xcvbxc
dylandesire

אחזה בי פאניקה הבוקר כשגיליתי שהציעו להעניק חברות של כבוד במועדון ארוחת הבוקר למיכאל שומאכר . שוד ושבר, גזל וחמס. לא יקום ולא יהיה. שיבוא ויחנה את הפרארי שלו ליד ואדי היחמורים נראה אותו…

אין מנוס אם כן מהמסקנה כי הדוגמה הראשונה (סקוטי) לא הספיקה כדי להבהיר איזה סוג של דמויות ראויות לתואר “יקיר מועדון ארוחת הבוקר”. נבהיר כאן ועכשיו, שנדרשת תכונת אישיות או השפעה מיוחדת במינה, נדרשת הברקה יוצאת דופן. נדרשת השראה. ומה שחשוב עוד יותר להבין: מצליחנות מכאנית וקרה היא לא כרטיס כניסה למועדון ארוחת הבוקר (עם כל הכבוד לצוות המכונאים של פרארי). היה פעם נהג “פורמולה אחת” שניסה לזכות בתהילת מועדון ארוחת הבוקר, אבל בואו נגיד הנסיון שלו לקחת סיבוב של 180 מעלות בהילוך שישי לא ממש הצליח, וסמבה הוא כבר לא ירקוד. בקיצור, ועם כל הכבוד, אם הם רוצים לעשות עליי רושם שיחליפו את המכונית באייר פגאסוס.

עד כאן מי שלא. נעבור למי שכן.

מובאה שניה בשרשור יקירי מועדון ארוחת הבוקר תוקדש לאחד הגדולים מכולם – בוב דילן. אפשר להתווכח על האיכות המוסיקלית או הקולית שלו (עניין של טעם). אי אפשר לחלוק על ההשראה, על האופי, על האפקטיביות. אי אפשר להתווכח על סמלי החופש, השלום והטוב. סוף סוף מישהו אומר את האמת.

תבקשו ממני לרשום את רשימת התקליטים האהובים עליי. לא בטוח שאבחר בין השלושים הראשונים תקליט של דילן (עדכון 2015: דווקא כן, והראשון מביניהם Blood on the Tracks, טוב, פה ושם כתבתי גם שטויות). ובכל זאת, הוא הראשון להימנות בין יקירי מועדון ארוחת הבוקר. איך אמרנו: זה לא הקטע.

אז למה דילן?

קודם כל, בגלל שהוא כתב את השורות שמייצגות באופן האותנטי ביותר שניתן להעלות על הדעת את חווית מועדון ארוחת הבוקר:

One more cup of coffee for the road
One more cup of coffee ‘fore I go
To the valley below

שנית, על עצם בחירת השם, בהמרה מצימרמן, בהשראתו של המשורר דילן תומס.

Rage, rage against the dying of the light

אבל בעיקר, בגלל מי שהוא ומה שהוא הפך להיות. כל כך הרבה מעבר ל”זמר”.
משורר, מחבר בלדות, מספר סיפורים, בעל הסגנון הכל כך המיוחד, ממציא את עצמו כל פעם מחדש, תמיד הולך עד הסוף עם האמת שלו, ותמיד נוגע ללב. יהודי ממינסוטה, ששואל אותנו כל פעם מחדש:

How does it feel
To be on your own
A complete unknown
Like a rolling stone

שאלתם את עצמכם? תשאלו.

נביא-זעם מצד אחד, ששר על חופשה של אוויר נקי ונשים במוזמביק מצד שני, או פותח אל הלב בשיר אהבה יפהפה, טהור ואינסופי לנימפה העונה לשם “שרה” (radiant jewel, mystical wife). מהפכן חברתי ולוחם צדק, שבכל זאת לא ישכח לבקש מאיש הטמבורינה לנגן עוד שיר בשבילו.

I’m not sleepy and there is no place I’m going to.

ברוח מועדון ארוחת הבוקר, לא מפספס את העיקר:
שוכב על החול ומביט לשמיים.

כובע על הראש, גיטרה, מפוחית. והאמת על כולנו. רק צריך להקשיב.

Come gather ’round people
Wherever you roam
And admit that the waters
Around you have grown
And accept it that soon
You’ll be drenched to the bone.
If your time to you
Is worth savin’
Then you better start swimmin’
Or you’ll sink like a stone
For the times they are a-changin’.

כתבתי פעם שאין פוליטיקה במועדון ארוחת הבוקר. בשביל בוב דילן נחרוג מן הכלל. בשביל הפוליטיקה היחידה שיכולה להציל אותנו. כמו בספינה של אייבי: שלום, אהבה ומוסיקה טובה.

ועוד כוס קפה אחרונה, בדרך לואדי.

 

עדכון 2015:  הפוסט הזה נכתב באוקטובר 2006, עוד לפני שהקונספט של יקירי המועדון גובש. מאז,התעמקתי בדילן וברור שאצטרך בהזדמנות לכתוב תיאור יחס מעודכן יותר, מורכב יותר. בינתיים, לכל הפחות השיר המנסר בנפש יותר מכל – מוטיב דילני הרבה יותר אותנטי. 

 

 

 

 

 

One thought on “בוב דילן”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>