xcvbxc
601750_10150961183913917_288861164_n

  לאחר פציעה שהשביתה אותי לכמעט שלושה חודשים אחרי המרתון, הצלחתי להתחיל להתאמן באופן רציף רק בשבוע האחרון של מרץ. באותו הזמן, חשבתי שכנראה כדאי לי לוותר על עונת המסלול הנוכחית ולהתחיל להתאמן לקראת היעדים הבאים. לא חשבתי שיהיה לי סיכוי להגיע להישגים משמעותיים על המסלול כשנותר לי כל-כך מעט זמן להתאמן לפני התחרויות. בסוף החלטתי בכל זאת להתאמן לעונת המסלול, בעיקר בגלל שאני כל-כך אוהב את האדרנלין והריגוש של התחרויות האלו. מעולם לא החמצתי עונת מסלול ולא רציתי לפספס את ההזדמנות הפעם. בנוסף לכך, חשבתי לעצמי שאולי בכל זאת יש סיכוי שעד לאליפות ישראל בתחילת יולי אצליח להיכנס לכושר סביר.שלושה שבועות בלבד לאחר שהתחלתי להתאמן כבר הגיעה אליפות ישראל ב10,000 מ'. לא הרגשתי מוכן בכלל. בניסיון היחיד לריצת קצב שעשיתי שבוע לפני המירוץ, רצתי 12 ק"מ על קצב של 3:48 דק'/ק"מ והיה לי מאוד קשה. חוץ מזה הספקתי לעשות כ 2-3 אימוני חזרות על המסלול שהיו סבירים. למה כבר יכולתי לצפות ב10,000? חשבתי לעצמי שאם אצליח לרדת את ה-33:30 דק' זה יהיה נס. אבל רפי (המאמן שלי), ניר ודוב, חבריי לאימונים, שכנעו אותי לנסות ולרוץ עם ניר, שתכנן לרוץ על קצב של 3:12 לק"מ ולרדת את ה32:00 דק' ב-10,000. כך קבענו לרוץ שלושתינו יחד, כמו באימונים. אני לא יודע על בסיס מה הם חשבו שאוכל להחזיק בקצב הזה, אני חשבתי שאין לזה שום ביסוס ושהם סתם מקשקשים ומקווים לטוב. אבל יאללה, אמרתי לעצמי, אין לי מה להפסיד, מה שיהיה יהיה ומקסימום אחנק קצת והחצי השני יהיה לאט יותר.

אני זוכר שרגע לפני הזינוק אחד מהאתלטים שאל אותי: "מה אביחי? שיא אישי היום?" צחקתי ואמרתי לו שאין שום סיכוי.
מקצה 2, ירייית הזינוק, כפי שקבענו, דוב ואני מתמקמים מאחורי ניר שמכתיב קצב של 3:12 לק"מ כמו שעון שוויצרי. הק"מ הראשון קשה, אבל הקושי לא גבר והתחלתי להשתחרר ככל שהריצה התקדמה. לאט לאט התחלתי להחליף קצת את ניר בהובלה ואני זוכר שלאורך הדרך הרגשתי מופתע שהקצב לא מרגיש לי קשה מדי. כאן המקום להזכיר את האווירה הנהדרת שהייתה בתחרות, ראשית כל השמיעו מוסיקה קצבית ברמקולים לאורך כל התחרויות שנתנה הרגשה מעולה והכניסה הרבה אנרגיות. ושנית, הגיע די הרבה קהל, תופעה נדירה במחוזות האתלטיקה בארץ, שהיה פשוט מעולה וממש הרגשתי שהוא דוחף אותי קדימה. את חצי הדרך עברנו ב-16:02 דק' ומהק"מ ה-6 הבנתי שאוכל להחזיק את הקצב עד הסוף. הבנה זו, יחד עם הקהל והאווירה באיצטדיון הכניסו אותי לתחושת "אקסטזה" והתחלתי להגביר את הקצב עד הסיום, תוך כדי שאני עוקף כמות נכבדת של רצים, ומסיים במקום השני במקצה עם 31:45 דק'. רק 3 שניות איטי מהשיא האישי!

איך זה יכול להיות? התקשתי להבין כיצד הצלחתי כמעט ולהשוות את השיא האישי שלי, כשהספקתי להתאמן רק שלושה שבועות לקראת המירוץ לאחר היעדרות ארוכה. ההסבר היחיד שלי הוא שהכושר האירובי המעולה שנכנסתי אליו, לאחר חמישה חודשי הכנה למרתון, לא נעלם כל-כך מהר, גם לא לאחר היעדרות של 12 שבועות. בעקבות התחרות חזרה לי האופטימיות לקראת המשך העונה, נקודת הפתיחה הייתה מצויינת לאור מיעוט האימונים.

שלושה שבועות לאחר ה-10,000 הגיעה התחרות הבאה, 5000 מ' במסגרת הליגה הבין אגודתית. עדיין לא הרגשתי מספיק מוכן, לא הספקתי לעשות הרבה אימוני חזרות על המסלול ושוב, לא ידעתי לאיזו תוצאה לצפות. בוודאי שלא ציפיתי לשיא אישי אותו השגתי שהייתי בשיא הכושר שלי באליפות ישראל 2010. לפני הזינוק, הפעם במקצה החזק, שוב ניגש אלי אותו אתלט ושאל אותי: "מה אביחי, שיא אישי?" בלי לחשוב פעמיים עניתי לו "שום סיכוי", אך אז הוא הזכיר לי שלפני ה-10,000 אמרתי בדיוק אותו דבר וכמעט שברתי שיא. האמירה הזו שלו שינתה אצלי משהו במחשבה והעזתי להאמין שאולי בכל זאת תהיה עוד הפתעה כמו ב-10,000.

בפתיחת המירוץ התמקמתי יחסית מאחור והתחושה הייתה קשה אך מתאימה. לאחר 3 ק"מ, כשהתחלתי להריח את הסוף, בדיוק כמו ב-10,000, הגברתי את הקצב והתחלתי להדביק ולעקוף את הרצים לפני. הגעתי לסיבוב האחרון כשהייתי ממוקם במקום החמישי ואני זוכר שחשבתי לעצמי שחבל שאני כל-כך עייף ואין לי כוח לתת פיניש טוב בסיבוב האחרון. אבל מחשבות לחוד וביצועים לחוד, איכשהו הצלחתי לתת פיניש חזק מאוד בסיבוב האחרון, לעקוף שלושה רצים נוספים ולסיים במקום ה-2 כללי עם שיא אישי של 14:41 דק'.
אני חושב שאין שמחה מתוקה יותר משמחה על הישג שמגיע בהפתעה גמורה וללא ציפיות, במיוחד כשהוא מגיע לאחר אכזבות קודמות. זו בדיוק הייתה התחושה שלי לאחר ה5000 וה 10,000 מ'. אחרי האכזבה מהמרתון בינואר (שהגיע אחרי תקופת הכנה ארוכה מאוד), הגיעה פציעה שהשביתה אותי עד לאביב והרגשתי שהריצה שלי בשיא השפל. אך מהרגע שחזרתי להתאמן, הספקתי להגיע בזמן קצר מאוד, תוך שישה שבועות, מנקודת השפל לנקודת שיא הכושר. זה היה קצר, מתוק ומפתיע.

מאז היו עוד שלוש תחרויות והן היו די מוצלחות (מקום 2 בריצת 3000 מ' באליפות אירופה לקבוצות בבלגרד, 3:55 דק' ב-1500מ', והשבוע בתחרות הזמנה קבעתי 8:26 דק' ב-3000 מ'), אך כמובן שהן לא יכלו להיות מפתיעות ומתוקות כמו ה-10,000מ' וה-5000מ'. התחרות הבאה, האחרונה לעונה והחשובה ביותר תתקיים באליפות ישראל (1500מ' ו-5000מ'), שיא אישי? שום סיכוי…

Avichay fit

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>