הטיביה אך יכול להיות גם בעצמות כף הרגל ועוד עצמות. לרב מקילומטראג’ גבוה, נעליים בלויות, ריצה על משטחים קשים.

בקרב נשים יתכן ונראה את ה”שילוש של נשים אתלטיות” (שכולל הפרעות אכילה, מחזור לא סדיר, ואוסטיאופרוזיס). נמצא כי בקרב נשים עם היסטוריה של חוסר מחזור ודפוסי אכילה מסוימים, סיכון פי 6-8 לסבול משבר מאמץ. ( Bennell, KL, Malcolm, SA, Thomas, SA, Ebeling, PR. Risk factors for stress fractures in female track-and-field athletes: a retrospective analysis. Clin J Sport Med 1995; 5:229.)

סימנים: בדומה לתסמונת השין ספלינטס, כאב מוגבר במהלך פעילות גופנית שחולף במנוחה. הכאב מקומי, חד ומוגבר בנשיאת משקל. יתכן שמקרין לאזורים רחוקים מהשבר. בחומרה גדולה יותר הכאב הוא בשלב מוקדם יותר באימון. יש לעומת זאת חלק מהשברים שיכולים להיות ללא כל כאב.

בדיקה: רגישות ממוקמת היטב. יתכן שיש קצת נפיחות ללא אודם.

אבחנה: אמצעי הדמיה שונים MRI ,  סקירת עצמות…

טיפול: מנוחה, החלפת הפעילות בשחיה למשל, תרגילי מתיחות וחיזוק, חזרה מבוקרת לאימונים. לרב מספיקים 6 שבועות מנוחה במקרים קלים. אם כואב ללכת יתכן צורך בקביים. יש מקום להערכה ביומכנית ושימוש באמצעים אורטופדיים למיניהם.

 Exertional compartment syndrome – יש לחץ של הרקמה על מדור סגור של השריר וזה מונע אספקת דם והולכה עצבית תקינים. ברגל 4 מדורים כל אחד סגור ברקמה (ראו בציור)

לא אפרט יותר מדי אך כל מדור מכיל קבוצות שרירים וגידים ועצבים מסוימים. יש תסמונת זו באופן חריף או באופן כרוני.

חריף– יתכן ממכה, שימוש בסמים ואלכוהול, ניתוח ברגל, או חוסר אספקת דם לרגל. חשוב לאבחן כדי לא לאבד לגמרי פעילות עצבית שרירית ברגל הפגועה.

כאב הולך וגובר במדור הקדמי לאחר פלקציה פסיבית של כף הרגל (הרמת כף הרגל לכיוון השוק הקדמי) זהו סימן מוקדם לתסמונת זו. כאב, חיוורון ושיתוק ללא דופק בגפה הם סימנים מאוחרים (לאחר חבלה או חוסר אספקת דם לרגל). חולים לרב יצטרכו ניתוח דחוף להוצאת הרקמה הלוחצת והתוצאות מצוינות עם יותר מ 90% מהמטופלים שחוזרים לספורט.

 כרוני – לרב זה מתבלבל עם shin splints. חשוב לאבחן את זה כי הטיפול הוא שונה. נדיר שיהיו השלכות ארוכות טווח עצביות שריריות מתסמונת לחץ-מדור כרונית (בניגוד לחריפה – אלא אם כן יש סיפור של סכרת או שימוש באלכוהול). לרב מתלוננים על כאב או כיווץ ברגל באזור של המדור בתוך 10-30 דקות של פעילות. לרב יש חזרה לנורמה בין האימונים.

אבחנה – כאשר טיפול רגיל בשין ספלינטס נכשל בהקלת כאב חוזר עם אימונים. יש גם מדידות ללחץ במדור וגם הדמיה MRI לפני ואחרי פעילות גופנית…. שוב לא נפרט.

טיפול – כמו בחריף הטיפול היעיל היחיד הוא ניתוח, אך כאן אין דחיפות כל כך גדולה.

 כאב ברך

הברך היא מקום הפציעה הכי נפוץ בקרב רצים:

להערכת המטופל עם כאב ברך לרב צריך צילומי ברך משלל זוויות. MRI שוקלים בהערכת כאב ברך כרוני הנחשד בשל בעיה תוך מפרקית כמו פציעה למניסקוס.

 Patellofemoral pain – כ 25% מהרצים הפונים למרפאת ספורט (כמובן זה בחו”ל, בארץ אין כזה דבר רק בבי”ח מאיר בכפר-סבא).  הכאב מיוחס לשילוב של אימון יתר וביומכניקה מסוימת. במהלך הריצה השלד ושרירים צריכים לספוג את הזעזוע, וזה מחושב בתור פי 6 ממשקל הגוף שנבלם לאורך כל הגפיים התחתונות.

כאב זה מתואר יותר בנשים כי יש להן אגן רחב יותר, ויש גם שינויים אנטומיים נוספים המעלים סיכון לכאב זה.

הכאב  הוא מפושט בחלק הקדמי של הברך, שמוחמר בפעילות גופנית, עליית מדרגות או ישיבה עם הברך מכופפת למשך זמן רב. במהלך הריצה יתכנו מיני קנאקים ובריחת הברך.

בבדיקה: כאב עם לחץ על הפיקה (פטלה), או עם יישור בכוח של הברך. יתכן גם שתנועת הפטלה לא תהיה במסלולה התקין. הארבע ראשי וההמסטרינג יכולים להיות מנוונים קצת ועם פחות גמישות.

טיפול: פיסיותרפיה זה עיקר הטיפול. ייצוב הפטלה עוזרת לרב (יש טכניקות הדבקה). לרב מצב זה חולף מעצמו בטווח של חודשים ועד שנים.

 Iliotibial band syndrome –  זוהי תסמונת המערבת רקמת חיבור שעוברת מהאיליום לפיבולה (מעצמות האגן לשוק). בחולים עם תסמונת זו, כאב שורף מורגש לרב איפה שהרצועה עוברת בצד החיצוני של עצם הירך (קצת מעל הברך). לעתים הכאב מקרין לירך למעלה ועד מפרק הירך. ניתן לבחון את המתיחות ברקמת חיבור זו, ע”י כך שהמטופל ישכב על צידו כשהצד המעורב כלפי מעלה. הבודק מנמיך את הרגל המעורבת (כשהיא מיושרת) ובודק אם יש אי נוחות כלשהי או רגישות בהשוואה לרגל הלא מעורבת. גורמי סיכון הם ברך לא מיושרת באופן תקין עם הרגל, קילומטראג’, נעליים בלויות או ריצה ממושכת בשיפוע (על הצד).

טיפול: כולל מנוחה, תרופות אנטי-דלקתיות, מתיחות, פיזיותרפיה, ותשומת לב לגורמי הסיכון שהוזכרו. הזרקה מקומית של סטרואידים יכולה לעזור, אך יש להימנע מלרוץ לפחות שבועיים לאחר ההזרקה. נדיר נדיר שיש צורך בניתוח להוצאת רקמת החיבור של הITB.

 כאב באגן ובירך

 יתכן שזה ביטוי של מחלת מפרק יותר רחבה כמו אוסטאוארטריטיס, במיוחד ברץ היותר מבוגר או הבגברה של קילומטראג’. כאבים במפשעה יתכנו משבר מאמץ באגן. פציעות של שרירים (המסטרינג טנדוניטיס, ומתיחת מפשעה) נפוצים ברצים. ישנם כמובן עוד שלל דברים אפשריים. לא ניכנס לכך.

 מתיחה וקריעה של שרירים:

 ניתן לחלק לקטגוריות כלליות –

  • אקוטי (חריף)
  • כרוני
  • ביטוי אקוטי של בעיה כרונית
  • שינוי תפקודי תת-קליני

רב הפציעות הן קרעים בסיבי שריר בקבוצות שרירים מסוימות. לרב מדובר בהמסטרינג, רקטוס פמוריס (אחד מהארבע ראשי, הישר מביניהם) התאומים. הסימנים הם כאב ממוקם וגמישות מוגבלת המתפתחת אקוטית או לאט. לעתים יש שטף דם ממוקם כאשר יש קרע שריר גדול.

לסיום סיומת:

 להיפצע זה די מבאס. זה תמיד בא בזמן לא טוב, וזה גבול מאד דק בין הצלחה מסחררת לפציעה מתסכלת. לעתים מה שדרוש הוא ניסיון רב של ריצה ולא רק גורם ההסתגלות של הגוף כעבור שנים, אלא היכולת לדעת בדיוק מתי להרפות קצת ולהוריד הילוך כדי שהמנוע יוכל להמשיך בנסיעה. ואם כבר קרה אז חשוב לדעת איך להתנהל במצב הזה. גם בזה יש צורך בהתמדה מקצוענות וסבלנות. על כל צרה, שלא נדע!!!! איחולי בריאות לכולם!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>