xcvbxc
roger-bannister

(הרהור נוסף בשאלה מדוע אנחנו רצים)

מאת: נחשון שוחט, 2012

חיבור זה עוסק בשתי פרספקטיבות הפוכות כמעט ביחס לעיסוק בריצה כתחביב.  לכאורה מציבה כל גישה הגדרה שונה באופן קוטבי של המוטיבציה הבסיסית שמביאה אדם לשרוך את נעלי הריצה ולצאת השכם בבוקר אל שבילי הואדיות או אל מדרכות העיר, בצעדים קצביים, מונוטוניים, נחושים.

מן הצד האחד, ניצבת גישה נטורליסטית במהותה, הסולדת מתחרות-יתר ומעמידה במרכז את ההיבטים הנפשיים והטבעיים של העיסוק בריצה.  לפי גישה זו, המרדף אחר התוצאה הוא מרדף שווא המחטיא לחלוטין את העיקר. ההנאה מהריצה אינה נובעת מן הספרות שעל השעון, אלא מזמן האיכות שמקדיש הרץ לעצמו, לגופו, לנפשו, לחוויה הפיסית והרוחנית שבמפגש עם הטבע, עם תמונות הנוף המשתנות, עם חדוות החיים ועם המוסיקה הפנימית שמתנגנת בתוכו.  נהדר.  זו גישה המבקשת להתמקד בפשטות, ביופי ובהנאה שבאימון הגופני לשמו, ללא כל צורך לרדוף אחר הישגים חיצוניים.

מן הצד האחר, ניצבת הגישה “התחרותית”.  גישה זו לא בהכרח כופרת בערך של ההנאה מן הטבע , החברה הטובה ושאר אלמנטים סביבתיים הכרוכים  באובססיית הריצה, אבל לפי גישה זו, כל אלה הם בבחינת תוצרי לוואי – רצויים ומספקים אמנם, אבל לא מגדיריה של המוטיבציה הבסיסית.  הרץ “התחרותי” עוסק בראש וראשונה בגילוי עצמי מסוג אחר, שנובע מן הרצון להשתפר, למתוח את גבולות האפשר, לחזור ממחוזות  הייסורים והקושי הכרוכים במלחמה הבלתי נגמרת עם השדים ובמרדף אחר מטרה חמקמקה.  האובססיה של הרץ התחרותי היא אובססיה של תהליכים.  הוא לומד, הוא סופר, הוא שואל, הוא דוחה סיפוקים, הוא מתחייב.  הוא נהנה מהנוף שבדרך, אבל בסופה הוא רוצה תשובות, תוצאות, הצלחות מוחשיות ומדידות.  הריצה עבורו היא בראש וראשונה אתגר ומבחן.

ההתנגשות שלכאורה קיימת בין שתי הגישות הללו היא שמביאה אותי לכתוב את הרשימה הזו, כשיקוף של הפרספקטיבה האישית שלי ושל האופן הסובייקטיבי שבו אני חווה את העיסוק בריצה.  הגישה שאציג פרדוקסאלית, במודע ואף בכוונה.  מתוך הדגשת הניגודים, היא חותרת למציאת הרמוניה.  מתוך שאיפה לאמץ את היתרונות שבשתי הגישות הסותרות גם יחד, היא נאחזת בפרדוקס.   הקורא הזר לא יבין, לא יוכל להבין, את מה שלנו הרצים כל כך ברור.

לא, אין בדברים שאכתוב חידוש או המצאה, אלא בעיקר תיאור של מקורות ההשראה.

***

ד”ר רוג’ר באניסטר, האדם הראשון שרץ מייל בפחות מארבע דקות, כתב באוטוביוגרפיה שלו:

“We run, not because we think it is doing us good, but because we enjoy it and cannot help ourselves. The more restricted our society and work become, the more necessary it will be to find some outlet for this craving for freedom. No one can say, ‘You must not run faster than this, or jump higher than that.’ The human spirit is indomitable.”

“אנו רצים, לא משום שאנו חושבים שזה מועיל לנו, אלא משום שאנו נהנים מכך ומשום שאיננו יכולים להימנע מכך.  ככל שהחברה וסביבת העבודה מגבילות יותר, כך גם נחוץ יותר למצוא פורקן לאותה הכמיהה אל החופש.  איש אינו יכול לומר ‘אסור לך לרוץ מהר יותר, או לקפוץ גבוה יותר’.  הרוח האנושית היא בלתי-מנוצחת”.

(בתמונת הנושא:  רוג'ר באניסטר יורד לראשונה ממחסום ה – 4 דק' למייל במגרש Iffley Road ב – Oxford, 6 במאי 1954.  הצילום באדיבות Allsport UK/Getty Images)

מה שבאניסטר היטיב להגדיר כ”כמיהה אל החופש” היא בעיניי המוטיבציה הבסיסית ביותר לעיסוק בריצה, עבורנו כרצים חובבים.  אנו מוצאים את הכמיהה הזו לחופש ברגעים חטופים של בוקר בחיק הטבע, במפגשים מפתיעים עם תנים או יחמורים, בתמונות נוף ובתחושות אקלים משתנות, בעונות המתחלפות, במפלט מעשן הפקקים, ממירוצי היום יום ומשחיקת השיגרה, אל הגוונים והקולות והריחות המתחדשים ומזמינים גם אותנו להתחדש ביחד איתם.  אנו מוצאים את החופש ברגעים הללו שלנו עם עצמנו, ובמבט השונה על העולם מבין שדות ופרדסים.  אבל אנו מוצאים את החופש הזה גם ברוח שנמצאת בתוכנו ושאותה אנחנו מעירים מחדש, שאותה אנו מפתים באמצעות מסעות דמיוניים, מתריסים ומתגרים.  את החופש אנחנו מוצאים על מסלול הגילוי העצמי, באדיקות שבה אנו פועלים כדי לפתח יכולות חדשות, לפרוץ גבולות, לשבור מוסכמות, ולחוות תחושת ריחוף אופורית וחסרת מאמץ ברגע – תמיד מפתיע – של הבשלה.

החיפוש אחר החופש הוא אירוני, משום שכדי ליהנות מן החופש בשלמותו, רוב הזמן אנחנו מכפיפים את עצמנו למשטר אדוק ונוקשה.  אנחנו מאמצים את הרגלי הריצה והאימון ברליגיוזיות, בשקידה ובקפדנות שלחלוטין לא נהירות לסביבתנו.  אנחנו לא מחפשים מסע קליל בחיק הטבע, אלא חוויה פנימית עמוקה ומשמעותית, שמתפתחת ומבשילה לאורך זמן ומגיעה לשיאה ברגעי ההתמודדות הקיצונית עם הקווים האדומים.

עבור חלק מאיתנו, החופש שאליו אנחנו כמהים איננו מוצר של פנאי.  הוא איננו תוצר של התבוננות אדישה ופאסיבית.  להיפך, הוא מבוסס על היכולת שלנו להקדיש את עצמנו לתהליך.  באופן כמעט אבסורדי, הוא צומח מתוך אותה הקיצוניות הבלתי מוסברת שבה אנחנו שואפים להתמיד ולהשתפר.  הוא נובע מהיעדר הפשרה, מן ההבנה שההגשמה כרוכה בחציית סף הקושי, מן העקביות והטוטאליות שבה אנחנו מאמצים את האתגר.

איך כל אלו קשורים לחופש?  כי אלה הם רכיבי המרד הפרטי שלנו.  הם השיקוף של הרצון החופשי שבוער בנו, של הדחף שלנו לחיות, לפרוץ לעבר מחוזות חדשים, לנפץ שיאים, לשבור מוסכמות, לתת ביטוי, בלי שום בושה, ליצר טבעי וילדותי.

ג’ון פארקר כתב:

“Running to him was real, the way he did it the realest thing he knew.  It was all joy and woe, hard as diamond;  it made him weary beyond comprehension.  But it also made him free”.

“הריצה היתה עבורו אמיתית, הדרך שבה הוא רץ היתה הדבר האמיתי ביותר שהוא הכיר.  כולה שמחה ויגון, קשה כמו יהלום;  היא גרמה לו להיות עייף במידה שמעבר להבנה.  אבל היא גם גרמה לו להיות חופשי”.

עבורי, ברגע שנוטלים מן המשוואה את הקיצוניות, את הדחף, את התשוקה הפרימיטיבית לרוץ מהר יותר ויותר, את הקושי ההולך וגובר בפני האתגר –  נוטלים במידה רבה גם את החופש.  זה פשוט לא עובד, או שזה עובד הרבה פחות טוב.  כרצים אנחנו מכירים את ההרגשה, בשיא תקופת האימונים, על סף משבר, כשאנו מכריחים את עצמנו להשכים לעוד ריצה ארוכה ומרגישים בכל צעד את השרירים הכואבים.  אנחנו מכירים את השאלות ואת הספקות.  רובנו הרי הבטחנו לעצמנו שאחרי שנסיים את המרתון הבא, נעשה את “הסוויץ’”, נשנה את הגישה, נהנה מהריצה ללא המרדף אחר התוצאה, נחזיר את הסבירות והפרופורציה.   אלא שמהר מאוד גילינו שמדובר באשליה.  שהרי החופש לא נמצא בפרופורציה, החופש לא נמצא בסבירות.  להיפך, החופש נמצא בקריאת התיגר, בשבירת השיגרה שלא על יסוד תחשיבי תועלת או הגיון.

ויש פן נוסף לאירוניה:  החופש איננו אקראי.  כדי להשיג אותו, אנו מתכננים באופן קפדני, אנחנו עוברים תהליך שהוא לא רק חושי, אלא גם רציונאלי.  אנחנו לומדים, אנחנו חוקרים, אנחנו שואלים.  אנחנו מגייסים סבלנות ומשמעת עצמית.  המודל שאנו מאמצים איננו מתאים לתפישות המקובלות של המושג “חופש”.  ואז, בדיוק אז, בעיתוי שאף פעם איננו מובן מאליו וברגע שכמעט אף פעם איננו צפוי, הוא מגיח…

החופש שאנו חווים לא מצוי, אחרי הכל, בתחרות, או בתוצאה, או “בשורה התחתונה”. אלו הם התפאורה, הקונטקסט לגילוי העצמי האמיתי, הפנימי.  אלו הם הדשנים לקרקע שממנה צומחות החברות והשותפות, שעל פניה מבצבץ ההומור, שממנה נובטות החוויות והתחושות הכל כך מיוחדות.  כאן אנו מוצאים, במילותיו של וויליאם ג’יימס, את הרקע לשפיות, לרוגע ולעליזות החיים.  כאן אנו מיישרים את הקצוות המחוספסים של העצבנות שלנו ונעשים בעלי מזג נוח, נגישים לזולת.

אנחנו חווים את החופש כאשר מתוך התמקדות במשימת האימון, אנחנו מתמלאים לפתע באושר  למראה צבי המדלג במנוסה אל עבר קו האופק, או כאשר פריחת שקדיות ורודה-לבנה  צובעת את צלע ההר החולש על עיקולי הואדי, כאשר אויר קריר מכה על פנינו ושורק בין הברושים.

ואנו חווים את החופש ברגעים של ההבשלה, כאשר הצעד ארוך, נפתח מעצמו, קליל, יפה ובטוח, כשאנו מרגישים בלתי מנוצחים ולא רוצים להפסיק, אלא ליהנות עוד ועוד מן הרגע הפשוט.  אז אנחנו מזדהים עם הדברים שכתב המאמן האמריקאי ברוטוס המילטון:

“ואכן, זו אחת האירוניות המוזרות של החיים המוזרים האלה, שדווקא מי שעובדים הכי קשה, שמכפיפים את עצמם למשמעת הנוקשה ביותר, שמוותרים על תענוגות מסוימים כדי להגשים מטרה, הם גם האנשים המאושרים ביותר.  כשאתם רואים עשרים או שלושים אנשים עומדים על קו הזינוק של מירוץ ארוך בתחרות מסוימת, אל תרחמו עליהם.  מוטב דווקא שתקנאו בהם.  כנראה שאתם מסתכלים על עשרים או שלושים הנהנתנים הגדולים בעולם.  הם שלמים ומאושרים לחלוטין עם הטעמים הפשוטים שלהם, עם גופיהם החזקים, הבריאים והחסונים, ועם הריגוש של התחרות הנקייה שלפניהם.  אלה ימי הנעורים שלהם, כשהם יכולים לרוץ מבלי להתעייף;  אלה ימי הזוהר התוססים שלהם, והם רצים כי הם אוהבים את זה.  החיים שלהם שלמים יותר בגלל התחרות הזו והזכרונות שלהם יהיו עשירים בהרבה.  זו הסיבה שבגללה אנשים אוהבים לרוץ.  זו הסיבה שבגללה הם רצים.  יש בזה משהו טהור ואצילי”.

בשנת 1946 רשם המאמן האוסטרלי האקצנטרי והשנוי במחלוקת פרסי סרוטי, בכתב ידו הצפוף, רשימה בת שישה עמודים שפירטה את “פילוסופיית ה – Stotans” שלו.  סרוטי, שאימן בין השאר את אחד מגדולי הרצים בכל הזמנים, שיאן המייל והאלוף האולימפי הבלתי-מנוצח הרב אליוט, הרבה לדבר על הריצה כעל דרך חיים בעלת משמעות שמחייבת התמסרות לא רק לאימונים, אלא לגישה כוללת יותר.  במונח Stotan (חיבור בין Stoic לבין Spartan) ניסה סרוטי לשלב בין שתי גישות חיים שעל פני הדברים מנוגדות זו לזו.  בהגדרה הזו ובסתירה הפנימית שבה, הוא היטיב לבטא את האישיות ואת העולם החוויתי והערכי המייחד את הרץ למרחקים.  מצד אחד יש בו שלווה סטואית, יש בו טוהר ויושר פנימי, הפנמה, קבלה והשלמה עם הטבע.  מצד שני יש בו התנהלות ספרטנית בלתי מתפשרת וקשוחה.  מצד אחד מזג טוב ונוח, חתירה לשלמות פנימית ומוסרית ולשקט, חיפוש אחר התבונה.  מצד שני חינוך דוקטרינלי לשאוף להיות חזק יותר ויותר; חתירה לנצחון; יצר בסיסי שלא לסגת ושלא לוותר; נכונות להתאמן קשה, לשאת בכאב ובסבל כדי להוציא מעצמו את המיטב.  קוד ההתנהגות של סרוטי התבסס על הצורך הבסיסי בפעילות פיסית “אלימה” בחייו של אדם (שבאה לידי ביטוי באימוני ריצה ואימונים פיסיים אחרים קיצוניים וקשים במיוחד).  אבל הקוד היה רחב הרבה יותר, וכלל גם ציוויים ביחס לתזונה, להשקפת עולם, להתפתחות אינטלקטואלית, קריאה, פתיחות למוסיקה ולאמנות ועוד.  אצל סרוטי, ההצלחה, חוסר הנכונות לוותר ולהיכשל והנכונות להתחייב באופן קיצוני למטרה הם רכיבי יסוד, שצריכים להשתלב עם אהבת הטבע, עם נפש פתוחה, עם אידיאלים של פיתוח הגוף והנפש.

percy-cerutty

(שדה האימונים של הקבוצה של פרסי סרוטי, ב – Portsea  שבדרום אוסטרליה)

ניתן לטעון ולהסביר שפרסי סרוטי היה אמנם מקורי ויצרי, אבל כנראה גם מטורף שלא הבין יותר מדי בגישות שביניהן שאף לחבר.  מי שדוגל באידיאלים של האסכולה הסטואית הרי לא יקבל על עצמו תפיסת עולם ספרטנית.  ולהיפך.  האדם הסטואי סולד מיצר תחרות וממאבקים (שאין בהם כל טעם), הוא מבקש לנטרל ככל הניתן כל אלמנט של כעס, שנאה, ושל “הישגים” מדומים הנשפטים לפי פרמטרים חיצוניים לא רלוונטיים.  הוא מתרכז בשלמות ובשלווה הפנימית, בשליטה עצמית, בקבלת חוק הטבע.  האדם ה”סטואי” ישיג את ה”חופש שלו” בכך שיתמקד באמת וברצונות הפנימיים שלו, ולא בנהי אחר דחפים רגעיים.  עליו להיות מיושב ומאוזן, ללא נטיה לקיצוניות, תוך שהוא חי את חייו במכוון לטבע.  מונחים “ספרטניים” כמו  “נצחון”, “דבקות במטרה”, “הקרבה”, “משמעת” וכד’ סותרים את לבנות היסוד של הגישה הסטואית.

ודווקא בגלל הסתירה הזו, יש כל כך הרבה קסם במונח שטבע סרוטי, שמצליח לבטא את הייחוד של עולמו הפנימי של הרץ, שזר לא יבין אותו.  מצד אחד קבלה ואהבה של הטבע, שלווה, חברות, רוגע, הומור, הנאה מן האלמנטים הבסיסיים והפשוטים ביותר בנסיון לנטרל את הבלי העולם שמסביב, ומצד שני, יצריות, תחרותיות, נחישות, משמעת, הקרבה וחתירה מתמדת לפרוץ גבולות חדשים ולנצח.

בעולמו הפנימי המיוחד של הרץ מיושב הפרדוקס.  הניגודים משתלבים בהרמוניה, ללא צורך בהסבר.  הדרך אל החופש היא סטואית וספרטנית כאחת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>