xcvbxc

"לפעמים הגורל דומה לסופת חול חזקה שכיוונה משתנה כל הזמן. כדי להימלט ממנה אתה משנה כיוון. אבל הסופה מתאימה את עצמה אליך. שוב אתה פונה. וכך שוב ושוב, כמו ריקוד מבשר רעות עם מלאך המוות לפני עלות השחר. למה? כי הסופה הזו היא לא סתם סופה זרה שהגיעה מאיזה מקום רחוק. היא אתה עצמך. היא מתוכך. ולכן מה שאתה יכול לעשות הוא להיכנע למאבק, להכניס רגל אל לב הסופה, לאטום היטב את העיניים ואת האוזניים שלא יחדור לתוכן חול, ולעבור בתוכה צעד אחר צעד. אין שם שמש ולא ירח, לא כיוון ולפעמים גם לא זמן שאפשר למדוד. רק חול לבן ודק, כמו אבקה מעצמות משויפות, מסתחרר מעלה אל השמים…

…ואז, כשתישוך הסופה, אתה עצמך לא תוכל להבין כיצד עברת בה ושרדת. אבל דבר אחד יהיה ברור – כשתצא ממנה ותשרוד אותה לא תהיה אותו אדם שהכניס רגל לתוכה. זוהי בדיוק המשמעות של סופת החול".

(קפקא על החוף, הרוקי מוראקמי)

אבל הרבה לפני שאתה נכנס אל תוך סופת החול שלך, חודשים ארוכים לפני הרגע הזה שבו אתה עומד על הקו, שניה לפני, בלי אויר, עם ההתרגשות, עומד ומצד אחד פתאום אין בך טיפת כח ומצד שני אתה רוצה לעוף. לעוף קדימה, אל תוך סופת החול שלך.

זה רגע אחד. אחד אחרי חודשים ארוכים.

קשה להגיד מתי הרגע הזה התחיל. לפעמים נדמה לי שהוא פשוט קרה מעצמו.

בחודשי הקיץ החמים, כשברחנו מהחושך והלחות של העיר, אל הקרירות של ההר, אל השקט והקסם המיוחד. דווקא באמצע שבוע, כשאין אף איש, היידי ואני בחושך יוצאות מהעיר, מגיעות להר עם אור ראשון. אל רותי, אל נחשון.

זה לקח זמן.

מירוץ אשדוד, מעצם מטרתו להביס ולייאש אותך, עלה על כל הציפיות.

אבל יום אחרי אשדוד התחיל הפוקוס להגיע, הרגליים התעוררו, הזמנים הפכו מוכרים יותר.

הצעד נפתח. הניצוץ נדלק.

והתחיל חודש קסום של אימונים טובים של ארוכות שזרמו, של השראה.

התחלתי להעיז לחלום. וכל הזמן שהחלום קיבל פנים או תמונה, הזזתי אותו מהר ואמרתי תשתקי ותרוצי. פשוט רוצי. רוצי הרבה, רוצי חסר תהילה.

ואנשים התחילו לחלום מסביבי, לחלום בשבילי, לחלום איתי, לצייר לי תמונה של החלום הזה.

אף אחד לעולם לא דמיין שזו תהיה תמונה יפה כל כך. מושלמת כל כך.

ובינתיים אני עפה, אני מחכה לכל אימון, אני מחכה לארוכות.

אנשים מסביבי מדברים על עייפות ואני רק רוצה עוד.

אני כל לילה חולמת על הריצה, קמה לארוכה אחרי 35 בחלום.

והיידי ואני מסונכרנות, עפות, רצות, חולמות. חולמות ביחד.

ומחכה מחכה שהמהירות תתייצב, מחכה להוסיף קילומטראז בהדרגה, ורק רוצה עוד ועוד ועוד.

מירוץ אייל, מגיע אחרי ימים קשים, אמא של איתי בבית חולים.

גיסר מחכה לי ביציאה מהשדות ואנחנו תופרים את העליה ואיתי לגמרי איתנו בפנים.

אני מרוצה מהדרך. אני מרגישה טוב. משם לבית חולים. בערך רגע לפני הסוף.

אחרי אייל מגיע השבוע הטוב ביותר בתוכנית. האימונים האלה שאתה מסמן. הימים שבהם אתה מרגיש ויודע שאתה יכול הכל.

4×3,000 בהם ריחפתי בגבעה. לגמרי לבד, לגמרי בפוקוס, לגמרי ידעתי שפתאום הכל התחבר ואני שם. אני כל כך שם. היידי ואני מסיימות אימון עם אותה תחושה. מסונכרנות. עפות. והרעב מתגבר ומוביל לארוכה של 36 שכבר אישרה את הכל. זה נכון הכל מתחבר. הכל פשוט כאן.

יום שישי בצהרים, שבוע 7, פתאום הסיפורים על קפיצת מדרגה, על אימונים שמחברים על תזמון, פתאום התמונה מתבהרת, פתאום אני מבינה שהסופה קצת מתחילה ושאני לגמרי בתוכה, והחלום נהיה קרוב, והמוג'ו בשיא, מתפוצץ בתוכי, ואני שם – אני כל כך שם.

ביום שישי אחר הצהרים, שבוע 7, אלעד קם ועזב את הבית. ככה. פתאום. באמצע החיים, באמצע החלום. הכל נשבר, הכל התרסק, וברגע אחד כבר לא הייתי שם. כל כך לא הייתי שם.

באותו לילה נשבר לי מבפנים הלב. ולמחרת בבוקר הגוף. בשבת לא יכולתי לרוץ. הקרסול לא החזיק. וצלעתי. איתי שלח אותי חזרה הביתה ומבחינתי סוף העולם היה כאן.

חברים – אנחנו קודם כל חברים.

העוצמה שבה המעגל שסביבי הידק את ה"שמירה" עלי הייתה ועודנה מרגשת עד דמעות (טוב זה לא חוכמה עכשיו 4 בבוקר ואני לא מצליחה לישון ולא להפסיק לבכות).

הלקום לאימון בבוקר הוא לא שאלה, זה קורה על אוטומט, אבל המוג'ו כבר לא היה שם. הניצוץ כבה, ובפנים הכל מת.

יומיים אחרי, ב- 6×2,000 שמבחינת זמנים היה מצוין אבל איתי היה שם לא כדי למשוך אלא פשוט כדי להחזיק שלא אתפרק.

רק כשעצרתי את השעון אחרי האינטרוול האחרון פשוט התיישבתי על הדשא בגבעה וכל הבכי יצא (וכמה שונה הוא היה מהבכי על המדרכה חודש וחצי אח"כ, בקו הסיום).

בערב אלעד בא ולוקח מזוודה מהבית.

למחרת 16 טמפו, שאני לא אשכח בחיים. איתי שוב איתי, כי בלי שאמרתי או ביקשתי היה ברור שלא משאירים אותי לבד עכשיו. 16 טמפו שלא עשיתי, שהפסקתי ועצרתי ולא יכולתי. פשוט לא יכולתי. לא יכולתי בראש, לא יכולתי בגוף ואחרי שעה ומשהו ריצה התחלתי לראות מטושטש.

אפשר לא לאכול כלום שבוע, לא יקרה לנו כלום. אבל אי אפשר לא לאכול כלום ולרוץ 120 בשבוע. זה לא עובד.

שבוע לפני בית שאן. הגעת כל כך קרוב. וזה רחוק. כל כך רחוק.

נכנסתי לאוטו וטיפה של כח התעוררה והחלטתי שאני לא מוותרת. ואם אני לא מוותרת זה אומר שאני עדיין רצה וגם אוכלת. בחרתי בריצה מחדש, אחשלי התחיל לעקוב באדיקות על היומן, ההורים שלי והחברות למדו מילים חדשות של טמפו וארוכה, איתי וגיסר והיידי- טוב אין מה לומר, זו טבעת שמירה צמודה.

אבל זה לא הספיק. הכאב בפנים היה כל כך גדול, הבור היה כל כך עמוק. וכמו שהיידי הזכירה לי כל הזמן, כל יום הייתי צריכה לבחור מחדש.

"באופק נוצצים, האורות הרחוקים

לשם אני אגיע בכוחותי האחרונים"

לבית שאן החזקתי את עצמי בכח. כבר הייתי אטומה לגמרי לריצה. ישנה. מבפנים.

ואיכשהו מתוך שינה זכיתי לריצה שעד אתמול מבחינתי הייתה ריצת חיי.

לשעתיים הכל נעלם. הכאב בלב, הבור בנשמה, הכאבים בגוף. והיה שקט. סופסוף היה לי שקט (אפילו גיסר סתם ת'פה).

שלטתי שליטה מלאה בקצב. ריחפתי בקלילות. עבדתי באמת רק אחרי העלייה. לחצתי. הגברתי. סיימתי חזק. גם מבפנים.

השבוע אחרי היה נפילה. כל מה שעדיין החזקתי נשאר שם על המסלול. כל טיפת אנרגיה שעוד הייתה בי התאיידה. הגיעה הסופה ואני איתה פשוט קרסתי.

בחמישי שלחתי לאיתי וגיסר הודעה שאני לא מחזיקה יותר, שאי אפשר לחיות עם הבור הזה, ובטח אי אפשר לרוץ מרתון ככה.

גיסר, כרגיל כמו בכל יום חמישי, ענה אחרי שעה. "לשתות מים, מחר ארוכה."

אז עשינו ארוכה. לבד ,בפארק, ב-3 מעלות ורוח וגשם וברד על הראש.

מתוך שינה. עם בור בלב. מאיפה היה לי הכח.

המשכתי לישון. עשיתי הכל. בלי מוג'ו בלי ניצוץ על אוטומט.

התעוררתי יום לפני הדגל. איתי מלווה אותי. אימון טוב. אימון מצויין.

אני עדיין יכולה ועדיין לא שוב שם.

ארוכה אחרונה. אני כל כך קרובה וכל כך לא איך שהייתי רוצה להיות, הגוף בקושי מחזיק. הלב מרוסק.

את החלום – המשיכו אנשים אחרים לחלום במקומי. אני לא שם.

הארוכה האחרונה פירקה לגמרי את הגוף. מנוחה. מנוחה מלאה. מגיע האימון 10,000 וערב קודם נחשון לא מייעץ אלא מודיע לי, שאני לא עושה את האימון, ואני צועקת עליו, ולא מוכנה להקשיב, והולכת לישון וקמה בבוקר ויודעת שהוא צודק.

ופתאום החלום קצת חוזר ואני מבינה שיש מטרה אחת – רק אחת, והיא טבריה. וכלום לא חשוב. ואני מורידה את הראש ולא רצה. ושבוע לפני, הכל נראה רחוק ואבוד וגמור. ומוצא אחרון של ארקוקסיה מחזיר את החיוך.

ולאט לאט אני מתעוררת. מתעוררת לשבוע חג. חג המרתון שלי.

"בכל זאת הגענו למרות הכל"

ובתוך השבוע הזה, קיבלתי את הקונטראס הגדול ביותר לכל החודש האחרון.

מעולם לא דמיינתי שאזכה לכזו תמיכה, דאגה, אהבה.

במהלך אותו שבוע לא הייתי צריכה לדאוג לכלום. לא ידעתי באיזה מלון אנחנו ישנים, לא אם צריך לארגן משהו, להביא, לא הייתי צריכה לחשוב על כלום.

במשך שבוע שלם חשבתי רק על הריצה. על כל קילומטר, על כל תחושה.

וקילומטר אחר קילומטר בניתי לעצמי את סיפור הריצה שלי.

אני לא יכולה לתת דוגמא טובה יותר של מחשבה יוצרת מציאות מהשבוע הזה.

המילה מרתון לא הייתה קיימת, היא גדולה מידי מפחידה מידי, מי אני בכלל מולה.

נחשון אמר קצב אחיד עד ה-34 ומשם להגביר. לא קודם.

בסיפור שלי הייתה ארוכה. ארוכה של 34 ואז עוד טמפו של 8. אני אוהבת ארוכות. ובשביל ה-8 טמפו האלו התאמנתי כל השנה. וכך היה. פשוט כך היה.

ביום חמישי בתשע בבוקר התחיל החג, גיסר ואיתי בהשגחה צמודה, מבית קפה, לכיכר, לסנטר, למסעדה, תאכלי, תשתי, תשבי, תלכי. ואני לא מצליחה לחבר שני משפטים ביחד. ולא יכולה לנשום, ומבולבלת כל כך.

בוהה. יושבת ובוהה. בשוק. פשוט בשוק.

בארוחת ערב שמתי מלח על האוכל 3 פעמים. הלכתי להביא קיסמים וחזרתי עם שקדי מרק. Out of focus.

ה-taking care of סביבי היה מעבר לכל דמיון. רק תשבי, תתרכזי, תדמייני.

הכל קרה סביבי. ואני מלאה בפליאה יודעת שמתוך 2000 מתחרים אין עוד כזו טבעת שמירה ודאגה, ואני מרגישה שהרבה לפני שרצתי מטר, כבר זכיתי, והרבה לפני שזינקנו – אני כבר לא יודעת איך להודות.

לילה. ישנה. טוב. קמה חזק. יודעת שקמתי טוב. יודעת שיהיה טוב. יש לי סיפור, יש לי סיפור מעולה, והנה אני הולכת לספר אותו.

"על קו הזינוק"

אנחנו עומדים על קו הזינוק והשער נראה לי ענק, הוא אף פעם לא נראה לי גדול כל כך, ואני עומדת מאושרת והדמעות זולגות לי, ואני לא מאמינה שאני כאן. אני כל כך כאן.

ויש זינוק והסיפור מתחיל. אני במסכמת שלי. גיסר ואיתי צעד לפני. רק תרוצי ישר.

וקצת אחרי חיים קצת מצטרף ואני חושבת ואומרת איזה כבוד. מרתון ראשון – חיים זרגרי רץ לידי. מרגש.

חיים עוצר ואנחנו ממשיכים ואני עדיין לא בטוחה מה התוכנית של הג'ינג'ים ואני כל כך לא דואגת. לוקח זמן להיכנס למירוץ.

בקמ העשירי אני צוללת פנימה אני בתוך הריצה, עוברת לי לרגע מחשבה שואוו זה עוד די הרבה, והיא חולפת אחרי שניה.

מגיעה הדבוקה של ה-3:30 וקצת רוח מתחילה ואני פשוט מתיישבת בתוך הדבוקה, יחידה, באמצע, והרגליים כמו מתגלגלות באויר. אני לא רצה. הם לוקחים אותי. אני צוללת. אני עמוק עמוק בריצה.

אני אומרת לג'ינג'ים שאני לא יודעת כמה זמן זה יחזיק אבל אני פשוט מאושרת, ושניהם עונים ביחד "אין סיבה שזה יפסק". לא ברור למה צריך שניים ממכם בכלל.

איתי וגיסר מחליפים שתי מילים, גיסר מחייך "אני מחכה לך כאן". איתי נשאר איתי. יאללה ממשיכים. הפייסר מתחיל להשתולל. אנחנו נשארים בקצב שלנו. וטוב לי. טוב לי כל כך.

מגיעים לעין גב. 21.1 ב-1:44:44. בול. אני לא רצה עם גרמין אני רצה עם שעון גרמני. כל שטיח שעברנו, הכל מדויק. מדויק.

מסתובבים ומאותו הרגע אני מרגישה את כל הערכים של האיפוק והסבלנות שהתאמנו עליהם. אני מחזיקה. מחזיקה בכח שלא להגביר. מחזיקה את עצמי לא לעוף קדימה.

וכל המחשבות טובות. וכל הסיפורים יפים. ואין שדים. אין בכלל.

גיסר מצטרף חזרה ב-27, מוצא אותי מרוכזת מפוקסת. ממתינה.

אני בארוכה. אני מחכה. מחכה לטמפו.

בקילומטר ה30 תופס אותי בפעם הראשונה (והיחידה!) משבר. פתאום כמו תחושה של גל של חולשה עובר לי בגוף. ולכמה רגעים נדמה שאין טיפת כח שנשארה, אני עם התחושות האלו עד ה-32, אולי 33. אני לא אומרת כלום ולא יודעת אם הם רואים, ומחליטה לא להגיד. ורק מסבירה לעצמי שזה לא היה בסיפור שלי. זה לא היה וזה לא יהיה וזה הולך.

34. זה הרגע שנחשון אמר. לרגע הזה חיכית כל כך, המירוץ מתחיל. "ואני משנן לעצמי, רגליים קלות, רגליים קלות" והן קלות. כל כך קלות.

נחשון אמר שמפה מותר לעוף ובבת אחת כל הכח חוזר, ואני יודעת, אני יודעת שיש לי מלא. מלא מלא כח.

ואיתי מתחיל לדבר. רק 8 טמפו בשביל ה-8 טמפו הזה התאמנת כל השנה. את קולטת? מה זה בשבילך? ואני רוצה לענות להגיד שזה כלום, שאני יכולה. אבל שותקת. מרוכזת. מפוקסת. רוצי ישר. רק רוצי אחרי גיסר.

איפשהו ב-37 אני רואה את יוסי מרחוק, והוא צועק. צועק חזק "שחרינווווו" ואני מתפוצצת מבפנים. וכל כך שמחה לראות אותו ויש לי כח. כל כך הרבה כח. הוא מסתכל עלי, מסתכל על איתי, איתי מאשר, רצה מדהים, פשוט רצה מדהים.

ערן מצטרף, ואני מחייכת. מתחיל להגיד תוצאות. ואני רק רוצה לשמוע שאח שלי ירד את השלוש שעות. ערן לפני עם גיסר מסתובב "אבנר, 2:58" ואני מחייכת. מחייכת יותר ולוחצת. כי הוא מחכה לי. מחכה לי שם. ואני שם. אני כל כך שם.

חיים שוב לידינו. נהיה רעש נהיו דיבורים. ששש. שקט. אני עובדת. אני סוגרת דברים.

ואיתי לידי והוא מאושר "ריצה מדהימה, זו פשוט ריצה מדהימה". כולם מסביבנו כמו הולכים לאחור ואנחנו חותכים וחותכים וחותכים. פתאום שני אנשים עם בלונים, שני הפייסרים של ה-3:30, דבוקה מפוררת, ואנחנו שותים, ושותים.

אני מעיפה ממני את הכובע קיבינימט (אביחי סטייל, חולצה מהמכנסיים), כי בסיפור שלי אני עפה קדימה ואין כלום שמציק ומפריע. הסיפור שלי הוא כלום לעומת ההיי הזה.

נחשון מצטרף לכמה רגעים כדי לצעוק לי זו התהילה שלך. זה הרגע תהילה שלך, ואני רק מחייכת מבפנים ומקווה שהוא רואה ומבין כמה הוא צודק.

39. תחנת מים, מוסיקה, ההורים שלי. כולם מסביבי צורחים… ואני עפה. עפה לגבהים.

40. 40. ארבעים!!! ואני חושבת וגיסר אומר את המחשבות שלי בקול רם. הארבעים הוא בשביל היידי שחר. ואני נחנקת נחנקת מבפנים. כי כמה היא צריכה להיות כאן עכשיו.

ו-41 בשבילי. והגוף כל כך עייף אבל הכי חזק שהוא היה בחיים.

500 מטר לסיום אני שואלת אם אני יורדת. יורדת את ה-3:30. כולם צוחקים.

200 מטר והם צורחים מסביבי, ורעש כמה רעש.

והם צורחים… עזבי ת'שעון, תרימי ידיים תרימי, ואני מרימה ידיים ופשוט מרחפת בצעדים אחרונים ורואה למעלה את השעון על השער שנראה לי הכי ענק בעולם 3:28 ישר לתוך הידיים של אחשלי, והוא מעיף אותי חזק באויר ומחבק אותי ואני לא נושמת,

נופלת על המדרכה ובוכה ובוכה ובוכה,

ואיתי ואחשלי הלכו להביא לי מים,

וגיסר הלך להביא שקית ואני רק יושבת ובוכה ובוכה ובוכה.

וכל כך מאושרת ושמחה והמומה.

ורק אז כשאני יושבת על המדרכה, פתאום לרגע לבד ובוכה, וממלמלת לעצמי.

רצת מרתון. סיפרת את הסיפור שלך, עברת דרך הסופה.

וזה היה הרבה יותר מכל מה שהעזת לדמיין או לחלום.

ועוטפים אותי מכל כיוון ונני מגיע ומלביש לי סווצ'ר ואחשלי שם מעליו את השקית וגיסר מוציא לי את הצ'יפ מהנעל ואיתי עומד ומחייך ואני פשוט עומדת בתוך מעגל האהבה הזה ובוכה. הכי חלשה בעולם והכי חזקה שהייתי אי פעם.

גיסר מושך אותי ביד, אני עדיין בתוך חלום, אנשים מציעים לי דברים לאכול, אני עדיין לא יכולה לנשום. שם עלי מדליה ומחבק אותי והדמעות לא מפסיקות, ואני לא רוצה שהזמן יעבור לעולם, אני רוצה פשוט להישאר בדיוק כאן.

כל המועדון, חברות מופיעות בהפתעה, ההורים שלי, עם כל חיבוק אני בוכה.

ובסוף נחשון ואין לי מילים, אין לי מילים, איך כולם מסביבי ראו את הכל, איך כולם המשיכו לחלום, איך לא הפסיקו להאמין כשאני לא מצאתי את הכח לנשום.

חלומות מתגשמים

את החלום הזה לעולם לא הייתי חולמת לבד.

הוא נוצר בזכות חלומות של כל כך הרבה אנשים,

וכמו שאחשלי אמר יפה כל-כך מי שחושב שריצה הוא ספורט אישי, היה צריך להיות שם היום.

מועדון ארוחת הבוקר הוא לא קבוצת ריצה. הוא מקום לחלום בו. הוא מקום בו אנשים חולמים איתך.

כל הדרך הזאת לא הייתה קורית בלי טבעת של אנשים שהקיפה אותי, אין שום יכולת לציין את כולכם, אבל אתם רבים ואהובים ואדירים.

אחשלי שהיה זה ששיכנע אותי פעם שאני בטוח יכולה לרוץ עד יפו וחזרה (7 ק"מ), וזה ששלוש שנים אחרי העיף אותי באוויר על קו הסיום בטבריה, בחיבוק וברגע שאני לא אשכח לעולם.

נחשון שרגע אחד אחרי קו הסיום בהרצליה לפני שנה, כתב לדעתי בוואצה בדיוק את התוצאה הזו, ומאז ועד עכשיו המשיך לשרטט את הדרך לשם. מהריצות בבוקר בהר בקיץ ועד היום המדהים הזה עכשיו.

היידי, שכל צעד וצעד בדרך הזו עשינו ביחד, מלרקום את החלום בקיץ, מהאימונים החזקים, מקילומטרים ארוכים, מכל כך הרבה רגעים פשוטים, חסרי תהילה, וכמעט עד לרגע הזה.

מבפנים לפחות, לגמרי היית פה איתי.

ולכם, שאיך בכלל מתחילים להודות לכם. ג'ינג'ים יקרים כל כך.

עד כאן הכל זרם ממני. מארבע בבוקר, ועכשיו כבר אור, המילים נשפכו, התמונות החיות כל כך מציפות.

ורק המילים אליכם נתקעות, זה גדול מידי חזק מידי זה לא במילים. זה כל כך מעבר.

יש משהו במרתון שהוא באמת מרגיש כמו סיכום. סיכום של תקופה ולכן תחושת הכרת התודה הכל כך גדולה שלי מתחילה עוד הרבה לפני הצעד הראשון שעשינו אתמול.

אלו היו 42.2 קילומטרים שהכילו בתוכם חודשים של הובלה, אמונה, השראה, למידה, אהבה, דאגה, שיאים, ושמחה ובעיקר יותר מהכל – כל כך הרבה רגעים חסרי תהילה, שהובילו אותנו יחד לרגע אחד של תהילה גדולה, של חברות אמיתית, של אהבה ענקית.

הלוואי שלא היה נגמר לעולם.

תודה. תודה. תודה.

זמן אישי: 3:28:12

5 ק"מ: 25:05

10 ק"מ: 49:56 (24:51)

15 ק"מ: 1:14:52 (24:56)

20 ק"מ: 1:39:19 (24:27)

21.1 ק"מ: 1:44:46

25 ק"מ: 2:04:09 (24:50)

30 ק"מ: 2:29:02 (24:53)

35 ק"מ: 2:53:59 (24:57)

40 ק"מ: 3:17:59 (24:00)

42.2 ק"מ: 03:28:15

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>