xcvbxc

פוסט של מוטיבציה עצמית, בכניסה אל הקשת של "הסיבוב השלישי", כמיקרוקוסמוס לחיים.

מאת נחשון שוחט, 22.7.13

האורות של החמאם הם האורות של חמאם אל מליח כמובן – מחנה האימון הישן והמיתולוגי של החלק השני לטירונות צנחנים (של פעם).  "האורות של החמאם" הם הרגע הזה במסע שבו נראים מרחוק האורות של הבסיס ומעוררים זיק רגעי של אופטימיות.  "האורות של החמאם", כפי שכל מי שהלך במסעות האלה יודע, הם אורות שככל שאתה מתקרב אליהם נדמים כמתרחקים.

"האורות של החמאם" הם האופטימיות המתחלפת ברגעי משבר שבהם אתה נאחז בשארית כוחותיך כדי להמשיך להאמין.  להאמין שהאורות הארורים-מבורכים האלה באמת קיימים.   "האורות של החמאם" הוא מצב קוגניטיבי שבו משהו הוא באותו זמן גם קרוב ומוחשי וגם בלתי-מושג, שבו נקודה מסוימת היא גם הקרובה ביותר וגם הרחוקה ביותר.  "האורות של החמאם" הוא הרגע במסע שבו העייפות משתלטת, הקור משתק, הרצועה של הפק"ל או האלונקה משפשפת, היבלת ברגל צורחת ומדממת ואתה, עם עצמך, רדוף שדים וסיוטים אבל נחוש מאי פעם להגיע.  "האורות של החמאם" הם חוויה פורמטיבית.  הם נשארים אתך לתמיד.

"האורות של החמאם" הם הריצה הארוכה של השבוע החמישי לפני המרתון, השבוע העמוס ביותר והקשה ביותר, שבו אתה כבר יכול להישבע שכשאתה יוצא לריצה אתה פוגש את עצמך חוזר מהריצה הקודמת.  הכושר שם – אתה כבר מרגיש ויודע –  אבל העייפות כבר מאיימת להכריע וכל מה שאתה רוצה הוא להגיע.  העבודה לא נגמרה.

"האורות של החמאם" הם הסיבוב השלישי בריצת המייל, כפי שכל רץ מייל תחרותי מכיר וכפי שהיטיב כל כך ג'ון ל. פארקר לתאר (אצטט את הנוסח המקורי, ואוסיף תרגום חופשי שלי.  המקור עדיף בבירור):

"He walked into the turn of the third lap. Here the real melancholy began, when the runner might ask himself just what in the hell he was doing to himself. It was a time for the most intense concentration, the iciest resolve. It was here the leader might balk at the pain and allow the pace to lag, here that positions shifted; those whose conditioning was not competitive would settle to the back of the pack to hang on, the kickers would move up like vultures to their vantage points at the shoulders of the front runners. It was a long, cruel lap with no distinguishing feature save the fact that it had to be run. Every miler knows, in the way a sailor knows the middle of the ocean, that it is not the first lap but the third that is farthest from the finishing line. Races are won or lost here, records broken or forfeited to history, careers made or ended. The third lap was a microcosm not of life, but of the Bad Times, the times to be gotten through, the no toys at Christmas, sittin at the bus station at midnight blues times to look back on and, however weakly, laugh at if you can. The third lap was to be endured endured endured.

"הוא פסע אל תוך הקשת של הסיבוב השלישי [ושינן] שזה הרגע שבו מתחילה המלנכוליה האמיתית; כשרץ עשוי לשאול את עצמו מה לכל הרוחות הוא עושה לעצמו. זה היה הזמן לריכוז האינטנסיבי ביותר, לנחישות קרה כקרח. זה המקום שבו המוביל עשוי להיחלש לנוכח הכאב ולאפשר לקצב ליפול, זה המקום שבו משתנים מיקומים; אלה שהכושר שלהם לא מספיק לרמה התחרותית, עובדים לסוף הדבוקה ומנסים להיאחז מאחור, ה"קיקרים" עוברים קדימה כמו נשרים הנעים לעבר נקודת התצפית שלהם, מאחורי הכתף של הרצים המובילים. הסיבוב השלישי הוא סיבוב ארוך ואכזרי ללא סימני חשיבות מיוחדים חוץ מהעובדה שאין ברירה אלא לרוץ אותו. כל רץ מייל יודע, כמו שמלח מכיר את לב הים, שלא הסיבוב הראשון, אלא דווקא השלישי, הוא הרחוק ביותר מקו הסיום. כאן מנצחים או מפסידים את המירוץ, כאן שוברים שיאים או מפסידים אותם להיסטוריה, כאן בונים קריירות או מסיימים אותן. הסיבוב השלישי היה מיקרוקוסמוס לא של החיים, אלא של הזמנים הקשים, הזמנים שצריך לשרוד אותם, הימים ללא צעצועים בכריסטמס, של בלוז הישיבה בתחנת האוטובוס באמצע הלילה, הזמנים שמסתכלים אליהם לאחור ובחולשה, צוחקים עליהם, אם מסוגלים. את הסיבוב השלישי צריך היה לשרוד, לשרוד, לשרוד".

"האורות של החמאם" הם הקילומטר ה – 32 במרתון (הנקודה שבה פרנק שורטר שאל פעם את קני מור:  "תגיד, למה פידיפידס לא יכול היה למות כאן?)

Photofest

(Photo courtesy of Jonathan Reyes at Flickr)

"האורות של החמאם" הם כריס פרום בעליה האכזרית של ה – Col du Glandon בקטע ה – 19 של יום שישי , כשכל הפרשנים כבר כתבו שהטור הוכרע, אבל ספרו את זה לשרירי הארבעה-ראשי שלו שצריכים היו עדיין לטפס משך יומיים על שרשרת של הרים אכזריים.  בלי זיופים.  (ראיתם את ההקלה העצומה על פניו של פרום בסוף הקטע ה – 20?  בדברים האלה, לא צריך לשאול, מספיק להסתכל על הפנים).

"האורות של החמאם" הם אנדי מארי, כן אנדי מארי, במערכה השלישית, עם 77 שנים על הכתפיים ומלוא משאו של כבודה הרמוס של האימפריה הבריטית, במערכה השלישית כשדוקוביץ' חוזר בעקשנות משלוש נקודות משחק.  איך אפשר לדמיין בכלל מה עובר לבן אדם ברגעים האלה בראש?

"האורות של החמאם" הם מוחמד עלי, איפשהו במהלך 14 הסיבובים של חילופי מהלומות חסרי-רחמים מול ג'ו פרייזר בחום של 38 מעלות במנילה, כשהוא נותן את כל מה שיש לו, וחוטף את כל מה שאפשר (או אי אפשר) לחטוף, ופרייזר מסרב ליפול.

"האורות של החמאם" הם הסנאפ ההוא שגו' מונטנה לקח – עוד לפני שהוא היה "ג'ו מונטנה" – על קו השישה יארד של דאלאס, בדאון שלישי, 58 שניות לגמר ה – NFC.  "האורות של החמאם" הם הפליי שהשתבש, קו האופנסיב ליין שנשבר, הסגירה המושלמת של פרדי סולומון שעבורו שורטט התרגיל ושאליו אמור היה מונטנה לזרוק, אד "too tall"  ג'ונס (אם שם אי פעם "רמז" על משהו) ושני שחקני הגנה נוספים שהתקרבו במלוא המסה שלהם בקצב מסחרר, וקו החוץ שעוד חצי שניה סוגר את הסיפור.  ואז מונטנה בגדולתו.  לדוויט קלארק.  The Catch. היסטוריה.

"האורות של החמאם" הם הרגע שאחרי חודשים ושנים של הכנה, של מוטיבציה, של חלומות, מגיע ומחייב אותך לענות על השאלה – כמה אתה רוצה את זה, באמת רוצה את זה.  ולדעת, בצורה הברורה ביותר, שאתה יכול.  שהאורות באמת שם.

"באופק נוצצים האורות הרחוקים

לשם אני אגיע בכוחותיי האחרונים

ואת חכי בפתח והדליקי את האור

בן אדם חוזר אלייך מן הכפור"

(א.    בנאי)

אתמול שלחתי למנחה שלי פרק רביעי מתוך שישה. וזה התירוץ לפוסט.

האורות של החמאם תמיד חוזרים אליך.  אתה לא משתחרר מהם לעולם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>