xcvbxc
weldonjohnson1

תרגום (ברשות המחבר) : עמיחי זיוון

אנו מודים לוולדון על מתן הסכמתו להעלות תרגום של המאמר לעברית, על מנת לאפשר נגישות קלה עבור יותר רצים בישראל לרעיונותיו ועצותיו.

וולדון ג’ונסון, הידוע בקרב קהל אוהדיו בתור WEJO, ביחד עם אחיו רוברט הם מייסדי האתר letsrun.com המהווה אבן שואבת לרצים מכל העולם להחלפת דעות מריצה למרחקים ועד בכלל.

וולדון גדל בטקסס וכבר בתיכון הפגין כשרון (4:28דק' ל-1600 ו9:35דק' ב3200) תחת הדרכתו של מאמנו הנערץ ג’ון קלוג שהפצת גישת האימון שלו הייתה מהסיבות המרכזיות להעלאת האתר.

במאמר שלפניכם וולדון בסגנונו המיוחד והישיר מתאר את הסיבות לתוצאות הבינוניות יחסית שהציג בקולג’ (4 שנים בייל ועוד עונת מסלול באוניברסיטת טקסס) ומתוך כך את עקרונות האימון שהביאו

אותו לרוץ 28:06 ל – 10,000 מ’ ב – 2003. תשוקתו לריצה התבטאה בעזיבתו את וושינגטון, שם עבד כיועץ כלכלי, לטובת הקדשת 100% מזמנו לאימונים בפלאגסטאף אריזונה וחזרה לחיק מאמן הילדות שלו JK.

גישתו של וולדון לריצה נסמכת על פשטות, דבקות ועקביות. אני חושב ששלושת אלה עומדים גם בבסיסו של מועדון ארוחת הבוקר שלנו ועל כן בחרנו לתרגם את המאמר ולפרסמו. אנו מקווים

שהמאמר יהיה לתועלת לכל רץ באשר הוא שם (ללא קשר לתוצאותיו) שמוצא בריצה מקום בו חלומותיו מתגשמים (כפראפרזה על הסיסמה של לטסראן).

נסיים במילותיו של ווג’ו עצמו: ריצה היא קרוב לוודאי הספורט הפשוט ביותר, אך יש משהו קסום בטוהר שלה.

***

עם מעט עידוד מרץ מכללות שביקש ממני עצה, פיניתי זמן וחפרתי קצת ביומני האימונים  שלי מהתקופה בה הייתי בקולג’ (כן, בשלב מסוים ניהלתי מעקב אחרי האימונים שלי). בעיקרון, הוא רצה לדעת כיצד הפכתי מרץ של 4:30 למייל בתיכון לרץ של 10K ב-28:06. למעשה, שאלה דומה הטרידה אותי עוד קודם לכן: “מדוע אכזבתי כל כך בקולג’ (באופן יחסי כמובן – לעומת תוצאותי היום), למרות שלקחתי את העניינים ברצינות והשקעתי הרבה עבודה?”.

למרות שנשארתי שנה חמישית לעונת המסלול באוניברסיטת טקסס שיאי האישיים בקולג’ היו מאד צנועים: 3:52.8דק' (1500), 8:24דק' ו-30:14דק'.

הייתי בינוני בצורה עקבית. הבאתי ניקוד לראשונה בשנה השלישית ב-10,000מ' בקונפרנס ובכל אליפות קונפרנס (conference meeting) לאחר מכן (כולל במייל באולמות בשנה השלישית שלי, בו הצגתי את הקשת הרחבה של כישרונותי הבינוניים), אך לעולם לא סיימתי גבוה יותר ממקום שלישי בתחרות אישית. אני עדיין לא בטוח מה היה המיקום הגבוה ביותר שלי באליפות הקונפרנס במרוצי שדה – סיימתי במקום ה-39 בשנה השלישית וגרוע מזה בשנתי הרביעית כך שאם בשנה השנייה לא סיימתי טוב יותר, לא הייתי אפילו בטופ-30 מעודי.

כשאני מעיין ביומני האימונים מהקולג’, דבר אחד בולט מייד – לא הבנתי כיצד לרוץ מהר. רבים מאיתנו מסבכים את זה יותר ממה שזה באמת. “ריצה” באינטרנט לא הייתה קיימת עד השנה הרביעית שלי (כן, נולדתי קרוב יותר ל-1970 מל-1980…), כך שלא הייתה הרבה אינפורמציה זמינה, אבל נברתי בכל מקום בניסיון להבין כיצד לרוץ מהר.

במהלך אחת משנותי באוניברסיטת ייל גארי סטולץ הגיע משומקום (בשנה הראשונה של וין לאננה בסטאנפורד) וסיים שני באליפות המכללות במרוצי שדה אחרי בוב קנדי ולפני מרק קארול. שלחתי אימייל לגארי ושאלתי אותו מה ה”סוד” שלו. הייתי שמח אם אימייל התשובה היה עוד קיים אבל אאלץ לחפור בזיכרון הרעוע שלי (קריאת תגובתו של גארי לוין לאננה “כיצד לגרום לאתלטים להאמין בעצמם” עוזרת במקצת). אני די בטוח שגארי פשוט אמר לי לרוץ הרבה, להיות עקבי באימונים ולהאמין בעצמי.

אולם, אני בטוח שבזמנו התמקדתי דווקא באימון מסוים שהוא הזכיר בפירוט באותו אימייל והסקתי שאני צריך לשלב ממנו יותר בתכנית האימונים שלי, או שהבנתי שאני צריך לרוץ אימון אחר מהר כמותו על-מנת שאוכל לרוץ מהר.

Keep it simple

וזו הייתה הבעיה שלי בקולג’. הייתי עסוק מדי בהתעסקות בפרטים מכדי לקחת צעד אחורה ולהתבונן בתמונה הגדולה. ריצה היא פעילות מאד פשוטה – ברובה, היא פעילות אירובית (יותר ויותר ככל שעולים במרחק המטרה) וככל שהכושר האירובי טוב יותר, נרוץ טוב יותר. ככל שנפח האימונים יגדל, והעקביות תשמר – היכולת תשתפר. אולם רובנו, ובמיוחד רצי קולג’, שוחקים את עצמנו, “מפציצים” באינטרוולים מבלי לקחת צעד אחורה ולחשוב מה באמת צריך לעשות.

אני חושב שאת עצת הריצה הטובה ביותר קיבלתי דווקא בקולג’ (בזמנו, לא הייתי חכם מספיק כדי לממש אותה). הייתי בפאב (לא רצתי טוב באותו זמן. לרצי קולג’ טובים מותר לבלות בפאב, אולם המון רצי קולג’ מבזבזים יותר מדי זמן בפאבים…) וביקשתי מבוב לסקו (שלקבוצת הריצה שלו בוושינגטון די.סי. קראו “המובלעת”) שייעץ לי כיצד להתאמן. לסקו היה בעיקר רץ של מייל ו-800 ואמר לי שאם אני רוצה להתחרות ב-5K אצטרך לרוץ פעמיים ביום, כל יום. משהו בסגנון הזה. דומה מאד למה שאומר היילה גבריסלאסי על האימונים שלו – “אני רץ פעמיים ביום, כל יום, מלבד בחג המולד” (2).

אני בטוח שהתווכחתי אז עם לסקו, על כך שלא אוכל לרוץ פעמיים ביום כל יום, אז הוא אמר לי שאנסה שלוש או ארבע פעמים בשבוע או כמה שאוכל.

חלקכם הקוראים זאת ודאי יאמרו “אבל אני לא יכול לרוץ פעמיים ביום” ואני אענה לכם שאתם צודקים. רובכם לא צריכים לרוץ פעמיים ביום אבל אם נתבונן בתמונה הגדולה, מה שאומרים לסקו וגבריסלאסי זה שריצה, בעיקרה, היא פעילות אירובית. ככל שנשלב ריצה רציפה באימונים שלנו, כן ייטב. אל תשכחו את העובדה הפשוטה הזו.

מהר יותר זה לא טוב יותר

נחזור ליומן האימונים, שני פרטים מתבלטים: 1) עד כמה מהר רצתי את רוב הריצות לעומת התקופה בה באמת רצתי טוב, ועד כמה מהר רצתי את האינטרוולים 2) בקולג’ רצתי הרבה פחות והייתה לי פחות סבולת בהשוואה לתקופה שלאחר מכן.

ראשית, נתמקד במהירות. עוד מבלי לבדוק את המספרים, בקולג’ רצתי את כל הריצות שלי בקצב 4:00 דק”מ בממוצע או מהר יותר. בדיקה ביומן מוכיחה את זה. אימונים של 10 מייל בקצב 3:55 דק”מ (וזה בימים קלים!). היום אני רץ בימים הקלים באופן רשמי על 4:20 דק”מ אך רוב הזמן הרבה יותר איטי. הנקודה היא שעכשיו לא ממש אכפת לי מה הקצב. אני לא “מנסה” לרוץ לאט אך גם לא חושש לרוץ לאט “מדי”. כשאני רץ פעמיים ביום, 190 ק”מ בשבוע, קצב הריצה זה הדבר האחרון שאני בכלל צריך לחשוב עליו. אני מוכרח לרוץ לאט “מדי” (לדעתכם, לא לדעתי) אם אני מעוניין להתאמן בעקביות וביעילות. בקולג’, היינו נוהגים לרוץ תרגילי “פירמידה” כגון 4, 6, 4, 2 או 1600, 1200, 800, 600, 400, 200. כשאני מתבונן על האימונים הללו אני רואה שיכולתי להפגיז בחזרות הקצרות. רוב רצי הקולג’ והתיכונים יכולים. מה שהם חסרים זה סבולת. ניסיתי להגיע לקצב מסוים במקום ללמוד כיצד לרוץ בצורה רגועה (4).

המאמן שלי סטיב בארטוד (הידוע בכינויו “אבא 2″) ניסה ללמד אותנו כבר בקולג’ לרוץ בלי שעון, לפי ההרגשה, אבל לא ממש הקשבנו לנו מפני שהיה בנו הצורך לרוץ דווקא במהירות מסוימת. הוא נהג לומר לנו שאנו רצים אינטרוולים במהירויות בהן רצו “all Americans” קודמים, ואני חשבתי שהוא משקר לנו כדי להעלות אצלנו את הביטחון העצמי. במבט לאחור, אני נוטה להאמין לו. ההבדל הוא שסחטנו את עצמנו כדי להגיע לאותם קצבים שאותם “all Americans” רצו.

המטרה של כל אינטרוול או כל אימון אינה לרוץ הכי מהר שאתה יכול. הרשו לי לחזור על כך: המטרה של כל אינטרוול או כל אימון אינה לרוץ הכי מהר שאתה יכול. האמת היא שברוב האינטרוולים וברוב האימונים אינך מעוניין להיות קרוב לרוץ הכי מהר שאתה יכול או הכי חזק שאתה יכול. כפרפראזה על דברי ארתור לידיארד: המפתח לרוץ מהר הוא להירגע. אם אתה רץ  “חזק” בכל האינטרוולים ובכל האימונים לעולם לא תגיע לזה. וזה נכון לגבי ריצות בינוניות וארוכות. אחי מאמן באוניברסיטת קורנל (שם אני נמצא כדי לעזור לו) והוא זוכה להצלחה עצומה (מקום שלישי במרוץ השליחים למרחקים של מכללת פן (3), זמן מוביל במדינה ל-4*800 באולם בשנתיים האחרונות) עם רצים בינוניים ומטה, בשנים המעטות שהוא כאן. אחד הדברים שמרשימים אותי כשאני מסתכל על החבר’ה שלו מתאמנים הוא כיצד הם יודעים לרוץ תחת שליטה. לעיתים קרובות תראה רצי קולג’ טסים “חזרה הביתה” באינטרוול האחרון כדי להראות עד כמה חזק וקשה הם מתאמנים. אל תבינו אותי לא נכון – ישנם זמנים בהם צריך לתת הכול באימון אבל הם ספורים ולא תכופים. רוב האימונים אינם מתוכננים כדי שהרץ ירוץ הרבה יותר מהר באינטרוול האחרון. אולם, מרבית רצי הקולג’ אינם יכולים להתגבר על הדחף להתחרות בחבריהם לקבוצה כך שבמקום לרוץ נכון, ללא שעון וע”פ תחושה ולוותר בכך על ההובלה הם מתאמצים ומתאמצים ובכך מוותרים על התועלת האימונית (בהרבה האימונים המטרה היא לא להתאמץ או להתיש את עצמך יותר מדי אלא ללמוד לרוץ בצורה הרגועה ביותר בקצבים מהירים).

ברוב האינטרוולים, עליך להישמר מלהגיע לקו האדום אבל אם לחזור חזרה לקולג’ זה נראה כאילו ניסיתי “להפגיז” בסוף כל אימון 400 או 200. כאילו שניסיתי לסיים את האימונים הללו עם “הורדת פטיש” מיותרת. מכל מקום, נקודות לא מוענקות על ריצה “חזקה” אלא על ריצה מהירה. ישנו הבדל, ואל תשכחו אותו. יותר מדי אנשים מבלבלים “חזק” עם “מהר”. בפעם הבאה שתראו את ברנארד לגאט רץ, תודיעו לי עד כמה “חזק” או “קשה” זה נראה שהוא רץ. אם אתם רצים “חזק” בכל האינטרוולים שלכם, לעולם לא תלמדו את הגוף שלכם להירגע בעודו רץ מהר, וזהו הרי המפתח לרוץ מהר עוד יותר.

באוניברסיטת ייל לא רצנו הרבה ריצות קצב, בעוד שהיום הם גולת הכותרת של תכנית האימונים שלי. אני חושב שריצות קצב הם הדרך הטובה ביותר לשפר סבולת אירובית. גם ריצות פארטלק טובות למטרה הזו. בקולג’, פארטלקים היו אימוני הסבולת המרכזיים שלנו ומהתבוננות ביומן האימונים וגם מתוך הזיכרון הייתי פשוט הורג את עצמי במהלכם. היינו עושים 5, 4, 3, 2, 1 (דקות מהירות) או 4, 4, 3, 3, 2, ,2, 1 במסלול הררי. לא שמרנו כלום. רציתי לרוץ טוב, אז הייתי צריך להתאמן חזק, נכון?

הבעיה היא שזו אינה הדרך הנכונה להתאמן. אם אני מנסה להפגיז בכל פארטלק ואימון אינטרוולים, ואח”כ לרוץ על קצב 4 דק”מ בימים הקלים זה חייב לבוא על חשבון דברים אחרים כגון השיפור העקבי וההגעה לשיא הכושר בזמן הנכון. על אף שעקרונית הצגתי שיפור משנה לשנה (באופן בסיסי רצים אמורים להשתפר משנה לשנה כמעט תמיד, אבל מעולם לא הייתי קרוב למצות את הפוטנציאל שבי) הייתי בלתי עקבי בעליל. בכך שלא נתתי לגוף להתאושש בימים הקלים, הקשיתי על עצמי להגיע לשיא בזמן הנכון. אם הגוף עייף כל הזמן, אי אפשר לצפות שיגיע לשיא.

עכשיו, לא רק שאני מהיר הרבה יותר משהייתי בקולג’, אני גם יודע שאהיה במיטבי כשזה חשוב. הרבה חבר’ה לא מבינים את העיקרון הזה מפני שהם רצים “חזק” כל הזמן. הם ירוצו 28:20 באפריל ובאליפות הם ירוצו 28:50. אני אעשה את ההיפך. הרץ שמנצח את התחרות הוא לא בהכרח עם היכולת או הפוטנציאל הגבוהים ביותר, אלא זה שמצליח לרוץ הכי קרוב למיצוי היכולת שלו באותו יום.

אם כך, צריך לדעת את המטרה של כל אימון, או כל ריצת התאוששות ולהפנים אותה. הרבה בחורים צעירים חושבים שהם פשוט צריכים לרוץ “חזק” יותר כדי לרוץ טוב. במרבית המקרים זו לא הנקודה. הם פשוט צריכים לרוץ מהר יותר. תחשבו “מהר” ולא “חזק”. אני רצתי “חזק” הרבה פעמים בקולג’,  וזו הייתה הבעיה שלי, בחלקה.

הדבר השני שהבחנתי בו ביומן הוא כמה מעט רצתי בקולג’ וכמה מעט סבולת הייתה לי. בקולג’, רצתי די “חזק” (זה קל יותר כשאתה בן 20) ברוב הימים כך שאני לא בטוח כמה עוד יכולתי לרוץ, אבל רצתי פחות קילומטראז’ והרבה פחות זמן (לא רק שרצתי יותר ק”מ בפלאגסטאף (5), אלא רצתי כ-40 שניות לק”מ לאט יותר – כך שהייתי יותר זמן על הרגליים).

weldonjohnson

עקביות היא המפתח

בקולג’, ודאי שהיו שבועות של 140, 150, 160 ק”מ אבל לא רצתי אותם בצורה עקבית. זה אולי קשה יותר בקולג’ כשיש יותר תחרויות. הייתי מנסה להעלות את הקילומטראז’ לקראת סוף הקיץ – בתחילת עונת מרוצי השדה, במהלך החורף, ובפגרת האביב. במבט לאחור היה טוב יותר לו הייתי נוקט בגישה ארוכת טווח ובצורה עקבית מנסה להעלות את הנפח ולא דואג על ההווה. מה שתרוץ השבוע משפיע שנתיים קדימה.

עוד דבר, בקולג’ הייתי מחמיץ זמן פה ושם. אחרי כל ריצה הייתי מניח קרח על חלק זה או אחר בגוף (רצתי יותר מדי על משטחים קשים ויותר מדי “חזק”). התנאי #1 לרוץ מהר הוא להישאר בריא. במקרה של פציעה בת שבועיים, אי אפשר לייצר עבודה אירובית עקבית. כאמור, בקולג’ הייתי מפספס ימים מדי פעם ובשלב מסוים נוצרה השפעה מצטברת. ארבע שנים בקולג’ נראות כהמון זמן בעודך שם, אך בעצם במונחי ריצה זה מעט זמן ואם מחמיצים עונה ועוד עונה מאבדים זמן אימונים משמעותי.

כפי שאמרתי, ברוב הימים רצתי יחסית מהר ובאינטרוולים ניסיתי להפגיז כך שזה היה חייב לבוא על חשבון משהו. אני חושב שהייתי נשאר בריא יותר אם הייתי רץ יותר – אך בקצב איטי יותר – בימים הקלים. זה היה נותן לגוף זמן להתאושש. חבר שלי מהקולג’ רץ מרוץ מסלול אחד עד שנתו האחרונה. הוא היה פצוע בצורה תמידית אך עדיין הפיק הנאה מהספורט… כשיצא מהקולג’ הוא המשיך להתאמן ואמרתי לו שהוא צריך לרוץ יותר. הוא ענה לי שהוא לא בנוי לכך אז השבתי לו שיאט. כמה שבועות אחר כך הוא התקשר אלי בתדהמה מכך שרץ 110 ק”מ בשבוע. אם כך, העומס על הגוף לא נובע רק מכמות הקילומטרים (כמובן שכדאי לרוץ על משטחים רכים ככל שניתן, אבל גם על משטחים אחרים ניתן לרוץ קילומטראז’ גבוה).

בהקשר לכך שלא רצתי מספיק בקולג’ טענתי שלא הייתה לי סבולת כמו שיש לי היום. זוהי ודאי תוצאה של מחסור בנפח ריצה, אבל אני חושב שזה גם בעקבות מחסור בריצות קצב. לעיתים קרובות הייתי רץ אינטרוולים או פארטלקים חזקים אבל זה היה נדיר שרצתי בקצב בו הרגשתי שאני ממש בונה את הסבולת האירובית שלי. בקולג’, היינו עושים אינטרוולים ב65 שניות(6) ריצות קלות בקצב 4:00 דק”מ ובמעט שעשינו, ריצות קצב על 3:45-3:30 דק”מ. מאחר ואז יכולתי לרוץ 10K בזמן הקרוב לשלושים דקות, נראה לי שהיה עלי לבצע יותר ריצות קצב על 3:20-3:10 דק”מ אך האימונים האלו היו נדירים. אני רואה שהיו ריצות על קצב 3:30. אולי סוג כזה של אימונים היה קשה לי כי לא התרגלתי לרוץ בקצב מהיר יחסית(7) בעודי רגוע. רוב האימונים היו “חזקים” או לא מספיק קלים (בריצות ההתאוששות שלי).

אם הייתי מתמקד בתמונה הגדולה, הייתי אמור לרוץ טוב הרבה יותר בקולג’. אני לא חושב שיועדתי להיות כוכב בקולג’, אבל הצלחתי לאחר מכן, וכמה הבזקי כשרון שהראיתי בקולג’ מרמזים על כך שהייתי צריך להיות מהיר יותר בקולג’. כמו שאמרתי, ריצה היא פעילות אירובית בעיקרה וככזו שיפור עקבי הוא מצופה, אך ההשתפרות שלי הייתה גדולה יותר לאחר הקולג’.

בקולג’, הייתי עסוק מדי במדידת הקצב של הריצות היומיות, עסוק מדי ברישום הקילומטראז’ שלי (עד המספר אחרי הנקודה), או רישום הקילומטראז’ של הנעליים שלי, בעודי מחפש אחר “הסוד” להצלחה, במקום פשוט לצאת החוצה ולתת עבודה אירובית עקבית. כשהתאמנתי, נדיר היה שניסיתי לחפש את “הסף” ולהישאר מתחתיו. הייתי יוצא חזק ומנסה להחזיק את הקצב כמה שיותר. זו לא הדרך הנכונה להתאמן. כמעט כל אימון יש לסיים מהר יותר מההתחלה, ולנסות למצוא קצב נוח ולא לרוץ את האינטרוולים הכי מהר שאפשר באותו יום. אם אתה פותח חזק מדי, לא תצליח להשיג את זה. ריצה מהירה היא פעילות נלמדת ולא על ידי כך שרצים חזק כל הזמן, ומתקשים בכל האימונים. רוב רצי הקולג’, או בעצם, רוב הרצים לא מבינים את העובדה הזו. במקום לנסות לרוץ רגוע ולהישאר טיפה מתחת לסף, הם מנסים “לעשות שריר” דרך האינטרוולים ומתקשים לסיים את האימון. באופן הזה, רוב התועלת האימונית נעלמת.

נדמה שבקולג’ ישנם שני סוגי רצים, העצלנים והלא-עצלנים. אם הגעתם עד כאן במאמר, כנראה שאתם מאותם הרצים שמשקיעים במהלך חופשת הקיץ, רצים קילומטראז’ קבוע, רובו בקצב נוח ולא מתאמנים אימוני איכות. בהנחה שאתם מהסוג הזה, הפיתוי הוא לחזור מהחופשה ולהתחיל מייד להפגיז באינטרוולים. פשוט תנסו להתגבר על הדחף הזה. ברוב הימים המטרה היא לרוץ מתחת לסף ולהשליך מהגישה העקבית של החופשה, גם על האימונים ברוב השנה. רוב רצי הקולג’ לא יודעים כיצד לרוץ ריצת קצב כהלכה. או שהם רצים אותה מהר מדי, במאמץ תחרות, או שהם איטיים מדי. המטרה היא להתקדם אל הסף, אבל זה כבר נושא למאמר אחר.

אתה מוכרח להאמין

החשוב ביותר, אם נחזור לגארי סטולץ ווין לאננה (ר’ הערה 2), הוא שהנך צריך להאמין ביכולתך לרוץ מהר. האלופים הגדולים, הם אינם שונים ממך או ממני. הם פשוט רצים מהר יותר ואין בהם שום פקפוק שהם מסוגלים לעשות זאת (ודאי שהם מתוחים על קו הזינוק. תמיד אמרתי שאם לא אהיה מתוח על קו הזינוק אפסיק לרוץ שכן אז מה יהיה הטעם בלהתחרות?!). המון רצים מתאמנים ברצינות אך לא מרגישים מוכנים לעלות רמה נוספת או שהם לא בטוחים האם הם מסוגלים להשיג אותה. תחרות היא עניין מנטאלי ברובו. אם יש בך חשש איך תתמודד עם הכאב שיגיע במרוץ, אזי תתחיל להטיל ספק בעצמך ובזה זה נגמר. נניח שאתה בכושר לרוץ 29 דקות ל10K שזה 2:54 דק”מ, אזי גם קצב 3:00 דק”מ ואפילו 3:05 דק”מ איננו ג’וג עבורך. אם אתה לא מוכן מנטאלית להתחרות ו”להתלות” על 2:54 דק”מ למשך 10 ק”מ על הכאב שכרוך בכך – תתחיל להטיל ספק ותתפרק. אולם, אם אתה מוכן מנטאלית ויודע שאתה יכול לרוץ מהר, או אז תשלים עם חוסר הנוחות והכאב כחלק טבעי מהתחרות, תמשיך לרוץ מהר למרות הקשיים ותשיג את המטרה. מדהים לראות עד כמה אנו מציבים מחסומים מנטאליים ליכולותינו. המון אנשים, לאחר שיא אישי, חוזרים ורצים את אותו הזמן בצורה קבועה.

למרות שלא הייתי רץ הקולג’ הטוב ביותר ולא ממש הבנתי כיצד להתאמן או לרוץ מהר, בכל זאת הייתי צריך לרוץ מהר יותר מכפי שרצתי. חסרתי ביטחון ביכולותי ובכושר שלי. במקום לבטוח בעבודה הקשה שהשקעתי, הייתי אנמי ונלחצתי  מהאימון או המרוץ האחרון. הרגשתי שכדי להצליח בתחרות הכול צריך להיות מושלם. כיום, מרוץ גרוע או אימון לא מוצלח אינם מטרידים אותי משום שאני יודע שלרוץ מהר זה לא עד כדי כך מסובך. ב-2003 חזרתי מפציעה ורצתי 28:54 במרוץ הראשון שלי על המסלול. לאחר מכן, התאמנתי בצורה לא סדירה ולא סיימתי את המרוץ האחרון שלי ממש לפני אליפות ארה”ב. יש סיכוי של %0 שבקולג’ הייתי חוזר לרוץ היטב אחרי זה. הייתי לבטח חושב “אני לא בכושר, אני לא מסוגל לרוץ היטב…” ואם הייתי נעמד על קו הזינוק עם הגישה הזו בודאי שלא היה סיכוי שארוץ היטב. במקום זה, הגעתי לאליפות ביודעי שאני בכושר טוב יותר מ28:54 שרצתי חודש לפני כן מאחר ומאז היו לי כמה אימונים טובים (וגם כמה גרועים). יצאתי לדרך ורצתי את המרוץ הטוב בחיי, שיא אישי של 28:06, ומקום רביעי באליפות ארה”ב.

יש שם בחוץ המון רצי קולג’ טובים. 5 שניות לק”מ אינם הרבה אך עשויים להוות את ההבדל בין רץ בינוני לרץ טוב. הרצים הטובים ביותר אינם בהכרח המוכשרים ביותר (על אף שכשרון בהחלט עוזר…). מה זה בכלל “כישרון”? הייתה לי בדיוק את אותה כמות הכישרון בקולג’ כמו שיש לי עכשיו ועם זאת ישנו הבדל בתוצאות. אם תלמד כיצד לרוץ מהר (אותו דבר כמו ללמוד כיצד להתאמן נכון), תשקיע באופן עקבי ותאמין בעצמך – מהר מאד תגלה שאתה הוא ה”מוכשר”.

בהצלחה.

להלן התוצאות של וולדון במהלך תקופת הקולג’:

1500

Mile

3,000

5000

10,000

שנה א

4:35

8:54

15:18

שנה ב

4:03

8:35

14:54

30:37

שנה ג

3:55

4:15?

8:26

14:30

30:19

שנה ד

3:55

8:24

14:35

שנה ה

3:52.8

8:33

14:34

30:14

שיא

3:52

8:24

14:30

30:14

(1) וולדון ג’ונסון, ביחד עם אחיו רוברט הם ממקימי אתר letsrun.com. ביוגרפיה עליו תוכלו לקרוא כאן.

המאמר פורסם במקור כאן וקיבל את אישור המחבר לתרגום. ר' גם דיון על המאמר בפורום של לטסראן.

(2) ג’ונסון מפנה לכאן לקריאה נוספת.

(3) במקור: How to relax while running

(Penn relays DMR (4

(5) Flagstaff, AR עיירה בגובה 2100 מ’ שמהווה בסיס אימונים לרצים אמריקאים בכירים.

(6) הכוונה להקפה של 400 מטרים.

(7) Moderately hard pace

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>