xcvbxc
merry go round

מאת נחשון שוחט

(Photo by:  Jonathan Beeston)

"I'm always making a comeback, but nobody ever tells me where I've been"

(Billie Holiday)

ה"קאמבק" הוא אחד המושגים הרומנטיים בספורט – מעורר השראה ודמיון.  הוא איננו רק מושג ספורטיבי, אלא הוא הפך כבר מזמן למושג תרבותי (העדות לכך בקיומו של ז'אנר סרטי הוליווד קלישאתיים, חלקם אפילו לא רעים, המבוסס עליו) והוא מעורר תהיות פסיכולוגיות ופילוסופיות – מחשבות על דברים שבינינו לבין עצמנו.  מה מקור המשיכה של סיפור ה"קאמבק" (שרק חלק מקוויו מקבילים לסיפור האנדרדוג)?  מדוע קיימת בנו נטייה חזקה להיות לטובתו של "הגיבור החוזר" (באופן מעט מוזר, גם אם היינו לגמרי נגדו בסיבוב הקודם)?

ה"קאמבק" הוא פרוטוטיפ חשיבתי.  הוא מסייע לנו להתמודד.  האמונה שלנו בקאמבק וההזדהות איתו הם מנגנון הגנה. הקאמבק, כאידיאל, נמצא שם בטווח שבין ההכרה שלנו במורטליות שלנו, במגבלות האנושיות, בגיל ובפגעי הזמן המזנבים בסופו של דבר בכל אחד מאיתנו, לבין הרצון שלנו  לגבור על כל אלו.  הקאמבק מסמל את החלום למנוע את הבלתי-נמנע.  לכן אנחנו נמשכים אליו כאל סיפור הצלחה כנגד כל הצפיות, כנגד כל הסיכויים.

אבל הקאמבק מתחבר גם אל יצר טבעי ובסיסי הרבה יותר, שהוא פשוט הרצון שלנו "לעלות עוד פעם", לחזור לסיבוב נוסף.  כמו הילד על קרוסלת הסוסים הנעצרת לפתע יחד עם המוסיקה.  זהו דחף שהוא לאו דווקא רציונאלי.  ידענו הרי ש – we're on for the ride, שנהנה מהתור שלנו, ושיגיע הרגע שבו הקרוסלה תעצור.  וכמו כל ילד, על כל קרוסלה, בכל פארק שעשועים בכל מקום בעולם, אנחנו חושבים רק על דבר אחד:  "שוב אבא, שוב.  אני רוצה עוד סיבוב".

האידיאלים הספורטיביים כמעט תמיד מתוארים ככמיהה אל קו סיום:  אל השיא, אל הנצחון, אל האליפות, אל סגירת המעגל, אל דמות הגיבור המשיג את התהילה ורוכב מלא סיפוק אל עבר השקיעה, אל המנוחה.  אבל יש כאן פרדוקס בולט ומוחשי.  אחד השיעורים העיקריים שכל מי שעוסק בספורט לומד לאורך זמן הוא שעם כל עצמתה של הכמיהה אל קו הסיום, האמת היא שלא פחות מכך אנחנו כמהים לדבר אחר: לעוד ועוד זינוקים חדשים.  והרגע הזה של הרכיבה לעבר השקיעה?  מצמית מפחד.  מצמית.

הפוסט הזה הוא לא סיפור על קאמבק.  אולי  יום אחד הוא יהיה.

קווים לדמותו של הקאמבק, או ניסיון הקאמבק, בשלביו המוקדמים…

(תהיו אתי סבלניים, בסך הכל אני מדבר כאן אל עצמי, מנסה לעשות קצת סדר במחשבות, ועל הדרך משתף).

*****

אמת בסיסית מס' אחת  – "שום דבר אינו מובטח" (חוץ מדבר אחד, שתיכף נגיע אליו).  שום דבר אינו מובטח כי אף הצלחה/רמת יכולת בעבר אינה מבטיחה הצלחה/רמת יכולת בעתיד.  גם כשגורמי היסוד ו"חומרי הגלם" שהובילו להצלחות העבר עדיין קיימים, לכאורה; גם כשהספורטאי מנוסה יותר, מבין את התהליך, בטוח יותר בעצמו, יודע מה צריך לעשות כדי להגיע ואיך לנווט את העסק – עדיין השאלה מרחפת, המבחן הוא חדש ואחר.  הספק מנקר.  חזרה אל נקודת האפס.  נצטרך לעשות את הכל שוב, וזה כל כך לא מובן מאליו.  ככל שההצלחה בסיבוב הקודם היתה גדולה יותר, היא תביא איתה יותר בטחון ביחס ליכולת, אבל גם פער גדול יותר בין הצפיות לבין המצב ההתחלתי.  הפער הזה הוא שמסמן את גודל האתגר.  הפוטנציאל קיים, גם הרצון, הרעב – ועדיין זה כל כך רחוק, אי שם בדמיון.  ושום דבר אינו מובטח.

אמת בסיסית מס' שתיים – הכשרון לא הולך לאיבוד ("talent doesn't go away") – הכשרון, על כל משמעותו, הכרחיותו וגם יחסיותו, לא הולך לאיבוד.  המשמעות היא שכל זמן שנמצאים בתוך "חלון ההזדמנויות" הפיסיולוגי (בעיקר הגיל הרלוונטי) וככל שההתאוששות מן הגורם למשבר (פציעה, הפוגה מאולצת או כל סיבה אחרת) היא שלמה, אז מבחינה רציונאלית אין סיבה שלא להאמין – לא להאמין, אלא ממש לדעת – שהחזרה לרמת היכולת (או לפחות קרוב אליה) היא לגמרי אפשרית.  היא אפשרית במובן שהיא תלויה בעיקר בנו.  אם אכן מדובר באמת בסיסית, אז האתגר שנותר הוא להבין וליישם נכון את התהליך.

אמת בסיסית מס' שלוש – עכשיו נסייג את שתי האמיתות הראשונות.  כי כמו שאמרתי, שום דבר אינו מובטח, חוץ מדבר אחד:  והוא המורטאליות.  כלומר, שבסופו של דבר גם מספר הקאמבקים המופלאים שלנו מוגבלים.  בסופו של דבר יגיע ניסיון הקאמבק שלא יצליח.  קרוסלה עומדת וגן סגור.  מג'יק ג'ונסון, מרק שפיץ, ביורן בורג, אפילו ג'ורדן ועלי – בסוף אין ספורטאי שהוא חסין.

"סינדרום הקריפטונייט" – ספורטאי תחרותי חי משך שנים בשגרה אינטנסיבית יומיומית.  הוא מקיים מחזוריות שבה הוא חוזר מדי פעם מעט לאחור כדי להתאושש, לאגור כוחות ולבנות שוב מחדש (בשאיפה אל גבהים חדשים), ועדיין הוא מקיים שגרת פעילות רצופה שיש לה ביטויים פיסיולוגיים ומנטליים מובהקים.  הוא מסתגל לעומס.  הוא מקיים ומתחזק את היכולת מדי יום ועל-ידי כך הוא לא מאבד אותה.  ספורטאי תחרותי שיצא לתקופה ממושכת מהלופ יצא בעצם מהשיגרה הזו ומאבד את ההרגל.  וגם לכך ביטויים פיסיולוגיים ומנטליים מובהקים.  לכן בנסיון לחזור הוא יחוש overload.  במלים פשוטות, כפי שכל מי שמנסה לעשות קאמבק יתאר, הוא לא יבין למה לכל הרוחות זה כל כך קשה?  למה מיומנויות שהיו שגרתיות, טריוויאליות, מובנות מאליהן וממש קלות, מרגישות פתאום קשות, מוציאות ממנו את הרוח, לפעמים אפילו מביסות אותו, כמעט מכריעות.  ניסיון קאמבק בתחילתו מתאפיין ב"סינדרום הקריפטונייט".  הספורטאי שואל את עצמו "מה לעזאזל קרה ל'כוחות' שלי"?  מי לקח אותם?  והשאלה הקריטית מכולן:  האם זה הפיך?  האם הכוחות נעלמו לתמיד או שיש סיכוי שהם יחזרו?  האם הכשרון אשכרה נעלם?  התשובה (ר' אמת בסיסי מס' 2) היא שלא, הכשרון לא נעלם, אבל חביבי זה בדיוק העניין – זה אף פעם לא היה הכשרון בלבד.  שכח מסיפורי הקריפטונייט.  את הכוחות תצטרך למצוא שוב, בעצמך, לבד.

ניסוח האתגר לפי פלויד (אולי נדוש אבל היי, לי זה עוזר):  תחנת המוצא:  "a soul in tension that's learning to fly, condition grounded but determined to try".  היעד:  "There's no sensation to compare with this, suspended animation, a state of bliss".  איך עושים את זה?  קודם כל זוכרים, מבינים ומשוכנעים שככה בדיוק זה קורה.  ושזה מה שיפה.

חזרה ליסודות –  מה עשה מייקל ג'ורדן כשהוא היה בדרך לקאמבק (גם הראשון, אחרי הפציעה בברך בעונה השנייה שלו ב – NBA וגם השני, אחרי הפרישה הראשונה)?  ג'ורדן לא חזר מייד לשיקגו סטדיום/ היונייטד סנטר ולאימונים של הבולס.  אלא הוא נסע לצפון קרוליינה, להתאמן "עם החברה'.  הוא חזר ליסודות, אחורה בזמן, אחורה ברמה.  כדי ללמוד מחדש, כדי להסתגל מחדש, בעיקר כדי להיזכר, כדי להצית מחדש את המוטיבציה, כדי לבנות לאט את הבטחון.  ג'ורדן הבין שזה תהליך, ושהשלב הראשון הוא לשים את האגו בצד.  בעולם המושגים של הרצים קוראים לזה "לרוץ בלי שעון".

ואם כבר, אז עוד תזכורת ומוטיבציה מהקאמבק של הגדול מכולם:

"… so if I desire to come back and play again, maybe that's what I want to do.  Maybe that's the challenge that I may need some day down the road"

ההשוואה לאתמול, ההשוואה למחר – המכשול והקושי העיקרי במהלך ניסיון הקאמבק הוא שהמח זוכר אבל לגוף צריך להזכיר.  בניסוח חד יותר:  אתה מתפקד עם "סנסורים דפוקים".  תרצה או לא תרצה, אתה עוסק באופן בלתי-פוסק בהשוואה למה שהיה, למה שאתה רוצה שיהיה.  אתה מודע כל העת לגודלו ולמשמעותו של הפער שקיים בהווה.  אלא שכדי לחבר בין האתמול לבין המחר צריך לשכוח לפרק זמן לא-מסוים משניהם.  אין מה לעשות, אתה נמצא במקום אחר.  אתה צריך לעבוד עם הגוף ולא נגדו, לקבל את מה שאתה יכול לקבל.  למלא את המשבצות, יום אחר יום, ולהמתין.  לא הזכרון ולא הרצון אלא רק הגוף יכתיב את הקצב.  אין קיצורי דרך, ובכל שיטה אחרת זה פשוט לא יעבוד.

השדים (demons)- השדים תמיד איתנו, מתריסים, מתגרים, קוראים לנו לצאת למרחקים.  אבל השדים של הקאמבק הם שדים אחרים, עצבניים.  הם שדים "דו-קוטביים".  רגע אחד לוחשים הבטחות, תומכים, מרגיעים. ברגע שאחריו מטיחים עלבונות, מאיימים לפרק, תוקפים בנקודות הכי רגישות.  רגע אחד מזכירים כמה כדאי, ושאפשר.  רקע אחריו מלגלגים שאין טעם וחבל על הזמן.  השדים של הקאמבק הם הקשים ביותר לאילוף.

לחיות כמו שעון – ג'ון פארקר הציע בספרו שבו תימת הקאמבק תופסת מקום מרכזי ("Again to Carthage") "לחיות כמו שעון".  המפתח הוא החזרה לשגרה, בהדרגה.  ללמוד אותה ולהסתגל אליה מחדש.  בעיקר פשוט לחיות אותה. ואם תהיה לך הנחישות והסבלנות, השגרה תחזור להיות מוכרת, ועם הזמן (יותר או פחות) היא כבר תעשה את שלה.  אז חייה כמו שעון.

הכיוון של החץ – אם התנאי הראשון הוא לחזור אל השגרה, התנאי השני הוא "לשמור על הכיוון של החץ", ומבלים אחרות, על מגמת השיפור הקבועה.  זאת אומרת שבכל פעם שתקפוץ מהר מדי או רחוק מדי הכיוון של החץ יתהפך נגדך.  התהליך ישתבש.  יתסכל.  הספקות יגברו.  לכן, צעד ואפילו שניים אחורה, הדרגה, מנות קטנות, תוספות שוליות.  יום ועוד יום.  בנייה מחדש של היכולת הפיסית ושל הבטחון.  שבוע ועוד שבוע. כי הדבר הקבוע, האופטימי והבטוח ביותר – השותף הנאמן בדרך הארוכה חזרה – הוא הכיוון של החץ.  הוא נקודת העוגן שבה ניתן להיאחז.

יש ימים שזה קשה.  קשה מנשוא.  שזה מרגיש לגמרי אבוד.  ככה זה.  והדבר היחיד שנותר לעשות הוא לבלוע את הגאווה, לקבל את המכות, להחזיק את הסנטר למעלה ולשמור את הלחץ על הפטיש.  Keep the hammer down!

זה לא ליניארי – יום אחד זה יקרה.  בלי שנתכנן.  בלי שנצפה.  בלי הסבר והתראה, פתאום תבוא הקפיצה.  פתאום זה יהיה מהיר יותר, קליל יותר, בלי הכאב הקטן והמציק שכבר התרגלנו אליו.  נרגיש שהמשקולת הוסרה מעלינו (אולי גם הקללה) – Ding dong the witch is dead.  "Looks like I pulled a fast one".  ואז נרגיש, שוב, שהעולם כולו לכף רגלינו, שהדרך פתוחה.    וזאת ההרגשה הכי טובה שיש, הכי טובה שיש.

הרצון לקאמבק הוא לא רק סיפור על תוצאה.  זו זהות, זו חוויה מתמשכת בעלת עצמה משלה.  נסיון הקאמבק הוא סיפור על הרצון להיות חלק ממהות.  להשתייך.  זהו צורך בלתי-מוסבר פשוט לחזור להיות "חלק מזה" שוב.  פארקר (אם לשאול ממנו שוב) כתב על הרצון "to make the travelling squad again".  להיות שם שוב באימונים, בהוויי, בתחרויות.  לחיות את השגרה הכל כך ממכרת הזו, ואת הכיוון של החץ.

"But there was one thing I did miss, and when I realized what it was and thought about it, it became something of an obsession. It's something I've never talked to you about, nor anyone else for that matter. It's strictly a runner thing… What it was was this: When you're a competitive runner in training you are constantly in a process of ascending. That's it. It's a simple idea, but the more I thought about it, the more profound it became to me"

"It occurred to me that I had long ago given up the certainty of that arrow before I had to. It also occurred to me that I had a little bit of time left to reclaim it. To be a runner again, to know precisely what it is I'm trying to accomplish every day. It won't be the same, I know. It can't be. But it can be something. That is what this is all about."

 והוא גם קיים – הפחד. כי מה אם לא?  מה, נגמר? 

אני Has been?

Exit stage left?

"כבר היה?" 

נראה לכם?  הגיע ספטמבר בייבי.  יוצאים לעונה חדשה.

ואת כל הפוסט ניתן היה לסכם בארבע מלים:  "שישי 5:30 בואדי החדש".

שנה טובה!

****

"Hold on to this boy a little longer.  Take another trip around the Sun".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>