xcvbxc
hareitan (1)

על הקשר של אדם אחד אל ההר שלו

נחשון שוחט, 21.5.14

(התמונה באדיבות Drazick)

הפעם הראשונה שהגעתי אל ההר היתה אקראית.  זה היה בשנת 2002. הייתי ממש בתחילת דרכי חזרה לריצה, בגישושים ראשונים אחרי למעלה מעשר שנים של הזנחה, מתלהב אך חסר ניסיון וידע.  אחר הצהריים של יום קיצי אחד יצאתי מהדירה השכורה במבשרת והחלטתי לחקור קצת את הסביבה, לגלות מסלולים חדשים, לחפש קצת מרחב וקצת טבע, "לגוון".  רצתי במורד הכביש הצר המתפתל, בשוליו. מהכיכר טיפסתי אל האתר, ושמחתי לראות סימון של שביל בכניסה לדרך כורכר.  הנחתי, או לפחות קיוויתי, שהשביל ירוץ פחות או יותר על קו גובה.  טעיתי.

בריצה הראשונה ההיא, שלא אשכח אף פעם, גיליתי מה האורך של ההקפה (כשמונה קילומטרים – יותר משציפיתי) וגם את שתי העליות המתארכות, המיתולוגיות (הרבה יותר ממה שציפיתי.  חוויית ההיכרות הראשונה של כל כך הרבה רצים עם ההר:  "לא, לא יכול להיות, אתם עובדים עליי").  באותו יום סגרתי בגאווה לא מוסתרת 17 קילומטר.  במחברת הכתומה שהיתה יומן האימונים הראשון שלי אשכרה כתבתי בהתרגשות:  "ארוכה עם עליות". בכל אופן, זה היה היום שבו התוודעתי אל ההר.

בהר פגשתי בפעם הראשונה את אתי ויורם, לקראת סוף אותו הקיץ.  שיעורים ראשונים בריצה.  ובהר הכרתי לראשונה, באופן לא מתוכנן, גם את אביחי, ואת אודי, ועוד שותפים שהיו לחברים קרובים במשך השנים. עם כל כך הרבה חברים חזרתי, בתקופות שונות, אל ההר – פעם מזמין ופעם נעתר להזמנה (הזמנה להר היא הזמנה שלא נהוג לסרב לה, בלי סיבה טובה).  זכרונות לא מבוטלים.  לא מעט נוסטלגיה תישאר שם על ההר.  בעיקר נוסטלגיה טובה.

היו ויש לנו את "הואדי", "הואדי החדש", "עמק הארזים", "יער" (בלי "ה", אף פעם, אין לי מושג למה), "גבעת המוג'ו", "עמק הצבאים", "שויצריה", "סיבופלצת", ועוד ועוד שמות קוד למסלולים – שלא טעונים פירושים.  מי שמכיר מכיר. מי שלא – צריך פשוט לבוא.  אך ההר נישא תמיד לפני כולם.  יחיד ומיוחד.  תובע יראה, אהבה וכבוד.  הוא היה הברומטר.  היינו חוזרים אליו בתקופות קדם-עונה, להכנה.  והיינו עולים אליו למבחנים בשיאה, כשהכושר עלה מדרגה, וזה דגדג.  לפעמים בהקפה מהירה (27:30 – ממש פרק חיים אחר, כמה נעים להיזכר), לפעמים בריצה ארוכה מתפתחת, ארבע הקפות שבכל אחת מהן הקצב מתגבר (אחרונה על 31).  ההר תמיד ידע לספר.

מירוץ תני (לזכר תני גודמן ז"ל, אחיו של אביחי)  – הקפה אחת של ההר – הוא המירוץ היחידי שמעולם לא הפסדתי, בכל 12 שנותיו.  פרק נוסף – שמח ועצוב, מרגש ויפה תמיד – של אהבת אדם להר, וגם למשפחה יקרה.

tanirun

(מירוץ תני 2008, עם אסרט ואביחי והעוגיות)

אני זוכר במיוחד גם בוקר קר אחד בינואר.  השקדיות פרחו, נרקיסים בצבצו.  בעיקול של הקילומטר השלישי, מימין, חנתה מתחתיי בגיא קבוצה של עננים, בתוך הירוק של העצים (תמונה שהמשכימים להקיף את ההר מכירים).  מעטים הרגעים שבהם אתה מרגיש כל כך בחיים.

אריאל נולדה ביום הארוך ביותר בשנה, במוצאי שבת.  את יום ה  – 21.6.03 כולו העברנו בחדר הלידה, והאושר בסוף של השבת ההיא היה כל כך עצמתי ומושלם.  בחצות היום למחרת, 12 בצהריים לוהט, שלושים וכמה מעלות בצל – החלון האפשרי היחיד שהיה – יצאתי לחגוג עם ההר. לספר גם לו, לשתף.  שלוש הקפות, לא מתוכננות ("אני עולה לעוד סיבוב אבא") להכיל את הכל, לעכל את החוויה.  זו היתה הדרך שלי לצבוט את עצמי. אני עדיין כאן, ועכשיו אבא.  גם ההר עדיין כאן.  העולם כל כך יפה, היום עוד יותר. הוא נשאר והוא חדש.

פעמים רבות הייתי על ההר לבד.  רק אני ומחשבותיי וההר.  פעמים רבות הייתי עם חבר אחד או שניים.  והרבה פעמים הגענו כקבוצה, כלהקה.  עשרות רבות של ריצות, מאות רבות של קילומטרים.  לפעמים רצנו מאד לאט, כי לא ראינו סיבה לקצר את הזמן.  לפעמים רצנו מהר ככל שיכולנו, כי רצינו לבחון ולהרגיש ולדעת, גם אם יכאב.  ולפעמים התחלנו לאט וככל שהתקדמנו הגברנו, כי ככה רצים למרחקים.  לפעמים עצרנו להתבונן בנופים, ולפעמים מיהרנו והתעלמנו ורק אל השעון התייחסנו.  שם על ההר העברנו שיחות נפש, דיונים וויכוחים, בדיחות וגם רכילות, אפילו מערכונים ושירים, כשזה התאים;  ובימים אחרים התכנסנו לתוכנו פנימה, הקשבנו לנשימה, לקצב הפנימי ולעצים, ושתקנו.  לפעמים התמהמהנו בסוף הריצה, שתינו יחד סיידר מוגז וצחקנו.  לפעמים נכנסנו לאוטו עוד לפני שהסדרנו את הדופק, ונסענו.  בדרך כלל רצנו את ההקפה הרגילה, נגד כיוון השעון, עם עליית ה"טור דה הר" בסיום. אך לפעמים התחשק לרוץ הפוך דווקא, או הלוך-חזור – לרוץ את הירידה הגדולה בעלייה, ולהיפך – הדרך היעילה ביותר להילחם בכוחם של הדוגמה וההרגל – גם בתוכנו פנימה, בצפייה ובחשיבה.  לזכור לא להניח ששום דבר הוא מובן מאליו.  בימים החמים רצנו בלי חולצות, כמעט ערומים, חופשיים כמו ילדים.  בימים הקרים והגשומים הגענו בטייטס ארוך, עטופים בשכבות, עם כובע צמר וכפפות.  וההר קיבל אותנו תמיד.  להר לא היה אכפת.

רק כעבור כמה שנים של היכרות עם ההר, התברר לי שהיא לא הגיעה לרמת אינטימיות מספקת.  רק כעבור כמה שנים גילו לי על קיום המעין (זה היה ארז, אני כמעט בטוח).  סטייה קלה מהשביל הראשי, סמוך לנקודת הקילומטר הרביעי, מובילה לבור עם המים הקרים, מים שמחזירים לחיים.  מסתבר שמדי מיהרתי, שלהר היו כל העת גם פלאים חבויים.  ההר לא הסתיר בוודאי, אלא זה אני שלא ניצלתי את ההזמנה לחקור, למשש ולמצוא.  ההר הרי הציע.  גדרות מעולם לא היו על השביל אלא רק באיזור הנוחות והקיבעון שלי.  הרי ככה זה תמיד…

אני מכיר – לא, רגליי הן שמכירות –  כל קמט וקמט של ההר הזה, כלומר של ההקפה.  קמטים שמשום מה מישהו החליט בשנים האחרונות שצריך ליישר ולכבוש.  עבור המטיילים וההולכים החוששים מנפילות או נקעים.  תעזבו את ההר לנפשו בחייכם.  אתם לא מבינים.  אתם טועים ומפספסים.  נכון, הר?  נו, תגיד להם.

ככה לאורך השנים, ההר היה לשותף סוד שלי.  הוא ידע איך אני מרגיש.  הוא ידע מה עובר עליי בחיים.  הוא הקשיב לשיחות וידע מה אני חושב, מה מרגיז אותי, ממה אני מתלהב, את מי אני אוהב.  הוא אתגר אותי והוא עודד אותי.  הוא התגרה בי ופייס אותי.  הוא הכאיב לי והוא חיזק אותי.  בעיקר, הוא ידע, והוא הזמין אותי לגלות בעצמי, באמצעותו.  היה זה ידע חיוני.  הרבה דברים נשארו שם, בינינו.  ביני לבין ההר.

ואתמול בבוקר, אחרי הקפה ועוד שני קילומטרים עם אבנר ועם שחרינו, הסתובבתי כדי לחזור.  בעליה הקצרה של הקילומטר ה – 11 עברתי מעט להליכה כדי להרפות מאי הנוחות, וגם כדי לנשום לבד בשקט את הבוקר ואת ההר.  "מה קורה הר?  איך הגענו עד הנה?  מה קרה לנו פתאום, או כבר לא כל כך פתאום? מה יהיה הר, מה יהיה?  יהיה בסדר כמו תמיד, נכון?".

ההר שתק.

***

"לא עופות מרום אנחנו, ואל גובה השמיים,
גם אתם, גם אנוכי –  לא נגיע כנראה.
רק בהר על קו הרכס מישהו מוסיף ללכת,
מן הואדי והאבן, לרכסים, אל הרוחות".

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>