xcvbxc
russell_wilson4

הניצחון הגדול של ראסל וילסון, ובעיקר המסר: "היי, למה לא אנחנו?"

מאת נחשון שוחט, 4.2.14

(Photo by:  Mark Runyon | Pro Football Schedules)

ראיון ה – post-game של ראסל ווילסון הוא הרגע שיישאר מסופרבול 48, אחרי שהכל ינותח וייכתב.  הראיון הזה, שורה אחת ממנו, יישארו בגלל שהם מתמצתים את הייחוד ואת האופי של קבוצת הסיאטל סיהוקס.  והם יישארו בגלל שיש בהם מנה גדושה של מוטיבציה, מן מוסר השכל של סרטים אמריקאיים פרוטוטיפיים עם גיבור מתחלף – מסילבסטר סטאלון ועד לוויל סמית' – על נצחון האנדרדוג, על היכולת של אדם לקחת את גורלו בידיו.  להאמין, לקרוע את התחת, ולשנות את תנאי המשחק.  כולנו צריכים מינון מסוים מן המוטיבציה הזו.  בשביל זה אנחנו צריכים את הגיבורים הבלתי-צפויים.

"Why not you, Russ", ווילסון סיפר, הוא המשפט שאבא שלו נהג לומר לו שוב ושוב כשהיה ילד.  למה לא בעצם?  למה לאחרים מגיע ולך לא?  תמיד תדע שגם אתה מסוגל.  "Why not us", ווילסון סיפר, הוא המשפט שאמר לחבריו לקבוצה בתחילת העונה.  וזהו בעצם הסיפור של הקבוצה הזו.

Why not us יכול להיות הקטע של העיר סיאטל (או אם תרצו, גם של ה"Twelfth man"' – , הקהל שמדברים עליו בלי סוף) בהתרסה כלפי הערים הבכירות והנוצצות.  Why not us זה להגיד, היי, אנחנו לא ניו יורק או סן פרנציסקו אלא אלטרנטיבה לא פחות טובה.  הם עשו את זה בסצינת הרוק, והשנה, 34 שנים אחרי הזכייה היחידה של הסיאטל סופרסוניקס (ואחרי טראומת המעבר של הקבוצה מהעיר) הגיע זמן הספורט.

Why not us הוא פיט קארול שכמאמנה של USC הושפל על-ידי ג'ים הרבו ונשאר עם המשפט "What's your deal" – מה קטע שלך? – ועם הצורך לסגור מעגל.  היריבות בין סיאטל לסן פרנציסקו עמדה במרכז העונה הזו לא רק בגלל שאלו כנראה שתי הקבוצות הטובות ביותר בפוטבול כיום, אלא גם בגלל הסאב-טקסט של הקבוצה המפוארת והגדולה שרוב השנים היתה רגילה להתעלל ביריבתה.  בעידן של הרבו וקארול – זה נהיה אישי. וה"למה לא אנחנו" קיבל ביטוי עוד יותר מוחשי.

בואו נישאר עוד רגע עם הרבו (במיוחד כשאנחנו מבינים היום שגמר ה – NFC היה בעצם המשוכה הכי קשה עבור הסיהוקס).  ריצ'ארד שרמן מנהיג ההגנה של סיאטל (שהתחיל את קריירת הקולג' כווייד רסיבר) ודאג בולדווין התופס שיחקו עבור הרבו בסטנפורד.  יום הדראפט של שנת 2011 הגיע, היום האולטימטיבי שבו חלומות מתגשמים או מתנפצים.  הרבו מאמן הפורטי-ניינרס.  חשבו על השחקנים שלו יושבים מול הטלויזיה במתח.  אם "Coach" שהם הקריבו את הגוף שלהם בשבילו, שמכיר אותם כל כך טוב ושצריך לדעת להעריך – אם הוא לא יבחר אותם, אז מי כן?  דמיינו את עצמת הצפייה והתקווה. הדארפט הגיע … והרבו דילג על שרמן, יותר מפעם אחת, עד שסיאטל בחרה אותו בסיבוב החמישי בלבד.  בולדווין לא נבחר בכלל והוחתם כ – free agent.  חושבים שהמשפט Why not us עבר להם בראש?  חושבים שהוא נחקק שם?  בולדווין היה הרוקי הראשון בתולדות ה – NFL (מאז האיחוד עם ה – AFL) שהוביל את הקבוצה שלו בתפיסות וביארדים למרות שלא נבחר בדראפט.  הוא נבחר ל- All Joe Team של העיתון USA Today, המציין את השחקנים הטובים ביותר שחומקים מתשומת הלב התקשורתית – "hard workers and over-achievers" .  משחקנים כאלו בנתה סיאטל את האתוס של הקבוצה.  מהאתוס היא שאבה את הגישה שהיתה למקור עצמתה.

Why not us הוא ראסל ווילסון, כמובן.  נמוך מדי.  לא מוסר קלאסי.  לא מוסר של מספרים גדולים.  ככל שהוא מצליח, עדיין מעורר הסתייגויות מכל עבר.  כבר נהיה קלישאה לכתוב על הקונטראסט בינו לבין פייטון מאנינג  – פרוטוטיפ הקוורטרבק הכל-אמריקאי הנערץ.  הדיון המקצועי ביתרונות ובחסרונות של ווילסון כקוורטרבק הוא לא הפואנטה של הפוסט הזה.  הפואנטה היא Why not me?.  עם הגישה הזו, של "היי, תנסו אותי", ראסל ווילסון הפך sack כמעט וודאי בגמר ה – NFC למסירה (באוויר) של 60 יארד אל דאג בולדווין – אולי המהלך החשוב ביותר בפלייאוף כולו.  Why not me זו הידיעה שעכשיו תורך, שאף אחד לא ייקח את זה ממך, ושעכשיו המבחן, עכשיו השאלה היא כמה אתה רוצה את זה.  הם ילחצו עליך, הם ירדפו אחריך, הם ינסו להפיל אותך, הם יגידו לך שזה שלהם, יראו לך שוב שככה זה אמור להיות, שככה זה תמיד היה.  ישנם מנצחים ויש מי שלא מנצחים.  "Good effort, good hustle, good season".  נכון?  התסריט ידוע מראש, בתסריט הם תופסים אותך ואתה נופל. אתה רוצה את זה?  אז יגיע רגע שבו תצטרך להוכיח להם את ההיפך.  You gotta step up and take it.  זה בדיוק מה שווילסון עשה.

אף אחד לא צפה את החד-צדדיות של הסופרבול הזה.  הסברים בדיעבד ישנם בלי סוף.  אחד מהם, אני חושב, הוא שקבוצה אחת החליטה שמעכשיו היא קובעת את הכללים, הופכת את התסריט.  וכמה שחשבו שזה לא מעשי, רק התחזקו הבטחון וההחלטיות.  כשהם התפרצו כבר לא היה סיכוי לעצור אותם.  Why not us.

מעבר לפוטבול, ה – "Why not you" המהדהד של ראסל ווילסון הוא משהו שנוכל לקחת איתנו.  הוא יצטרף לאחד מציטוטי המוטיבציה החזקים ביותר שאני משתמש בו בהקשר הריצה, של הכותב המוכשר Duncan Larkin.  לפני כמה שנים לארקין כתב בבלוג שלו פוסט אדיר בשם Summer of the Caveman, כשהמסר הוא שלא לתת ל"כשרון" לכאורה, להגביל אתכם ואת החלומות שלכם, של ה – mindset ההכרחי להצלחה.  אני מצטט את הפתיח במלואו, בלי לגעת–

"There are two types of people in this world:  those who are spoiled brat prima donnas

and those who are invisible men who work their asses off.  Be the latter. The former types ride around in MGs, the latter folks, in VWs with Lincoln Logs for gas pedals.  The former types get hometown send-offs, free XBOX 360 breakrooms at climate-controlled, artificial altitudes with unlimited Gatorade;  they get Second-Coming of Pre. Sports Illustrated articles X 2, Olympic ring tattoos for their 20th place showing behind Bekele and a million Canova-coached Qatarian transplants, and get engaged to beautiful women from the beautiful bloodlines of the beautiful white Senators. The latter types are the cavemen, the former, well they are the beautiful people who have evolved from the cavemen into perfect beings. Never forget this. The latter are Elia Kazan'ed during races and poo-poo'ed by the running gentry atop Mount Boulder.

They truly are invisible men. They aren't supposed to do what they do. They belong behind a cubicle wall, aging into obscurity and oblivion–pushing up small poppies in their mid-size plot overlooking the superterrifichappyfunmall. They are the ones who are supposed to read the magazines and sit in the stands–watching life pass by for the beautiful people: grazing cattle, nothing more.

Those on the track vs those that aren't  supposed to be on the track.  Period.

Fuck what's suppose to be. Fuck it.   Time for the Summer of the Caveman".

אז היי, בעצם, שומעים?  למה לא אנחנו?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>