xcvbxc
jerusalemdome

סדרת המאמרים לקראת מרתון ירושלים לא נכתבה אלא מסיבה אחת: כי עם חידושו של מרתון ירושלים, התגבשה אצלי ההחלטה לרוץ אותו.

בנובמבר 2010 יצאנו לדרך, בהשראת יהודה עמיחי, עם הכותרת "ירושלים ירושלים למה ירושלים?. ומשנתו הראשונה מהוה מרתון ירושלים אירוע מרכזי עבור הקבוצה.

16.10.10:

"שני אוהבים מדברים זה עם זה בירושלים בהתלהבות של מדריכי תיירים ומצביעים ונוגעים ומסבירים: אלה עיני אבי שאת רואה בפני, אלה הירכיים החלקות שירשתי מאם רחוקה בימי הביניים, זה קולי שהגיע מלפני שלושת אלפים שנה, זה צבע עיני, זה פסיפס נפשי, ואלה שכבות נפשי. אנחנו מקומות קדושים" (שורות משירו של יהודה עמיחי "ירושלים, ירושלים למה ירושלים", מתוך ספרו פתוח סגור פתוח)

מעט לאחר תום מלחמת העולם הראשונה חצה סבי האהוב, הרב אבו-דאוד ("בבא-סידא" בפינו הנכדים) את ארם ואת הבשן, עם משלחת נציגי יהדות בבל, עד שדרכה כף רגלו בארץ ישראל והוא ניצב בשערי ירושלים, כחולם.  למעלה משלושים שנה מאוחר יותר, לאחר קום המדינה, עלו סבתי הצדיקה נביהה עליה השלום, סבי ותשעת ילדיהם ארצה. הם חיו שנים במעברה עד ששוב באו סוף סוף בשערי הבירה, כחולמים. בירושלים ניטע מחדש הגזע וצימח ענפים – ענפים גאים ויפים. והנה אנו סופרים כבר עוד שני דורות לפנים, את בני הנינים.

סבי נגע בחייהם ובנפשם של רבים וטובים שהיו תלמידיו, אוהביו, מוקיריו ומבקשי עצתו – כל איש ואישה שפנו אליו ונצרכו לעזרה במצוקתם. הוא התהלך תמיד זקוף אבל צנוע, באיטיות בטוחה, מזמינה, עוטפת, חולקת את הברכה. בבא-סידא נפטר בבית החולים שערי צדק בשיבה טובה. בן 102 שנים היה, צלול ופעלתן עד לשנת חייו האחרונה. הוא צימח עבורנו בחייו שורשים איתנים, שורשים ערכיים. הוא הוריש לנו חכמה ותבונה, עמן גם חמלה, אהבת הדעת ואהבת האדם.

סבי וסבתי ז"ל נחים על הר הזיתים. את מרתון ירושלים המתחדש השנה ארוץ לזכרם – ברגש כבוד לחלומם שהוגשם, בערגה לעיניהם הרכות הטובות, ובהצדעה לשיעור קומתם.

17.11.10:

"ירושלים היא קרוסלה מסתובבת ומסתובבת, מן העיר העתיקה דרך כל השכונות וחוזרת לעתיקה, ואי אפשר לרדת ממנה. ומי שקופץ ממנה מסכן את חייו ומי שיורד ממנה בתם הסיבובים חייב לשלם שוב כדי לעלות עליה לסיבובים שאין להם סוף".

כמה השורות יפות. וכמה הן מספרות את ההיסטוריה. ואני לא יודע למה דווקא הן והמטפורה שבהן מתחברות לי להסבר המקצועי. כי צריך גם רציונאל מקצועי הרי, לא? פשוט יש כאן אתגר חדש, קצת אחר. לא כל כך אינטואיטיבי ושהחיבור אליו איננו מיידי. והיפה באתגר הוא החידוש שבו, אולי צריך לומר "ההתחדשות". קרוסלה שעוד לא ראינו. סחרחרת מעט גבוהה, מעט מפחידה. עם הזמנה לעלות. לנסות. אני חושב שיהיה מעניין.

"ירושלים היא נדנדה: לפעמים אני יורד לתוך הדורות שהיו ולפעמים אני עולה לשמים, ואז אני צועק כמו ילד צועק ורגליו מתנדנדות במרומים,אני רוצה לרדת, אבא, אני רוצה לרדת,אבא, תוריד אותי".

אין תחליף לרעננות הילדותית בתור, בשאלת האומץ לעלות. אבא תוריד אותי. אני רוצה לעלות.

30.11.10:

"ירושלים תמיד משנה את טעמה, כמו דוד המלך שגם הוא שינה את טעמו והעמיד פני משוגע כדי להינצל ממות. המתים מעמידים פני קמים לתחיה, והחיים פני מתים, השלום לובש מסכת מלחמה מפחידה והמלחמה משנה את טעמה לשלום. ואנחנו היושבים בה מוצגים בחלונות הראוה של ההיסטוריה בלבושים משנים ובתנועות גוף קפואות ובהבעה שמימית על פנינו, לצלינים ולתיירים ולמלאכי עליון…"

חלונות הראווה של ההיסטוריה. מועדון ארוחת הבוקר, למה מועדון ארוחת הבוקר? (גם להסבר הזה נגיע, אבל בינתיים נניח למתים להעמיד פני קמים לתחיה, ולחיים פני מתים).

"למה ירושלים. למה לא בבל עם מגדל בבל ושפות רבות,למה לא פטרבורג עם מסתורי לילות לבנים כבגדי כהן עם שינויי שמה סנט פטר סנט לנין. למה לא רומא עם הקטקומבות, למה לא מכה עם האבן השחורה, למה לא ונקובר עם דגי הסלמון…"

למה? כי אנחנו.

descend

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>