xcvbxc
sampras

(נכתב ב – 1.1.07. היום לא הייתי מתעקש על תואר "הגדול בהיסטוריה", אובייקטיבית. סובייקטיבית – הכל נשאר נכון – וזה מה שחשוב כשמדובר ביקירי המועדון).

השבוע הזה איננו כשאר השבועות.  עבור אלה מאיתנו שצופים מהצד,  במקרה הטוב יוצאים לג’וג חסר תוחלת והשראה, וחולמים על זמנים אחרים, אין הוא צופן עימו הבטחות מיוחדות.  אבל עבור אלה מאיתנו שמסיימים מחזור אימון מתיש וממצה, שמצויים בישורת הסופית ממש, מוכנים לגעת בשמים, ממתינים ליהנות סוף סוף מעסיס הפירות המתוק ומשכרון הנצחון האישי – אלו רגעי האמת.  השבוע הזה איננו כשאר השבועות.

ברגעים אלו של צפייה מתוחה, שתמיד מהולה בחרדה קלה, מועדון ארוחת הבוקר נזכר באחד מבכירי חבריו.  זה הזמן להזכיר רגעים הירואיים, מעוררי התרגשות והשראה.  רגעים לפני ההתייצבות על קו הזינוק, זה הזמן להיזכר אילו עוצמות קיימות בתוכנו.  אם רק נחפש.  אם רק נחפור עמוק מספיק כדי לגלותן.  אם רק נלמד את השיעור.

פיט סמפראס הוא עבורי המייקל ג’ורדן של הטניס.  ספרו לי מהיום ועד שבוע הבא על לייבר, בורג או אפילו פדרר (עם או בלי התנצלות לרפי אטינגר), אבל אקדח כמו סמפראס היה רק אחד.   אולי בגלל שכלול אסטרטגיית ה”סרב אנד וולי” לכדי אמנות של ממש, שכיסתה על כל חסרון;  אולי בגלל השליטה האבסולוטית שהשיג למרות שמשחקו, בפרמטרים רבים, היה “מוגבל” (בואו נתקן לשליטה “כמעט” אבסולוטית, כי בכל זאת יש שם כוכבית בשם רולאן גארוס);  אולי בגלל היעדר הפחד, בגלל החוצפה הגובלת ביוהרה – כי מי בכלל מצפה ל”אייס” בסרב שני, במצב של נקודת שבירה/מערכה לחובתו?  מסמפראס ציפו.  עובדה.  מתוך תמיהה שחזרה על עצמה – מהי בכלל טמפרטורת הדם שזורם בעורקיו?  אולי דווקא בגלל שלא מדובר היה בספורטאי המושלם, אלא במי שסבל ממחלה תורשתית (Thalassemia Minor), שבין מאפיניה נטיה כרונית לפתח אנמיה;  אולי בגלל הניגוד בין ה”סיבולת” היחסית מוגבלת (במונחים פיסיולוגיים), לבין היכולת להשיג את הנצחון, פעם אחר פעם, במערכה חמישית מכריעה, לאחר שלוש וגם ארבע שעות משחק עקשני;  אולי בגלל שהיה שחקן הטניס היחיד שהצליח לרתק אותי אל המסך ולגרום לי לעקוב אחרי כל נקודה (אני מודה שאף פעם לא ממשאהבתי טניס);  אולי בגלל שהיה גיבור כל-אמריקאי פרוטוטיפי, כזה שכל אמא היתה רוצה כשידוך לבת שלה, כולל התלתלים והחיוך;  ואולי, רק אולי, בגלל תכונות האופי המיוחדות, המאפילות על כל ניצוץ של גאונות:  הנחישות הבלתי מתפשרת, היכולת, באמצעות הבטחון העצמי והתגברות על הפחד, לשנות (ולעתים להפוך לחלוטין) את המציאות.  ולחייך.

פיט סמפראס בשום אופן לא היה הטניסאי המושלם מבחינה טכנית.  ובכל זאת הוא הגיע למעמד של גדול האלופים.

את פיסטול פיט אנחנו מצרפים כחבר כבוד במועדון ארוחת הבוקר כמחווה לכל סובלי השפעת המתאוששים ברגע האחרון וחולמים על מרתון מוצלח;  לכל ה”פוליאנות” שלא מוכנים לקבל הספדים שקודמים זמנם;  לכל הלוחמים הבלתי מתפשרים שלא נבהלים ממכשולים של הרגע האחרון;  לכל מי שיתייצבו בראש מורם על קו הזינוק ביום חמישי, יחכו לירייה, ויתנו לכל חודשי האימונים הארוכים להשתלב לחוויה נפלאה;  לכל בעלי תכונות האופי המיוחדות, המאפילות על ניצוצי כשרון או גאונות;  לבוגרי ריצות הבוקר חסרות התהילה;  למקיפי המסלול האובאלי בגבעת רם שלא ויתרו לא למזג האויר, לא לעייפות ולא לשיגרה.

את פיסטול פיט אנחנו מצרפים למועדון, לפני הכל, בגלל רגעים נדירים של השראה, ברגעים בהם היא נחוצה יותר מכל.

והנה הפואנטה מגיעה:

השנה שנת 1996.  המעמד רבע גמר האליפות הפתוחה של ארה”ב.  המשחק שיקבע עבור פיט גורלה של שנה שלמה – אם למקום הראשון בעולם, אם לכשלון מהדהד דווקא במגרש הביתי.  היריב הוא אלכס קורטצ’ה, ספרדי עיקש שנקודות החוזק שלו כאילו תוכנתו מראש לעמוד ביחס ישיר לחסרונות היחסיים של סמפראס. היה זה משחק הטניס הדרמטי בכל הזמנים.  וככה נראה פיט ברגעיו המכריעים:

במשחק הזה, שנמשך חמש מערכות ולמעלה מארבע שעות, נחשף התהליך כולו.  המאבק הספורטיבי האנושי התגלה במלוא תפארתו.  המאבק של ספורטאי מול עצמו.  תחילה, בחשיפתו של האלוף לא כאל בלתי-מנוצח, אלא כאדם כבשר ודם, חלש, חולה, נוטה ליפול, כמעט נידף ברוח.  ומיד לאר מכן, למרות ודווקא בגלל החולשה האנושית שנחשפה, באו ההתעלות ההירואית ונצחון הרוח, שאיש כבר לא האמין בהיתכנותם.

במערכה החמישית ניתן היה להבחין בסמפראס חסר כוח וחולה, מותש, מיובש לגמרי, מקיא מספר פעמים, מתקשה לעמוד על הרגליים בכוחות עצמו, מתמודד עם יריב מצוין ומלא בטחון.  זה נראה היה כמו סוף עצוב. ואז, הגיעו הדקות היפות והבלתי-נשכחות ביותר בדברי ימי הטניס.

 זה השיעור של סמפראס.  קחו איתו אתכם לטבריה, ותנצחו. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>