xcvbxc
type-t

נחשון שוחט, 25.4.14

הרעיון לפוסט זה נולדו בעקבות רשימתו של ג'ונתן בוורלי ב – Runners World, תחת הכותרת The Marathon Mystique, שבה ניסה להתחקות אחר הסיבות שבגללן ה"מרתון" נושא משמעות מיסטית ומהווה אתגר מושך כל כך עבור רבים – רצים מסוגים שונים ונבדלים מבחינת נקודת הפתיחה והיכולת.

בוורלי מדגיש ארבע סיבות ביסוד המשיכה "המיסטית" של המרתון – ארבעה אתגרים שהוא מייצג:  "אתגר פיסי", "חידה אינטלקטואלית", "השראה רגשית" ו"מבחן רוחני".  אתגר פיסי?  מבחן רוחני?  באמת טיעון נועז ומפתיע…  אני רוצה להציג כאן רעיון מעט אחר.  אני קורא לו "שמונת הפרדוקסים של המרתון".  הבנת הפרדוקסים מאפשרת פרספקטיבה שמסייעת להתמודדות נכונה, פרופורציונאלית ומפוכחת יותר עם אתגר ההכנה ועם אתגר התחרות עצמה.  אם תרצו – זו רשימה נוספת, אך מעט אחרת, על "מפתחות ההצלחה".

פרדוקס ראשון – פרדוקס הסיכון (האתגר הפיסי):

לומר שהמשיכה של המרתון נובעת מכך שהוא מייצג "אתגר פיסי" זו דוגמה קיצונית לאמירת המובן מאליו.  קשה לחשוב על טיעון בנאלי יותר, ומי יחשוב אחרת?  אבל בואו ניתן קרדיט לבוורלי.  בוורלי מציג טיעון מעניין יותר בניסיון להבין את טיב המשיכה של האתגר.  מדוע הוא מעניין ומרגש כל כך?  בוורלי מצטט את השורות הנהדרות מספרו המצוין של ג'ון קרואקר Into the Wild (אם עוד לא ראיתם את הסרט בבימויו של שון פן על סיפורו של כריסטופר מקאנדלס ועם הפסקול הפנטסטי של אדי ודר – השראה שהיא חובה!).  הטקסט במקרה הזה לא עוסק במישרין בריצה אלא בתיאור החוויות של מטפס הרים דווקא:  "התערוררה בי מודעות עמומה" כתב קרואקר "שיכול להיות שאני נכנס למשהו שהוא הרבה מעבר לראש שלי, אך זה רק הוסיף למשיכה של המזימה.  זה שזה לא הולך להיות קל – זאת היתה הרי כל הפואנטה!"

בהמשך לכך, בוורלי מאפיין את רצי המרתון כבעלי אישיות Type T, לפי הסיווג של הפסיכולוג Frank Farley, כאשר ה – T מייצג Thrill:  את אהבת הסיכון.  ההתמודדות עם המרתון ועם האתגר הפיסי שהוא מייצג, מסביר בוורלי, דומה להתמודדות של מטפס הרים, עם הקושי, עם הרגש הנלווה לאי-הוודאות של ההצלחה – עם הסיכון יוצא הדופן וצליחתו.

כאן מצוי הפרדוקס הראשון, האפייני כל כך לתפיסתו הפופולרית של המרתון, וגם להאדרת המיתולוגיה השגויה שבבסיסו  – האתוס של אהבת הסיכון.  רצי ארוכות מנוסים, לאמיתו של דבר, הם לא אוהבי סיכונים, אלא שונאי סיכונים.  הם פריקים של שליטה.  וכך ראוי שיהיו, ביחס ליצירת תנאי ההצלחה.  המרתון (וגם תחרויות למרחקים קצרים יותר) – אם ניגשים אליהם נכון – לא מייצגים אתגר חד-פעמי של התגברות על סכנה, אלא אתגר רחוק יותר של הכנה.  האתגר איננו להסתכן אלא להסתגל, להעביר את השליטה לידם, לעבור את המטמורפוזה שבדרך, שתאפשר התמודדות מוצלחת עם האתגר.  האם המרתון, יום התחרות, הוא אתגר פיסי משמעותי?  בוודאי, חד-משמעית.  ביום התחרות הרץ תובע מעצמו את האקסטרה הנוסף, כשהוא מתהלך קרוב מאד אל הסף כדי לממש את כל מה שבנה.  אך האתגר האמיתי מצוי בחודשי ההכנה הארוכים, בבקרים הקרים, במאות הריצות חסרות התהילה.  ההבנה הזו איננה דקדקנות פרשנית-סימבולית.  היא תנאי להבנה המקצועית הנכונה.  התחרות, בסופו של דבר, איננה אלא שיקוף – אחד לאחד – של ההכנה.

וזהו לדעתי, בהיפוך הטענה של בוורלי, גם קסם המשיכה האמיתי של המרתון:  שאין בו סיפורים.  היחס בין איכות, עומק ורמת ההכנה לבין מידת ההצלחה במרתון הוא ישיר.  זהו אתגר מתמשך של צמצום הפער בין "הפוטנציאל" או "הכשרון" לבין מימושו.  זהו אתגר של גילוי עצמי ושל מתיחת גבולות האפשר, והוא נגיש.  הוא לגמרי תלוי בנו. זו המשיכה.

פרדוקס שני – פרדוקס תכנית האימונים (החידה האינטלקטואלית):

היכן שלא תראו רצים, תמצאו שאלות ודיונים.  כולם מחפשים את הסוד, את הדרך, את התשובה.  מיהו המאמן הטוב ביותר?  מהי התכנית הטובה ביותר?  האם לעשות חמש חזרות של 2,000מ' או "פרטלק" של 4-3-2-1 (רגע, "פירדמידה" או "שולחן"?)  באיזה קצב לרוץ את הארוכות (שלא לדבר על "המסכמת")?  מהי הדרך האופטימלית לבצע "העמסת פחמימות"?  איך אני משפר את המהירות?  ועוד אינספור שאלות.  ולמה בקבוצה ההיא מבצעים אימון כזה ואצלנו אחרת?

כמי שבמשך שנים עוסק בכתיבה ובהנחיה מקצועית – ביחס לשאלות האלו וכמוהן בדיוק – אני האחרון שאזלזל בהן.  בעקרון אני חושב שבוורלי צודק מאד בכך שהוא מדגיש את הפן האינטלקטואלי הנקשר להצלחה במרתון.  אימוני ריצה למרחקים, לאורך השנים, הופכים אותנו גם ל"תלמידים של הספורט".  בתחילת הדרך ממלאים הוראות אך ככל שמתקדמים שואלים יותר שאלות, מעלים ספקות, מנסים להבין.  "צריך להבין את ה'למה' של התרגיל, ולאור זאת את ה"איך" ואת ה"מה" הדגיש המאמן הניו זילנדי הגדול ארתור לידיארד.  ההנחה הזו תואמת לרוב גם את האישיות של מי שנמשכים לריצה:  אנשים סקרנים שמעוניינים להשתפר באמצעות הבנה טובה יותר. וחלק מהשיפור העצמי וההכנה הטובה יותר מושג באמצעות הלימוד, רכישת הידע וההבנה.

ובכל זאת לפרדוקס השני אני קורא "פרדוקס תכנית האימונים". הוא פרדוקס המורכבות. הנטייה להפוך דבר פשוט למסובך.  אני מנסה ללמד שלפני תכנית האימונים באה שגרת האימונים.  ש"תכנית האימונים" המואדרת היא רק אפס הקצה של ההשפעה של מאמן טוב.  שהבנה ויישום של מספר עקרונות מנחים, לאורך זמן, מובילה להצלחה ללא קשר לניואנסים של סוגי האימון.  שהמפתח, או "הסוד" לא מצויים באיזו נוסחת קסמים יוצאת דופן, או באיזו תיקיה חומה שמישהו מחזיק מתחת לבית השחי. היא נובעת מהתמדה, שבוע אחר שבוע, בדרך תובענית אבל פשוטה.

אחד הציטוטים האהובים עליי, מג'ון ל. פארקר, צריך להיות הכותרת  באותיות bold בראש של כל תכנית אימונים, מודבקת על המקרר ומרצדת מול העיניים:

"What was the secret, they wanted to know; in a thousand different ways they wanted to know The Secret. And not one of them was prepared, truly prepared to believe that it had not so much to do with chemicals and zippy mental tricks as with that most unprofound and sometimes heart-rending process of removing, molecule by molecule, the very tough rubber that comprised the bottoms of his training shoes. The Trial of Miles, Miles of Trials. How could they be expected to understand that?"

לרשום במקום בולט, ליישם, ולהאמין.

פרדוקס שלישי – פרדוקס הקושי/מהירות ("לקרוע את עצמי"):

הפרדוקס השלישי, המנוגד לאינטואיציה הוא שעבור הרץ למרחקים ארוכים, כדי לרוץ מהר יותר, קודם כל צריך ללמוד לרוץ לאט יותר.  זוהי אמת חיונית, שקשה כל כך לשכנע לגביה וקשה כל כך להפנים אותה בעולם המודרני המקדש את כל מה שמהיר, את כל מה שעכשיו.  אז מחפשים קיצורים:  אימוני אינטרוולים "קורעים" והבטחת השיפור המהיר, תחרויות במסווה באימונים.  הנטייה של רצים מתחילים (ולא רק מתחילים) היא לחשוב שאסור לרוץ קצב איטי מ… כי זה לא מועיל, או כי הם "מוותרים לעצמם", כי השיפור מושג באמצעות ריצה מהירה.

וזהו העקרון הראשון של אימוני ריצה למרחקים:  האומץ להאט.  לעבוד בטווחים הנכונים להשגת ההסתגלויות הפיסיולוגיות הרלוונטיות (בעיקר ריצה בטווח שהוא high end aerobic), להפוך את "הנוח" ל"מהיר" ולא לנסות להפוך את "המהיר" ל"נוח".  לרוץ, בהדרגה, יותר, ובמחזור הבא שוב יותר.  יש מקום חשוב בשגרת האימון לאימונים המהירים יותר, אך גם הם צריכים להתבצע בקצבים רלוונטיים, בגישה של train, don't strain.  והם מהווים אחוז קטן מנפח האימונים.  הם גם משתלבים בעיתוי הנדרש, לנוכח המטרה הספציפית.  הם הקומה האחרונה לבניין שניתן לבנות לגובה, גבוה יותר כל פעם מחדש, באמצעות הסתגלויות אירוביות.

כדי להשתפר בריצה למרחקים, לאורך זמן, צריך כל פעם לחזור לאחור ו"לדחוף מלמטה".  זהו, על רגל אחת, עקרון המחזוריות.

10906008_942740622405687_4049356156236229608_n

פרדוקס רביעי – פרדוקס הספרטניות (הריצה כעונש):

הרצים הם "מסכנים", "משוגעים".  העולם שלהם מלא בקושי, במשמעת, בסגפנות.  בויתורים.  אורח החיים ספרטני.

נכון?  בוודאי שנכון.  אבל גם לא נכון.  גם כאן יש פרדוקס.  הרצים הם ספרטניים, אבל גם סטואיים.  מכפיפים עצמם למשמעת נוקשה, שדווקא בזכותה הם נהנים מסוג של חופש שאחרים לעולם לא יכירו – "החופש הפרדוקסלי".  הם אולי, בהתבוננות אחרת, אפילו נהנתים לא קטנים.

כך לפחות חשב ברוטוס המילטון, מאמן נבחרת ארה"ב למשחקים האולימפיים של לונדון 1948:

“ואכן, זו אחת האירוניות של החיים המוזרים האלה, שדווקא מי שעובדים הכי קשה, שמכפיפים את עצמם למשמעת הנוקשה ביותר, שמוותרים על תענוגות מסוימים כדי להגשים מטרה, הם גם האנשים המאושרים ביותר.  כשאתם רואים עשרים או שלושים אנשים עומדים על קו הזינוק של מירוץ ארוך בתחרות מסוימת, אל תרחמו עליהם.  מוטב דווקא שתקנאו בהם.  כנראה שאתם מסתכלים על עשרים או שלושים הנהנתנים הגדולים בעולם.  הם שלמים ומאושרים לחלוטין עם הטעמים הפשוטים שלהם, עם גופיהם החזקים, הבריאים והחסונים, ועם הריגוש של התחרות הנקייה שלפניהם.  אלה ימי הנעורים שלהם, כשהם יכולים לרוץ מבלי להתעייף;  אלה ימי הזוהר התוססים שלהם, והם רצים כי הם אוהבים את זה.  החיים שלהם שלמים יותר בגלל התחרות הזו והזכרונות שלהם יהיו עשירים בהרבה.  זו הסיבה שבגללה אנשים אוהבים לרוץ.  זו הסיבה שבגללה הם רצים.  יש בזה משהו טהור ואצילי”.

פרדוקס חמישי – פרדוקס התחרות (ביחד נוכל):

את השיעור הבא למדתי מהמאמן האמריקאי ג'ף ג'ונסון, שהרצה בפני רצים צעירים ערב התחרות החשובה ביותר של עונת המירוצים שלהם – מירוץ אליפות התיכונים.  ריצה היא פעילות שהתחרותיות טבועה בה.  כל אחד מאיתנו מתחרה מול עצמו, אך גם מסתכל כל הזמן אל מי שסביבו – ה"מתחרים" הרלוונטיים, בשאיפה להתקדם ולהשיג את אלו שמעט מהירים ממנו.  ישנם ציוני דרך, benchmarks, מכל כיוון.

אבל קחו את המילה "להתחרות", to compete, במקור הלטיני שלה.  cum = יחד.  petere = לחתור,  to strive.  התחרות היא לא רק תחרות על המדליות, אלא היא האפשרות לחתור למצוינות ביחד.  בזכות המתחרים שלך אתה מוציא את המקסימום האפשרי מעצמך.

לכן, במשחקים האולימפיים האחרונים לא היתה ריצה שריגשה אותי יותר מריצת גמר ה – 800מ' – שיא עולמי אחד מדהים של דיוויד רודישה, ואחריו שובל של שיאים אישיים ושיאים לאומיים בלתי-נתפסים, חד-פעמיים.  אידיאל המצוינות שהוא אידיאל התחרות – התחרות והפירגון.

רגעי השיא האישיים שלי בריצה, היו עם חברים טובים, עם מתחרים שכל כך רציתי לנצח.  ובגדולים והבלתי-נשכחים שבהם "ניצחתי" גם מבלי שניצחתי.  עובדה.

team jerusalem marathon

פרדוקס שישי – ההתעלות הרוחנית-מנטאלית:

הפרדוקס השישי כולל לקח הכרחי שקשור באופו הדוק לתכנון אסטרטגיית הריצה.  בוורלי כתב על היותו של המרתון "מבחן רוחני".  גם זה כמובן נכון.  מגיע השלב במהלכו שבו צריך "לחפור עמוק", שסימן השאלה מופיע ושאז צריך להיות מוכנים לשאת בקושי, להיות מאד מרוכזים כדי לממש את היכולת שבנינו.

גם מתוך ההבנה הזו והחשיבות של האספקט המנטלי, חשוב מאד שלא לשגות בערכת טיבו של רכיב "ההתעלות".  אין במרתון קסמים שמבוססים על טריקים מנטליים.  במרתון גם אין הפתעות – לפחות לא הפתעות בסיסיות.  מצד אחד, התכנון של אסטרטגיית הריצה צריך להיות מאד רציונאלי ומדויק – להתבסס על ניסוי, על כנות ועל משמעת.  מצד שני, אם התאמנתם נכון, ותכננתם נכון, ולא התפתיתם לסטות מהתכנית (זה שאתם מרגישים נפלא בקילומטר ה – 14 זה מצוין, זה לא הזמן לקבלת החלטות)  – הרי העבודה כבר נעשתה וכל תנאי ההצלחה מתקיימים.  אין צורך וסיבה להפריז במשמעותו של רכיב מנטלי חמקמק, אלא רק לשנן את התסריט, ולדעת שאתם מסוגלים.

נכון שיהיה קשה, אך היכולת שלכם לעמוד בקושי הוכרעה כבר מזמן, לאורך חודשים.  נשאר רק לקחת את שלכם.  Why not us?

פרדוקס שביעי – בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים:

ספר (וסרט) ביקורתי וקודר שהמסר העיקרי שלו בכלל לא קשור לריצה איכשהו הפך להיות הקלישאה האולטימטיבית של הריצה – "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים".

שוב, נכון ולא נכון.  נכון, כי מי שרץ עשרות רבות של קילומטרים לשבוע בהכרח ימצא את עצמו לא פעם לבדו, ויידע (או שילמד) גם להעריך את הזמן הזה עם הטבע ועם עצמו.

לא נכון, משום שהריצה למרחקים ארוכים היא אחד מסוגי הפעילות החברתיים ביותר שישנם.  כי קבוצות הריצה פורחות ולא במקרה.  כי בריצה מתפתחים קשרים אמיצים וחברויות  – גם בין יריבים.  וחשוב לא פחות – כי עקרון האימון הקבוצתי group training הוא כבר מזמן עקרון מקצועי מושרש לכל דבר (מהקבוצות יוצאות הדופן של פרסי סרוטי האוסטרלי וארתור לידיארד הניו זילנדי בשנות ה – 60, דרך הקבוצות של ביל באוורמן באורגון, ועד לשיעור החד-משמעי שהעולם המערבי למד מחדש וחזר ליישם בעקבות השיטה הקנייתית והאתיופית).  הסתכלו סביבכם ותראו:  רצים למרחקים, ברובם, אינם אנשים בודדים.

10923313_10152766570203171_8273112304823134393_n

פרדוקס שמיני – הכמיהה אל קו הסיום:

הפרדוקס השמיני והאחרון הוא המייצג מכל – שלא אל קו הסיום אנחנו כמהים, אלא אל עוד ועוד זינוקים חדשים.  הריצה למרחקים ארוכים, בסופו של דבר, היא הכמיהה לעתיד, לפוטנציאל, לעוד ועוד חיים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>