xcvbxc
The end

מאת נחשון שוחט, 11.1.15 (בהשראת מרתון טבריה)

"There are clubs you can't belong to, neighborhoods you won’t live in, Schools you can't get into, but the roads are always open".

"קיים מעין קשר בין היכולת לאהוב לבין היכולת לאהוב ריצה.  ההנדסה שביסוד שתיהן היא דומה:  שתיהן תלויות ביכולת לשחרר את האחיזה מהדחפים שלך, ביכולת לשים בצד את מה שאתה רוצה ולהעריך את מה שיש לך, ביכולת להיות סבלן וסלחן ו… לא תובעני… אולי אנחנו לא צריכים להיות מופתעים מכך שככל שאתה טוב באחת מהן, אתה טוב גם בשניה"  (כריס מקדוגל)

קשה לחוות מרתון מבחוץ וקשה  עוד יותר לכתוב על מרתון מבחוץ.  אפשר לתהות אם זה בכלל מותר.  אז היום אני לא אכתוב על מרתון טבריה, או לא בעיקר עליו.  אכתוב בהשראתו ובהשראת הידיים המונפות לאוויר של שותפים לדרך ושל חברים.  וישנם רבים.

אכתוב, בעיקר, "לחיי הריצות שבדרך".

או אולי,גם, זהו רצף של מחשבות רנדומלי.

***

החלטתי לא לנסוע השנה לטבריה, כי חששתי שארגיש שם כמו ההוא במסיבה שיושב מבויש לבד בצד, מסתכל על הזוגות שרוקדים.  ודווקא אז, בלי שרקדתי, בלי שהגעתי למסיבה, כשהתוצאות החלו לזרום בוואצאפ, מצאתי את עצמי מתמלא באושר מעבר לצפוי.  באנרגיה אפילו.  באופטימיות בלתי-מוסברת.  אולי בתחושה של תוקף – validation.  כמו לשמוע מוסיקה מוכרת מרחוק ולהרגיש שהיא משתלטת עליך.  שהיא נכונה.  נכונה עדיין, ובלי קשר.  וגם כשאחרים רוקדים אותה, ההתרגשות קיימת.  גם מידה של שותפות מרחוק, בוודאי הזדהות.

ירד גשם שוטף.  יצאתי לריצה שלי.  והתמלאתי אופטימיות ורצון ושמחה.

***

רשימת המברוקים והשבחים המתחייבים גדושה וארוכה, ואין שום סיכוי שאוכל להתחיל אותה מבלי להשמיט ולקפח, אז לא אנסה.  לא מעט רצים וחברים קבעו הישגים אישיים מצוינים.  ביניהם גם כמה מהקוראים והמגיבים כאן באופן קבוע.  כל הודעה כזו שקיבלתי, פומבית או פרטית, היתה כיף גדול.

זוהר זימרו וריקי סלם חזרו לנצח באליפות ישראל.  טסמה מוגס שסיים שני בין הישראלים בזמן המהיר ביותר למרתון בכורה ישראלי (טסמה, להזכיר, הוא שיאן ישראל ל – 10,000מ', לאחר תקופת פציעות מתסכלת) ומלקאמו ג'מבר שסיים שלישי, במרתון הראשון גם עבורו – אותתו על העתיד.  גדי ירקוני היקר, שאיבד את מאור עיניו בעקבות היתקלות בדרום לבנון במהלך השירות בסיירת צנחנים, קבע תוצאה נהדרת של ש'2:48:56- שיפור של יותר משש דקות לשיאו. מההתקדמות הצפויה של גדי, בראייה לקראת ריו, התרגשתי במיוחד.  אדם יוצא דופן באיכויותיו.

גם לרצי הקבוצה שלנו היה יום מוצלח מאד.

הפוסט הקצר הזה יהיה הדרך שלי, כמביט מהצד, לברך את הרצות והרצים הרבים שיידעו לזהות את עצמם ואת תמונות הדרך והנצחון שלהם, גם מבלי שאני מזכיר את שמם.

כי בסוף גם את זה הבנתי:  שזו אותה המוסיקה הסוחפת, המשותפת לכולנו.  ובתוכה לכל אחד ההזדמנות לרגע הסולו שלו, היפה, המיוחד במינו.

***

כתבתי בעבר על המשמעות של המאמן ועל מקומו החשוב בעולמו של הרץ.  הדגשתי במיוחד את מערכת היחסים המיוחדת, של שיתוף, בין הרץ או הרצה לבין המאמן.  אתם מוזמנים לקרוא את הרשימה כאן.  הגישה שלי מעט שונה ביחס לתפיסה "הקלאסית" של פונקצית המאמן.  היא יותר "רומנטית".  היא מתארת השפעה אדירה של המאמן שלא רק, או דווקא, באמצעות "תכנית האימונים" והפן הטכני (מבלי להמעיט מחשיבותם).  בניגוד לענפי הספורט האחרים שבהם המאמן עומד על הקווים, נותן הנחיות, שולט ו"מנהל את המשחק", בריצה התפקיד החשוב ביותר של המאמן הוא אחר, ומתמשך:  לגרום לך להאמין, באמצעות סימון הדרך, במה שלא העזת.  לחלום ולהאמין.  לגלות את האמת של השביל.  ללמוד את המוסיקה, אם תרצו. להתמסר לה.  לאמץ מהות.

ואם חלום כדרך:  "כל האנשים חולמים, אך לא באופן שוויוני. מי שחולמים בלילה, במהלך ההפסקות המאובקות של מוחם, מתעוררים בבוקר ומגלים שהיה מדובר ביוהרה בלבד. אבל צריך לשים לב אל אלו שחולמים ביום, כי הם עשויים לפעול בעיניים פקוחות לאור חלומותיהם, ולאפשר את מימושם".   (הציטוט מ"לורנס איש ערב").  יש דבר כזה, כן, לחלום בריצה.  וזה חלום על החיים, על אתגרים, ועל המהות שלך בכלל.

את התהליך הזה, ואת הגילוי בעקבותיו, ראיתי ביום שישי, שוב, באופן אותנטי כל כך, אצל לא מעט רצים.

לפעמים אתה מזהה את עצמך בעיניים של כל זר, ובטח של חבר.

***

כתבתי בעבר  – בפוסט על "איש הנצח" – על הרץ הותיק, המנטור, שנמצא שם כדי לתת דוגמה, השראה, לסמן דרך ולחלוק.  גם את האלמנט הזה היה יפה לזהות בהתבוננות על המרתון הזה.  בקבוצה שלנו, בחזרה ובעצם ההשתתפות של כמה רצים "מתקמבקים", ואיתם המצטרפים החדשים שחווים בעקבותיהם, הוא בלט במיוחד.  וזה תמיד חזק.  מחזוריות נפלאה.  תיקוף חוזר ונשנה.

***

היום אני רוצה לכתוב על תופעה נוספת, אולי החזקה מכולן.  אני קורא לה ה – slipstream.  הכוונה שלי היא ל"זרם" שכשאתה נכנס אליו, כל כולך ובאופן לא מסויג, הוא זורם בעקביות, בוודאות, בעצמה שהולכת ומתגברת, והוא סוחף אותך איתו.

זהו האפקט הקבוצתי-הסביבתי.  הוא לא חייב להיות צנטרליסטי.  וגם אם יש בו דמות מקצועית דומיננטית מנחה – כמו במקרה של מאמני האתלטיקה הגדולים – הוא חלק משמעותי מן האפקט.

תחשבו על אדם שרוקד לבד לעומת אדם בקבוצה של חברים טובים שהוא אוהב, על רחבת הריקודים.  תחשבו על התגובות שלכם כשאתם רואים מופע סטנד-אפ בטלויזיה, מקסימום מחייכים לעצמכם, לבין פרצי הצחוק בקול רם ומתתגלגל כשאתם יושבים בתוך קהל.  תחשבו מה קורה כשמנגנים ביחד.  זה חזק יותר.

העוצמה של האפקט הקבוצתי בריצה  – לכאורה הספורט האינדיבידואלי מכולם – מרתקת אותי במיוחד.  ההבדל שמתרחש כשאתה נכנס לדבוקה, לומד ובהדרגה משתייך אליה, מאמץ את הנורמות ואת הגישה, מתפיסת העולם המקצועית ועד להומור הפנימי של החבורה.  ובעיקר את המוסיקה, את השותפות לדרך.  החברות.

זהו ה – slipstream, שיוביל אותך אם רק תתן לו.  למקומות מרהיבים שלא שיערת ולא ציפית.  לחוויה המשמעותית ביותר שניתן לחוות כרץ.

זהו בעיניי האפקט החזק ביותר והשיעור החזק ביותר בריצה.

ומרתון טבריה של יום שישי האחרון, מבחינתי, שוב נתן לאידיאל הזה תוקף.

***

Rolling, rolling, rolling on the river

People on the river are happy to give

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>