xcvbxc
Avichay Eyal

 

 

 

 

 

בדרך כלל, כשמתחיל הקיץ ונגמרת עונת המסלול של הריצות הבינוניות, כל מה שמתחשק לי זה פגרה. האינטנסיביות של הריצות הבינוניות במסלול והמתח לקראת התחרויות החשובות, יצרו אצלי בעבר עומס מנטאלי שלאורך זמן שחקו אותי וקראו לי לקחת פסק זמן, בעיקר בשביל להחזיר את החשק והרעב לרוץ.
הפעם זה היה שונה. ב- 18 ביולי התקיימה תחרות הזמנה ל 1500 מ' שסגרה את העונה. השתתפתי כדי "למשוך" את חברי, ניר אילן, לשיא אישי. בתום התחרות, מלבד השמחה על השיא של ניר, הרגשתי תחושת אושר. הפעם תחושת האושר לא נבעה מכך שנגמרו התחרויות, אלא מכך שסוף סוף אני יכול לחזור להתאמן. פשוט התחשק לי לרוץ! בשלב הזה לא היו לי תחרויות מסוימות שחשבתי עליהם, לא התחשק לי לרוץ בשביל התחרויות, התחשק לי לרוץ בשביל לרוץ. והרבה.

בתחושה זו יצאתי להרפתקה חדשה בחיי. אחרי עשרים ותשע קיצים בירושלים ביליתי את הקיץ הראשון שלי (והלוהט במיוחד) בתל אביב בבניית בסיס אירובי ובהסתגלות לקילומטרים שלא הכרתי לפני כן. הרבה מזה בזכות חבריי לאימונים – דב קרמר, מיימון דהן ואמיתי גיסר שיחד נפגשנו כל ערב, בסוף יום עבודה או לימודים, לריצה משותפת בפארק הירקון. יחד איתם, הקילומטרים הרבים שנמשכו אל תוך הלילה, לא הרגישו כמו נטל אלא כדבר הכי נכון ומהנה שיש. מצאתי את עצמי כחודש לאחר תחילת האימונים (בקצב קל) במצב של קילומטראז' יחסית גבוה. כל אותה תקופה נהנתי מאוד מהאימונים הארוכים ונשאר המון זמן עד למרתון טבריה. החלטתי שהגיע הזמן "לחזור למקורות". מרתון טבריה קרא לי. צעק לי.
את תחילת דרכי בעולם הריצה התחלתי במרתון. זה היה בהכנה למרתון טבריה 2005 אותו נאלצתי להפסיק לאחר 4 ק"מ עקב פציעה בגיד אכילס. האכזבה הייתה גדולה ובמקום זה התאמנתי למרתון ברלין 2005. חשבתי שלאחר שאחווה מרתון אחד תסתיים הרפתקאת הריצה בחיי. אך בגלל שהאימונים והדרך אל המרתון וכן המירוץ עצמו היו עבורי חוויה כל-כך טובה, ממלאת ועוצמתית, לא רציתי להפסיק לרוץ. בחמש השנים שלאחר מכן עברתי להתמקד במרחקים הבינוניים (800-5000 מטר) ולהפתעתי הצלחתי להגיע להישגים יחסית טובים במרחקים הללו. במשך שנים אלו, תמיד עניין אותי לחזור למרתון, לחוות שוב את אותו רגע קסום של ברלין 2005. אך התאזרתי בהרבה סבלנות ודחיתי את החזרה למרתון כי היה לי חשוב לפתח את היכולות שלי במרחקים הבינוניים כבסיס לחזרה למרחקים הארוכים. בינתיים נהנתי מאוד מתחרויות המסלול, מהאדרנלין המטורף ומהאפשרות לבטא את המהירות בלי להתאפק יותר מדי. אך בקיץ האחרון, חמש שנים אחרי, הרגשתי שהגיע זמני סוף סוף לחזור אל המרתון.

תקופת ההכנה למרתון הנוכחי הייתה נהדרת. הרגשתי תמיכה כמעט מכל כיוון שאליו הפניתי את הראש. בראש ובראשונה המאמן היקר שלי, ד"ר רפי וישניצר, שתמך מאוד בהחלטתי, ליווה אותי באופן צמוד, הכניס בי המון מוטיבציה וסיפק מסגרת של אימונים בקבוצה מדהימה שבלעדיה אין ספק שכל זה לא היה אפשרי. תמיכה נוספת חוויתי עם קבוצת ברוקס איי.די, שמלבד התמיכה בציוד, לאט לאט הפכנו לקבוצה מגובשת, תומכת ומעצימה שבאמת כיף להיות חלק ממנה. גם מועדון הבית שלי – מועדון ארוחת הבוקר אשר טיפח אותי בראשית דרכי, המשיך לתמוך באכפתיות ובדאגה ואין תחליף להתייעצויות עם נחשון שוחט בכל שלב קריטי באימונים בכדי להירגע ולקבל ביטחון שהכל מתקדם כשורה ובקצב המתאים. אחרונים חביבים, משפחתי היקרה, שכמו בכל חמשת השנים האחרונות, תמיד תמיד נמצאים שם איתי ובשבילי. אם תשמעו בטבריה צעקות היסטריות בדיצבלים צורמים, סביר להניח שזו תהיה משפחתי כשאני מתקרב לקו הסיום.

אז זהו, שבוע הבא זה באמת הולך לקרות. תקופת הכנה שכללה במספרים סמליים כ-13,500 דקות ריצה, 20 שבועות, 18 ריצות קצב, 16 ריצות ארוכות, 5 תחרויות ומתוכם תחרות אחת מדהימה (מקום 2 במירוץ אייל). כל אלו לטובת כשעתיים וחצי ריצה שבשבילם חיכיתי חמש וחצי שנים.
במרתון כמו במרתון אי אפשר לדעת מה יהיה, כפי שכבר חוויתי על בשרי, הרבה דברים יכולים להשתבש.
אבל אני מתרגש, בשל ומרגיש מוכן. טבריה – הנה אני בא!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>