xcvbxc
learningto fly

(וואי איזה פוסט ישן זה, עוד לפני האייפוד והאוזניות עם הצלוטייפ לאוזן. ועדיין נחמד).

“I’m a shooting star leaping through the sky

Like a tiger defying the laws of gravity

I’m a racing car passing by, like Lady Godiva

I’m gonna go go go

There’s no stopping me

I’m burning through the sky yeah!

Two hundred degrees

That’s why they call me Mister Fahrenheit

I’m trav’ling at the speed of light”.

Queen, “Don’t Stop Me Now”.

המוסיקה והריצה:  שתיהן צובעות את הרגע.  שתיהן ממלאות אותנו במרץ, אנרגיה ותחושת חיות ונחיצות.  מעל לכל, שתיהן מזכירות לנו לחייך.

כל כך הרבה פעמים אני מוצא את עצמי עושה את החיבור בין השתיים.  נוטל לעצמי את הרשות להוציא מלים מהקשרן, לעוות לחלוטין את כוונת הכותב-המשורר ולתת להן משמעות חדשה, משלי.

וכך, קטעי שירים משתלבים עם הזמן כרכיב כמעט קבוע בשגרת האימונים וההכנה, כשלכל אחד מהם מיועד תפקיד ייחודי משלו.

לעולם אינני רץ עם מוסיקה, זו המוסיקה שרצה איתי…

כמה דוגמאות:

“Baby we were born to run”.

Bruce Springsteen

 כל כך הרבה תוכן יש במשפט הפשוט הזה.  יש בו את ההחלטה הראשונית ויש בו את התזכורת הקבועה:  נולדנו לרוץ.  זו ההכרה שאיתה מתחילים את המסע: לא נולדנו רק כדי לשבת 12 שעות ביום מול מחשב;  לא נולדנו כדי לבלות את הזמן שלנו בפקקים ולשאוף אדי בנזין ועשן סיגריות;  לא נולדנו כדי לטגן את תאי המוח שלנו מול שידורי הערב של ערוץ 2;  לא נולדנו כדי להישחק בחיי המזון המהיר, הבידור הזול והבנאליות המודרנית של המאה ה – 21.  חייב להיות משהו נוסף, אחר, אמיתי יותר.

נולדנו חופשיים.  נולדנו עם היכולת לראות, להריח ולהרגיש.  נולדנו עם יכולות גופניות שמאפשרות כל כך הרבה יותר מאותה ההליכה הכבדה מדלת המשרד עד לפתח המעלית.  נולדנו הרפתקנים, סקרנים, עם היכולת והכמיהה לחוות וליהנות.

“A soul in tension, that’s learning to fly

condition grounded, but determined to try”

Pink Floyd, “Learning to Fly”.

 המשפט הזה של דייויד גילמור הוא המשפט של הרגעים המתסכלים, של הימים הקשים.  שלבי ההתחלה, שבועות החזרה לפעילות אחרי מחלה/פציעה/פגרה/מילואים, או סתם ימים בהם אנו מרגישים תשושים, כבדים וחסרי חיות.  בשלבים בהם נדמה שאיבדנו את כל מה שבנינו בחודשים ארוכים של עבודה, כשהדופק הרבה יותר גבוה, הקצב הרבה יותר איטי וההרגשה היא שלעולם לא נחזור להרגיש את מה שהיינו – קלים ומהירים –  אז אנו חוזרים אל הבסיס:  סבלנות, נחישות ואמונה.

המלים והתווים של גילמור מזכירים לנו:  "הנשמה במתח, לומדת לעוף/לטוס/לדאות.  במצב מקורקע, אך נחושה לנסות".  כל כך הרבה פעמים מצאתי את עצמי משתמש במשפט הזה, כתזכורת לכך המצב "המקורקע" לא יימשך לעולם.  צריך רק להתמיד, להמשיך לנסות, להשאיר את הפטיש למטה.  זה רק עניין של זמן  – הכושר בוא יבוא.

“Ain’t no mountain high enough”.

The Temptations

 בנאלי, אבל שימושי.  נסו זאת בעצמכם.  בכל פעם שאתם מגיעים לעליה קשה במסלול, זמזמו את השורה השחוקה הזו:  "אין הר שהוא גבוה מספיק".  עד מהרה, תרגישו בשינוי:  איך "המטרד" של העלייה שבאמצע המסלול, הופך לחוויה מחוייכת ולמקור מוטיבציה.  יותר ויותר, תמצאו את עצמכם מחכים להגיע דווקא אל הקטע הזה בריצה.  תראו בו סוג של ידיד שעוזר לכם להתחזק, גם פיסית וגם מנטלית.  האמת היא שפשוט אין הר שהוא גבוה מספיק.

“Ah you loved me as a loser, but now you're worried that I just might win 

You know the way to stop me, but you don't have the discipline 

How many nights I prayed for this, to let my work begin 

First we take Manhattan, then we take Berlin”.

Leonard Cohen

 את המלים "מנהטן" או "ברלין" אפשר להחליף בקלות בכל צירוף אחר, מפריס ועד טבריה, מאמסטרדם ועד שיקגו.  המסר הוא מסר של מטמורפוזה, כתוצר של משמעת והתמדה.  לא דילגנו על ריצות הבוקר גם בימים הגשומים והקודרים ביותר;  לא ויתרנו על החלום גם ברגעי המבחן הקשים;  התחזקנו מאימון לאימון;  למדנו וידענו את המטרה.  אם אהבת אותי כמפסידן, אז הנה אני עומד לנצח.  ימים ולילות פיללתי לרגע הזה.  מנהטן, ברלין – הנה אני בא.

“I put a hand upon the lever said let it rock and let it roll”.

Dire Straits, “Tunnel of Love”.

 נסו גם את זה פעם אחת:  במהלך אימון חזרות מהיר – כשאתם בשיא הכושר ונדמה שהל מתחבר – כשאתם מתקרבים לקראת 200 המטרים האחרונים, מזהים את הקו הלבן לרוחב המסלול, החליפו את תנועת הידיים הרגילה והמוכרת במהלך ריצה –  למשך עשרה צעדים, לא יותר –  בתנועה של "תיפוף" קצבי, פזמו את השורה הזו, פתחו את המצערת, והרגישו כיצד אתם טסים סביב הסיבוב אל הישורת הסופית.

 Rock n Roll, baby, Rock n Roll!

There's no sensation to compare with this

Suspended animation, a state of bliss”

Pink Floyd, “Learning to Fly”.

זוכרים את שורת ה"מצב המקורקע" מלמעלה?  זוכרים את מסר הסבלנות ואת ההבטחה שהדברים ישתנו?  אם עמדתם במבחן, אז הנה התוצאה, כעבור כמה חודשים:  אותו המסלול, אותה הריצה.  אותה רמת המאמץ ואותה פעולה פשוטה.  אבל המצב המקורקע הפך לתחושת ריחוף קלילה, לדאיה משכרת, לסנסציה מדהימה של אופוריה ושל הנאה.  התנתקו לרגע מהכל ופשוט תהנו מהרגע.  מגיע לכם.

“Come in here dear boy, have a cigar

You're gonna go far

You’re gonna fly high, you’re never gonna die,

You’re gonna make it if you try

They're gonna love you"

Pink Floyd, “Have a Cigar”.

אני זוכר את עצמי, כנער בן 16, מתכרבל במושב האחורי של האוטובוס של הקבוצה, בדרך לתחרות נוספת, אזניות הווקמן לראשי, מקשיב לצלילי הגיטרה של התקליט הנפלא, ובעיקר לשיר שהפך לחלק בלתי-נפרד מן ההכנה לקראת מירוץ –

"And did we tell you the name of the game, boy?  We call it riding the gravy train. "

לאורך השנים סיגלתי לי הרגל:  לפני כל תחרות, לפני כל מבחן חשוב, לפני כל אירוע שדורש ריכוז, מתנגנים צלילי התקליט: Wish you were here.  עד היום, לפני רגעי מבחן גורליים, כשצריך לגייס מחדש את כל הרוגע והבטחון העצמי, אני חוזר אל העטיפה הצהובה, מוציא מתוכה את הדיסק הישן ומתמכר מחדש.

זו המוסיקה שרצה איתי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>