xcvbxc

10155428_10152414490872022_1665735758611563194_n

החיים דווקא היו טובים, אפילו טובים מאוד. הייתי נשוי טרי לאשתי האהובה ענבל, עסוק ומלא חיים בעבודה שמעניינת ומאתגרת אותי, היה לי זמן פנוי בערבים לפגוש חברים ולראשונה מזה שנים חזרתי לשחק כדורגל וכדורסל מבלי לפחד מפציעות או מלהיות תפוס באימונים. כך חלפו להם כחודשיים וחצי של הפסקה מלאה מריצה לאחר תשע שנים של ריצה אינטנסיבית. הפסקה שהתחילה בעקבות חודש מילואים שקטע את ההכנות שלי למרתון והמשיכה בעקבות תחושת ייאוש ש"כבר אין טעם לחזור כי גם ככה הכושר לא שם". מאד נהנתי "לנוח" סוף סוף ו"להתעצל" ולא לתכנן כל יום איך אפשר ל"השחיל" אימון בלו"ז הצפוף. המנוחה הורגשה פיזית ומנטאלית כאחד ,אבל היו שתי בעיות ש"הטרידו את מנוחתי". הראשונה היתה החלומות- גם כשעברו עלי ימים מוצלחים ורגועים היו לי חלומות חוזרים בלילה. חלמתי שאני מנסה לרוץ בתחרויות, אבל אני לא מצליח לרוץ והצעדים שלי מחליקים אחורה או שאני נופל קדימה ומנסה להיעזר בידיים שלי, וכולם עוקפים אותי בעוד אני נותר במקום. פול גז בניוטרל. בחלום הרגשתי את ההתרגשות של תחילת מרוץ אך היא הפכה לתחושות של אכזבה ויאוש מחוסר ההתקדמות (פיזית) בסוף החלום. הבעיה השנייה הייתה הכרס הקטנה שלי, שפתאום כבר לא הייתה כ"כ קטנה והמכנסיים שהפכו לצמודים לחצו עלי והציקו לי. פחדתי לחשוב מה יקרה לכרס שלי אם יעברו עוד כמה חודשים או שנים או עשרות שנים ללא ריצה… הבעיות הללו הטרידו אותי אז ניסיתי לא לחשוב עליהן ובעיקר לא לחשוב על ריצה, כי כל פעם שחשבתי על ריצה הרגשתי צביטה לא נעימה בלב.

כל זה נגמר ב-21.3.13, כשחברי הטוב סער התקשר אלי ושאל: "נו, אתה מתאמן? עוד שבועיים מירוץ השליחים "מים לים, אנחנו בונים עליך". שכחתי מהמירוץ לחלוטין (הדחקתי…?). נרשמנו למירוץ הזה שישה חברים טובים מהתיכון. חוץ ממני כל שאר החברים התחילו להתאמן בשנה האחרונה, אחרי ששנים הם לא הבינו למה אני רץ כ"כ הרבה, פתאום גם הם התחילו לרוץ ולהבין את הקסם. אז החלטנו להירשם יחד כשישייה במירוץ שליחים מירושלים לת"א. "מה? עוד שבועיים? סער, איך אני אמור לרוץ מעל 30 ק"מ בלי שאני מתאמן? אולי תיתנו לי חלק קצר וקל יותר?" "אל תדאג אביחי, מה זה בשבילך? קטן עליך". הלכתי לישון וקמתי מוקדם מאוד בבוקר בבהלה מהחלום הקבוע, רק שהפעם החלטתי לעשות משהו בנידון, בכל זאת יש לי 31 ק"מ לנסות לרוץ אחרי חודשיים וחצי ללא ריצה. הערתי את בימבה (הכלבה שלי) ויצאנו לשביל שלנו ביער לריצה של 6 ק"מ. לא היה לי ברור מי מביננו היה בכושר גרוע יותר, אבל שנינו חזרנו הביתה גמורים כאילו חזרנו ממרתון. מאז ועד היום לא הפסקתי לרוץ. מדהים איך אנחנו בנויים מהרגלים, הקושי העיקרי הוא הצעד הראשון, אבל אחרי שמתחילים, הרבה יותר קשה לעצור מאשר להמשיך.

מירוץ "ים לים" הייתה חוויה מדהימה ומגבשת. מעולם לא חשבתי שאשתתף בתחרות ריצה קבוצתית בגיל 33 יחד עם חברי הילדות שלי. כ-12 שעות אינטסיביות של ביחד, בניווט יחד בנסיעה אל התחנה הבאה, בקפה ובסנדוויץ' המהיר, הצחוקים האינסופיים ואי אפשר בלי הדיסק שחיים כהרגלו הכין במיוחד עבור המירוץ. אך בעיקר, לראות את החברים הטובים שלי מתרגשים מחדש כל פעם לפני שהם יוצאים לריצה, נותנים את הכל בשביל לסיים את הקטע הכי מהר שהם יכולים, נלחצים מהבירבור שלהם, ומעודדים אחד את השני כאילו מדובר באליפות העולם. ההתרגשות הראשונית שלהם החזירה את ההתרגשות שלי לריצה, ונתתי את כל כולי בכל אחד משלושת הקטעים שרצתי (כנראה שזה לא היה הכי חכם וכמעט התעלפתי בסוף הקטע האחרון וחבריי נאלצו להרים אותי לרכב…)

בתום המירוץ, עמדנו לנסוע חזרה מת"א לירושלים ואחד החברים בדק עם המארגנים איזה מקום סיימנו. הסתבר שהגענו ראשונים בשישיות, כ"כ הופתענו, לא ידענו אם לצחוק או לבכות. אז צחקנו המון ועלינו יחד על הפודיום. את התמונה של כולנו (שישייה מאותה כיתה בתיכון) על הפודיום שלחנו למחנך שלנו מהתיכון (15 שנה אחרי) שהתקשה להאמין שזה אמיתי.

כ"כ נהנתי מהחוויה של מירוץ השליחים (שאף פעם לא יצא לי להשתתף בזמן שהייתי רץ תחרותי כי זה נפל בצמוד למירוצים חשובים אחרים) שכעבור 3 שבועות השתתפתי במירוץ שליחים "מהר לעמק". הפעם השתתפתי עם חבריי הקרובים ממועדון ארוחת הבוקר, לשמחתי הגעתי למירוץ הזה בכושר קצת יותר נורמלי. שוב הייתה חוויה מדהימה, אין ספור סיפורים וצחוקים, בעיות לוגיסטיות וטכניות וגם הרבה מאוד ריצה בשעות ומקומות לא שגרתיים. אני זוכר שסיימתי את המקטע השלישי מתוך ארבע שלי בריצה, ואמרתי לחברים "אני מרגיש כ"כ חי, כ"כ ער!" אז גיסר הפנה את תשומת ליבי שהשעה הייתה 3 לפנות בוקר. הבנתי שהריצה גורמת לי פשוט להרגיש חי
מחר, יום שבת יתקיים המחזור הרביעי של הליגה הביןאגודתית. למרות שאני עדיין רחוק שנות אור משיא הכושר, החלטתי להשתתף במירוץ ה-5000 מטר כפי שהשתתפתי ברציפות כל שנה מאז 2005. אני לא אהיה במקצה החזק ואם אצליח לסיים אפילו דקה וחצי איטי מהשיא האישי שלי אהיה מרוצה. אבל אני בדרך הנכונה, אני מרגיש את זה מבחינה מנטאלית ופיסית. לא האמנתי לפני כמה חודשים שאעמוד על קו הזינוק במסלול העונה, וזה מרגש אותי! בשונה מהעבר, בו ההתרגשות והמתח לפני התחרויות החשובות היו מעיקות ובדרך כלל לא הכי נעימות, הפעם אני מוצא את עצמי נהנה מההתרגשות. התגעגעתי להתרגשות הזאת וזה הופך אותה לחיובית ומשמחת. כנראה שהייתי צריך את ההפסקה הזאת מהריצה בכדי להתגעגע ולהבין כמה זה חשוב לי וחלק בלתי נפרד ממני.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>