xcvbxc
kennymoorefrankshorter

(קני מור עם פרנק שורטר, סיום המרתון האולימפי מינכן 1972)

מאת נחשון שוחט, 21.12.14

אנקדוטה שמביא קני מור בספרו המצוין   "Bowerman and the Men of Oregon" – הביוגרפיה של המאמן האגדי ביל באוורמן הכוללת כמה מן הפרקים המשמעותיים בהיסטוריה של האתלטיקה הקלה האמריקאית:

המשחקים האולימפיים במינכן 1972.  ריצת המרתון וריצת ה – 5,000מ' הסתיימו בהפרש זמנים קצר זו מזו.  שני החברים הטובים, השותפים לאימונים, סטיב פריפונטיין וקני מור עצמו, סיימו את הריצות שלהם ונפגשו במנהרה המובילה מן האצטדיון אל חדרי ההלבשה.

פריפונטיין פנה ראשון אל מור ושאל:  Hey man, how did you do?, ומור השיב בהתלהבות גלויה שסיים את המרתון במקום הרביעי (המנצח היה כמובן פרנק שורטר).

פריפונטיין בפרץ של התרגשות ושמחה:  That's awesome! Way to go!

תוך כדי שהם מחליפים כיפים בחגיגה משותפת של ההישג הגדול, נזכר מור לשאול חזרה:  רגע סטיב, מה אתך?  איך היה?

ופריפונטיין השיב:  …Aw, fourth place man.  Worst place ever.

***

יש כמה דרכים אפשריות לפרש את האנקדוטה הזו.  ישנם מי שידברו על ההבדל בין ספורטאים מצוינים לבין המנצחים ההיסטוריים הגדולים מכולם, שהיה להם רעב לנצחון ברמה אחרת, אובססיבית.  יש מי שידברו על השאלה הנצחית:  האם הטוב ביותר הוא האויב של הטוב (והמצוין) – בגמר ההוא במינכן, גם טקטית וגם מנטלית, ברגע שפריפונטיין הפסיד (תודעתית) את הזהב הוא הפסיד גם את הכסף והארד.  הצפייה שלו היתה כל כך טוטאלית, שברגע שהבין שהזהב חמק ממנו, הוא פשוט נשבר.  או האם זה רק תירוץ להורדת צפיות.  יש מי שיקשרו בין הצפיות לבין היכולת הא-פריורית המעצבת אותן:  מה שעבור קני מור היה הישג חיים, גבוה מכל מה שאי פעם חלם, היה עבור פריפונטיין, שהורגל כל כך לנצח וסומן כהבטחה הגדולה לזהב, כשלון ברגע המבחן החד-פעמי.

הכל רלוונטי ונכון, אך אני מעדיף לקרוא את האנקדוטה הזו כמשל.  בכל אחד מאיתנו קיים סטיב פריפונטיין – שחותר ללכת אל הקצה, לעוף קרוב ככל הניתן אל השמש (גם אם, לפעמים, קרוב מדי), למצות כל גרם מן הפוטנציאל (או למות במהלך הנסיון), שמציב דיכוטומיה ברורה ובלתי-מתפשרת בין כשלון לנצחון המוחלט.  ובכל אחד מאיתנו קיים גם קני מור – מפויס, רציונאלי, מעריך את ה"יש", לא לוקח הישג משמעותי כמובן מאליו, נהנה מהתנועה קדימה, מן הגילוי והמימוש של יכולות חדשות.

קני מור יטפס על ההר ויביט מדי פעם לאחור, אל הנוף הנפלא, ישתומם מן הטיפוס עד כאן ומן ההמשך הצפוי של המסע.  סטיב פריפונטיין יהיה חסר מנוחה, לפרקים מיואש ואפילו שבור, מן הדרך הארוכה שעוד נותרה, מכל מי ומה שבינו לבין הפסגה.  משפט אחד של דמותו של הרולד אברמס, בסרט "מרכבות האש", דקות לפני הזינוק לגמר האולימפי, נשאר צרוב אצלי בהקשר הזה.  האובר-אצ'יבר האובססיבי פנה למאמן שלו סם מוסביני ואמר:  "I've never been content".  העולם ראה אותו בדרך אחת.  הוא ראה את עצמו, לגמרי אחרת.

בכל אחד מאיתנו קיים סטיב פריפונטיין ובכל אחד מאיתנו קיים קני מור.  המינון אצל כל אחד מאיתנו אחר.  הוא גם משתנה מזמן לזמן, לפי מחזורי החיים ומצבי הרוח.  הויכוח ביניהם מתנהל תמיד.  ולפעמים הם נפגשים, במנהרה שמובילה מן האצטדיון, ושני המשפטים נראים נכונים באותה מידה, משתלבים בהרמוניה מושלמת:  "That's awesome.  Worst place ever". הם נכונים עבור שניהם.

כל מי שעוסק בספורט חווה מעת לעת את "דיסוננס המקום הרביעי".

***

כמה דברים שקרו בשבועות האחרונים, והם ברקע לכתיבת הפוסט הזה:

  1. קובי ברייאנט עבר את מייקל ג'ורדן וטיפס למקום השלישי ברשימת קלעי הנקודות באן.בי.איי בכל הזמנים (אחרי קארים וקארל מלון).  ובכל כתבה ובכל שיחה אמירה אחת מקבלת דגש וחשיבות מעל מעבר לכל טענה אחרת:  שג'ורדן היה ונשאר גדול מקובי.  נו טוב.  אני נזכר בקובי ברייאנט שנבחר בגיל 18 במקום ה – 13 בדראפט, אז כשג'ורדן היה בשיאו (אז כהיום – בעולם מושגים משלו) ובדיונים על הפוטנציאל של הכשרון החדש  (רבים היו סקפטיים, ואני, לא בניתוח מקצועי במיוחד, פשוט התלהבתי).  היום כשהילד כבר בן 36, אפשר להגיד שהוא הגיע הכי גבוה שאפשר.  ולפעמים מעט יותר.  תסביך ג'ורדן (שלנו ושל קובי), שוב, איננו קריטריון הוגן.
  2. פינק פלויד הוציאו אלבום חדש ואחרון – The Endless River – והעולם מעט טוב יותר, מעט, רק בזכות זה. המבקרים והאוהדים של הלהקה, ברובם, ממהרים להביע אכזבה (אם נודה על האמת, זו אכזבה א-פריורית):  זה לא Animals.  זה לא Wish you were here .  זו אינה אותה הלהקה החדשנית והבועטת.  נו טוב.  מה חשבתם?  ואני נוסע על כביש מהיר בלילה חשוך ומתמכר לצלילים שמתפשטים בחלל ומתפשטים בתוכי.  גם הפעם.  זה מרגיש טוב.  טוב כשלעצמו.  ולא הכל צריך לדרג.
  3. כמה רצים ורצות צלצלו כדי להתייעץ טלפונית  (הזכות היא שלי). שוב תקופת הטייפר לפני המרתון.  שוב השאלה הגדולה הזו:  המטרה.  זהו העיתוי שבו סטיב פריפונטיין וקני מור מתגוששים במרכז הזירה, נאבקים להיות הקול הדומיננטי.  וכמה קשה ההכרעה, הבחירה.  המסר העיקרי שאני מנסה להעביר הוא שלא צריך להכריע, שהדרך הנכונה, במרתון, היא להשאיר סיכוי לשניהם.  (את ההמלצה המקצועית על אופן קביעת זמן המטרה אני מקוה שכבר קראתם).
  4. ובכל פעם שרצה יקרה במיוחד מתאכזבת (יותר מדי) מתוצאה, חצי דקה לאט יותר משציפתה – ובכל זאת שיא אישי נוסף – אני מזכיר לה להסתכל לפעמים למטה, אחורה, אל הדרך שעברה, שהיא בעיצומה. כמה גבוה מכל מה שפעם ציפתה וחלמה.  כמה מוחלט הוא השינוי ביכולת ובכל מערך הצפיות.  כמה הדרך שעוד לפניה נפלאה, והכוחות והבטחון שיש לה לגבי יכולתה.  זה כל כך לא מובן מאליו.  וזה הרי העניין…  אפילו לפי Pre.

Steve-Prefontaine-Quotes-Time-To-Run-Steve-Prefontaine-

***

ג'ון פארקר קרא לזה "הכיוון של החץ".  זה בעיניי הדבר המשמעותי ביותר בחוויה של הרץ התחרותי ("תחרותי" – כ – state of mind, ולא במבחן תלוי רמה).  החוויה של ההתפתחות והצמיחה.  ההרגשה שאתה טוב יותר היום משהיית בשנה שעברה, בחודש שעבר, אתמול, והצפייה התמידית למחר, לחודש הבא, לשנה הבאה.  זה לא עניין של הפסד או נצחון.  של מקום שלישי או רביעי.  של שניה או דקה לכאן או לכאן.  כל אלו  – ואני בוודאי האחרון שאזלזל בהם או שאוותר על השאיפה למקסם אותם – הם חלק מחוויה רחבה יותר, ממהות פנימית.  החוויה הזו עצמה כל כך לא מובנת מאליה.  היא זכות בפני עצמה.

יש כל כך הרבה עוצמה בכיוון הזה של החץ.  בוודאות שלו.  נכון, התנועה לא קבועה.  יש בה מחזוריות.  יש בה ירידות (יזומות או מאולצות) לצורך עליה.  הפסגה הבאה גם לא תמיד תהיה גבוהה יותר אבסולוטית, ועדיין היא פסגה, נוספת, חדשה.  כשאנחנו במסע הזה – חולמים ומתאמנים, מתאמנים וחולמים – הכיוון של החץ הוא הרכיב הבסיסי ביותר בתודעה.  הוא מגדיר אותנו.

כך פארקר, בספרו Again to Carthage – סיפק את אחד התיאורים המדויקים ביותר לתופעה הזו:

"It's not something most human beings would give a moment of consideration to, that it is actually possible to be living for years in a state of constant betterment. To consider that you are better today than you were yesterday or a year ago, and that you will be better still tomorrow or next week or at tournament time your senior year. That if you're doing it right you are an organism constantly evolving toward some agreed-upon approximation of excellence. Wouldn't that be at least one definition of a spiritual state?"

"My point is that this way of living that we once took for granted isn't necessarily a 'natural' process at all. It's not like water flowing down to the sea, not like aging. It takes effort, determination, conviction. But mostly it takes will. It takes a conscious decision to follow one difficult uphill path, and then the will to stay with it and not waver, to not give up".

"And I'm also saying that win lose or draw, just being involved in such an undertaking was itself ennobling. It was an uplifting enterprise that we all intuitively understood to be such, and I now know that almost incidentally the spiritual force of our effort created a slipstream that drew all else in our lives along with it and made us better in other ways as well. Better, happier, more complete human beings than we would have been otherwise".

"And Andrea, I missed all that".

***

ספק רב אם הייתי כותב את הפוסט הזה לפני כמה שנים.  בימים ההם כתבתי, כמוטו, על "להכניס את היד לאש ולהרגיש את חומה".  אך מהמקום בו אני נמצא היום, צופה בסקרנות ובהתפעלות בטיפוס המתמשך של החברים הטובים סביבי, אני מאחל לכם שעל קו הזינוק (ושוב על קו הסיום) תקחו לעצמכם גם רגע כדי להעריך את זה.  השיאים החדשים, ההישגים, הוצאת המיטב שאתה יכולים.

אבל גם זאת:  העוצמה של להיות שם.  ההזדמנות וההבטחה.  התחנה הנוספת במסע של הגילוי.  האמת הפנימית שבוערת.

It's what we do!

***

ועוד משהו:  Allons-y!

One thought on “It's what we do (הכיוון של החץ)”

  1. שנה אחרי, קוראת שוב, נדהמת כמה זה עדיין רלוונטי וכמה חשוב להזכיר לעצמך שוב ושוב את השאיפה אך גם את התהליך הדרך ונקודות הציון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>