xcvbxc
Chicago Bulls Scottie Pippen 1995

Photo credit: "Lipofsky Pippen" by Copyright by Steve Lipofsky Basketballphoto.com –  http://www.basketballphoto.com/basketballindexz.htm. Licensed under CC BY-SA 3.0 via Commons 

הפוסט הראשון בסדרת "יקירי המועדון" נכתב ב – 2006 בפורום של הסוללים ירושלים. לאחר התלבטות, החלטתי להותיר אותו ללא שינוי (למעט כמה תיקוני הגהה), גם אם היום הייתי כותב ומנמק (מעט) אחרת.

***

הרשימה הראשונה תוקדש לגיבור (או אנטי-גיבור) הספורט האולטימטיבי- סקוטי פיפן.  ונתחיל בוידוי:  בגיל 15 אמנם היה לי בחדר פוסטר של מייקל ג’ורדן, אבל בגיל 32 החיים נראים קצת אחרת.

כן, בסדר.  מייקל ג’ורדן, לארי בירד, מג’יק ג’ונסון ג’וליוס ארווינג – הם היו אדוני המשחק. הם המציאו אותו מחדש ושלטו בו כמעט ללא עוררין.  ניתן לכם את זה. אבל זה לא הסיפור של סקוטי (שמכאן נקרא לו “סקוטי המכוער”, כמו שאמא שלו בוודאי קוראת לו עד היום).  וזה ממש לא הקטע של מועדון ארוחת הבוקר.  אנחנו רצים במכנסיים קצרים, עם נייר טואלט מגולגל טחוב בצד, בלי חולצה (או עם חולצת גטקעס ישנה ומתפוררת).  אנחנו לא פרימדונות.  לא משחקים גולף, לא נוהגים בקורבט ולא משתתפים בסרטים של וולט דיסני.

סקוטי פיפן לא היה כישרון-על כמו שאר החברה’ האלה.  הוא היה גנח בגובה מטר שמונים עם חצ’קונים, שאף מכללה לא חלמה להשקיע בו (אין לי מושג מה זה גנח, ככה יצא).  בזכות פרוטקציה של המאמן מהתיכון, הוא התקבל לקולג’ שכוח אל בשם Central Arkansas, שזה בערך כמו לשחק בנבחרת הכדורסל של מכללת נתניה, רק בלי הים.  אם נבדוק את כמות הספורטאים האולימפיים שיצאו מהמכללה הזו,  אז הניחוש שלי הוא שייצא תיקו עם “ארוחת הבוקר”.  לא קנו לסקוטי מכונית ספורט, לא הזמינו אותו לטורנירים ארציים, לא שלחו נציגים להתחנף אליו ואל המשפחה שלו ואף בחורה שכיבדה את עצמה לא טרחה להסתכל לכיוון שלו. האמת?  היה לו סקס אפיל של חיפושית זבל.  המחשבה שהאיש הזה יצמח בעוד 20 ס”מ ויהפוך לאחד השחקנים הגדולים והרב-גוניים בכל הזמנים, דומה למחשבה שיוחאי בר שביט ידהים את קנניסה בקלה בפיניש בבייג’ין (אח שלי יקר, אל תאבד תקווה, הלוואי).

בתולדות הכדורסל ישנן שתי החלטות ניהוליות שלנצח ייחשבו לטיפשות בהתגלמותה (בחכמה שלאחר מעשה, כמובן, ככה הכי קל).  אני לא מדבר על החלטות שמצדיקות ועדת חקירה ממלכתית אלא על החלטות שבשבילן המציאו את החרקירי.  את הראשונה כולם מכירים. דראפט 1984.  יוסטון לוקחת בבחירה הראשונה את חאכים (בוגר פיי סלאמה ג’אמה ואלוף מכללות).   קשה להאשים אותם.  אבל בבחירה השניה, מחליטה פורטלנד לבחור בחור בשם סם בואי (סם מי?) לפני הגדול מכולם – מייקל. באותה מידה הם יכולים היו לקחת את גרג קורנליוס. אין ספק שזו, לפחות בדיעבד, ההחלטה האומללה בהיסטוריה של הספורט.  3 שנים מאוחר יותר, שוב חזרה על עצמה הפארסה. שיקגו בחרה בבחירה החמישית בדראפט סנטר בשם אולדן פוליניס אותו מיהרה לשלוח לסיאטל תמורת הרוקי המכוער ביותר שהגיע אי פעם לעיר הרוחות – סקוטי.  זה נקרא גורל.  The joke’s on you, chump!

למה אני כל כך אוהב את סקוטי?  אתן לכם 4 סיבות:

1.  הוא זרח לצידו של השחקן הטוב בהיסטוריה.  נו, בסדר, אפשר לטעון שכל אחד יכול היה להיות גדול ליד ג’ורדן. אני אומר את ההיפך.  סקוטי הצליח לבסס את עצמו כשחקן-על, למרות הצורך התמידי להיות כינור שני ולמרות שאף פעם אסור היה לאגו שלו להתנפח יותר מדי.  הוא היה הסגן המשמעותי אי פעם.  היו רגעים, לא קבועים, אבל פזורים פה ושם, שבהם הוא האפיל על האלוהים.  רגעים בהם אפילו מייק נותר פעור פה.  זה לא הולך ברגל.

2. סקוטי המכוער והזריז, האלבטרוס, בעל זרועות התמנון, מגיע לכל כדור, משתק במשימה מיוחדת כל שחקן יריב (תמיד שמר על הסופרסטאר של הקבוצה השניה).  נדב הנפלד המקורי, שהכריע את המשחק במהלכים שלא נכנסו בכלל לדפי הסטטיסטיקה.  בקיצור, אחד משחקני ההגנה הטובים אי פעם.

3.  לסקוטי היו אחוזי קליעה מהשדה סבירים מינוס. הוא לא היה קלע בחסד.  אבל איכשהו, תמיד ברבע הרביעי במשחקים הגדולים, כשהשאלה שתכריע היא שאלת המומנטום, ככה שש שבע דקות לסיום בערך, בעיצומו של נסיון קאם-בק, תמיד הוא היה שם כדי לדפוק את השלשה לתוך הגרון, בטרנזישן (כשכולם צועקים מהספה  – “לא, מה הוא עושה”, ושניה אחר כך:  “יש, הוא גדול”) תמיד הוא קבר את השלשה המייאשת שמחסלת את המוטיבציה של הקבוצה השנייה.  השלשה שלוקחת בעלות וצועקת:  Sit Down!!!!.  וכך היה.

4.  לא זוכר מתי זה היה ונגד מי.  הוצאת כדור חוץ מתחת לסל.  אין למי למסור. סקוטי זורק את הכדור על הגב של שחקן יריב כך שיקפוץ חזרה אל הריצפה, תופס אותו ועולה מייד לדאנק.  Gotcha.

עדכון: זה היה במשחק 3 של סדרת הגמר של 1993, על הגב של דני איינג'.

לכן לסקוטי פיפן הכבוד להיבחר ראשון לרשימת יקירי המועדון.

***

להנמקה רצינית ושלמה יותר לגדולתו של פיפן כשחקן, עם סקירת רגעים גדולים בקריירה שלו, פוסט נהדר שנכתב בבלוג The Painted Area לכבוד בחירתו להיכל התהילה. קראו כאן. כולל המענה לשאלה הגדולה: כן, סקוטי פיפן היה שחקן קלאצ'.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>