xcvbxc
sammy-e1368439856176

האלוף מת צעיר.  צעיר מדי.

בשנת 2010 נראה סמי וונג'ירו כרץ המרתון המוכשר ביותר על פני כדור הארץ.  עד גיל 23 הצליח הרץ הקנייתי להדהים את כל המומחים עד כדי שבירת קונספציות מסורתיות ביחס לריצת המרתון.  אלוף כזה העולם טרם ראה.

בדצמבר 2010 החלה התדרדרות מהירה.  זה התחיל מחשדות ומעצר בקשר להחזקת רובה קלאצ'ניקוב ואיומים ברצח (החשדות החמורים יותר נזנחו), נמשך בגל של שמועות ביחס לסביבתו הקרובה של וונג'ירו ולגורמים מפוקפקים המקיפים אותו, מנצלים אותו ומשפיעים עליו לרעה.  זה ניכר גם בריבים שהתפתחו על רקע נישואיו לשלוש נשים (לא דבר חריג בקניה, כשלעצמו).  וביום 15 למאי 2011 הטרגדיה קרתה.  אשתו הראשונה ואם שני ילדיו של וונגי'רו, Triza Njeri, חזרה לביתם ומצאה אותו במיטה עם אשה אחרת.  היא נעלה את השניים בחדר וירדה למטה.  וונג'ירו קפץ מן המרפסת אל מותו.  גם חקירת המשטרה המתוקשרת לא הצליחה להבהיר אם מדובר היה בהתאבדות, בקפיצה מתוך זעם, או אולי מתוך רצון לעצור את נג'רי (יתכן מפחד הנקמה?).

כך או כך, מדובר במוות נורא ומיותר, המעורר הרבה שאלות, וביניהן התהייה אם הצלחה, כשהיא גדולה מדי, יכולה בעצמה גם להוביל אל הטרגדיה.

 300 אלף דולר בשקית:

אפשר שאנקדוטה אחת קצרה, המובאת על-ידי העיתונאי ההולדני Frits Conijn  בספרו Running on Empty, מספרת את הסיפור כולו.

בשנת 2008 ניצח וונג'ירו, אז בן 21, בחצי מרתון זאייד היוקרתי באיחוד האמירויות.  את הפרס הכספי בסך של 300,000 דולר הוא ביקש לקבל במזומן. וונג'ירו לקח את הכסף ושם אותו בשקיות ניילון וכך עזב את המקום.  300 אלף דולר בשקית.  המפגש בין העושר הגדול לפשטות הבלתי-מתוחכמת, חסרת הכלים להכיל אותו, שפשוט לא ידעה מה לעשות איתו.  נער שגדל בתנאי עוני מחפירים, בפחד, בחוסר ידיעה, שנאלץ להפסיק את לימודיו בבית הספר בגיל 12 בגלל מצוקה כלכלית של המשפחה, ששום דבר בחייו לא יכול היה להכין אותו להצלחה כל כך אדירה.  בגיל צעיר , ללא כישורים סביבתיים מפותחים, הוא היה לאלוף הגדול ביותר שקניה ראתה.  כן, סמי וונג'ירו היה האלוף האולימפי הקנייתי הראשון והיחיד עד היום בריצת המרתון.  הוא זכה להצלחה – אתלטית וכלכלית – במונחים שקשה להסביר את משמעותם.  הוא זכה במיליוני דולרים, מאות אלפי דולרים שולמו לו רק כדי להופיע לרוץ במירוצים בינלאומיים גדולים (Appearance Fees).  זו רמת עושר בלתי-נתפסת, בלתי-הגיונית, בעמק הריפט שממנו בא, שאליו חזר, ושבו נפל אל מותו.

הסיפור של וונג'ירו איננו הסיפור הראשון של קשיי המעבר החד מדי מדלות קיצונית אל סטטוס של כוכב-על.  כמו סיפורים דומים, מענפי ספורט שונים, היו מעורבים בו כנראה בלבול, חוסר בשלות, היעדר הדרכה ותמיכה נחוצות כל כך, וסביבה קרובה שלילית, מנצלת ומדרדרת.  לסמי הצעיר, כנראה, פשוט לא היו הכלים והיכולות להתמודד עם כל אלה.

על הקריירה של סמי וונגי'רו:

שנתיים למותו, והפוסט הזה בא להזכיר את ההישגים של האלוף וגם לשים אותם בהקשר הראוי.

מדובר באחד מגדולי הרצים, שניחן הן בכישורים הפיסיים והן באלמנט הנוסף והלא מוגדר של ה"ווינריות".  באופן מרשים לא פחות עבור אתלט כה צעיר, היה לו גם את האומץ לא לעשות חשבון ולקרוא תיגר על ההנחות המקובלות ועל האזהרות.  הוא פשוט נראה כרץ מזן אחר.

סמי וונג'ירו התחיל לרוץ בגיל 8.  בגיל 12 הוא עזב את בית הספר עקב קשיים כלכליים של המשפחה.  בגיל 15 שיחק לו מזלו והוא הוזמן ללמוד בבית ספר תיכון ביפן, שם התחרה בהצטיינות במירוצי שדה ושם בעצם, ולא בקניה, התפתח כרץ.

ואז החלה קריירה, בלתי-נתפסת במונחי ההצלחה ותאוצתה:  בגיל 18 קבע סמי וונג'ירו שיא עולם מדהים לנוער בריצת 10,000מ':  26:41.75 דק'– שיפור של 23 שניות לשיא הקודם (של בוניפאס קיפרופ מאוגנדה).  באותה ריצה ממש, בתחרות ע"ש איוו ואן דאם (אתלט מצטיין נוסף, בעל שתי מדליות כסף אולימפיות, שנהרג בנסיבות טרגיות), סיים וונג'ירו שלישי.  המנצח היה קנניסה בקלה, שקבע באותה ריצה את שיא העולם.

אבל התכניות של וונג'ירו לא התמקדו ב – 10,000מ'.  שבועיים לאחר הריצה בבלגיה, הוא כבר שיפר את שיא העולם של פול טרגט בחצי מרתון, כשקבע 59:16 דק'.  אחרי שהיילה גברסלאסי לקח את השיא לעצמו, וונג'ירו חזר ושבר אותו פעמיים נוספות, ובמרץ 2007 העמיד אותו על 58:33 (הרץ היחיד שרץ מהר מכך עד היום הוא שיאן העולם זרסנאיי טדסה מאריתריאה).

בגיל 21, וונג'ירו היה מוכן למעבר למרתון.  וזה היה הרקורד שלו:

דצמבר 2007, פוקואוקה, 2:06:39, מקום ראשון.

אפריל 2008, לונדון, 2:05:24, מקום שני.

אוגוסט 2008, המרתון האוליפי בבייג'ין, 2:06:32, מקום ראשון (תיכף נדבר על הריצה ההיסטורית הזו).

אפריל 2009, לונדון, 2:05:10, מקום ראשון.

אוקטובר 2009, שיקגו, 2:05:41, מקום ראשון.

(אפריל 2010, לונדון, לא סיים).

אוקטובר 2010, שיקגו, 2:06:24, מקום ראשון.

אלוף סדרת המייג'ורס לשנים 2009-2010.

על שניים מהמרתונים האלה כדאי להתעכב עוד קצת.

למרות שראינו מאז כבר כמה ריצות מהירות מ – 2:04, רבים עדיין מגדירים את הנצחון של סמי וונג'ירו במרתון האולימפי בבייגי'ן כריצת המרתון האיכותית שנראתה אי פעם.  בתנאים קשים של חום ולחות, ללא מכתיבי קצב ותוך ניפוץ כל התיאוריות והמסורת הקלאסיות של ריצה טקטית מתפתחת וונג'ירו רץ מהר מההתחלה ועד הסוף, כשיריביו נכנעים ונושרים בהדרגה.  הוא שבר את השיא האולימפי ב – 2:49 דק', בתנאים שאין דרך אחרת לכנות אותם חוץ מאשר בלתי-נסבלים.  נדמה שהריצה הזו סימנה נקודת מפנה, אם לא בהתייחסות אל המרתון, אז לפחות בקצבים שאליהם מכוונים.  הריצה של וונג'ירו היתה גם אמיצה באופן בלתי-רגיל וגם איכותית.  היא הציבה רף חדש, בעיקר של תעוזה.

וונג'ירו ייזכר לא פחות מכך בזכות הנצחון הגדול והאחרון שלו, בדו-קרב האולטימטיבי מול צגאיי קבדה.  שוב מזג האוויר היה חם מאד, שוב שני הרצים נדחקו אל הקצה ממש, והם התחרו גם על הנצחון בשיקגו וגם על הנצחון במייג'ורס ועל המעמד של המרתוניסט הטוב ביותר בעולם (קבדה ניצח באותה שנה במרתון לונדון).  אבל למה לתאר כשאפשר פשוט לראות, הדרמה הגדולה של המייל האחרון:

לאתלט שמת צעיר:

שירו המפורסם של A.E. Housman

 To an Athlete Dying Young, נוגע מצד אחד בעצב של מות האלוף שאותו "נשאנו על כפיים", ומצד שני מהרהר בנימה אירונית על היתרון שבפרידה כזו, דווקא כזו, בשיא הפריחה מן השדות, הנוטים לשכחה.  במלים המקוריות:

From fields where glory does not stay

מות האתלט הצעיר, טרגי ועצוב, הוא מוות עם תהילה נצחית, מבלי לטעום את טעם ההפסד.

לא נראה אותך שוב שובר את השיא, כך האוסמן מספיד, אבל גם לא תהיה כשאר האלופים הזמניים,  Runners whom renown outran/ And the name died before the man

כך גם במקרה של וונג'ירו, ללא ספק, האדם מת אך שמו נותר.  כפי שנותרה התהייה, מה עוד הוא היה מסוגל לעשות, ולא עשה.

והשיר שיר של סיום, עצוב ויפהפה.  מהיפים ביותר שיש.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>