xcvbxc
al pacino

בפוסטים הקודמים, סייגנו והסברנו שיקירי מועדון ארוחת הבוקר אינם בהכרח “הגדולים מכולם” בתחומם באופן אובייקטיבי, אלא הם נבחרים על בסיס ייחודיות, תכונת אופי, ניצוץ או  הזדהות שלא תמיד ניתן לשים את האצבע על מקורותיה.  ובכל זאת, האינסטלציה השלישית  תוקדש למי שהוא ללא ספק הגדול בתחומו.  ענק המהלך בינינו.  תוכלו לנסות ולהתווכח על הקביעה הזו אבל זה לא יעזור.  לא היה ולא יהיה עוד שחקן ברמה הזו, ממש ברמה הזו (הוא אמנם צמח בצילו של גאון אחר אבל בסופו של דבר האפיל אפילו עליו).

בשנת 1972 עסק הבמאי פרנסיס פורד קופולה בליהוק לסרט שעוד בטרם יצא, ברור היה שיהפוך לאחת מנקודות הציון המשמעותיות ביותר בהיסטוריה של הקולנוע.  סרט אפי, עם תסריט ובימוי מופתיים, פס-קול משובח, קאסט שחקנים נדיר באיכותו, כל האלמנטים החיוניים ליצירת מופת, ומעל כולם כמובן –  מרלון ברנדו הענק בתפקיד חייו.  ובכל זאת נותר ללהק את שחקן המשנה לתפקיד מייקל קורליאון.  לא היה כוכב שכיבד את עצמו שלא חשק בתפקיד.  רשימת המועמדים כללה, בין השאר, את רוברט רדפורד, וורן בייטי, ג’ק ניקולסון, ריאן או’ניל, רוברט דה-נירו – או במלים אחרות, כל ה”מי ומי” של הקולנוע האמריקני של התקופה.  בהחלטת במאי שמבהירה את תמצית גאוניותו, החליט קופולה, בניגוד מוחלט לדעת המפיקים, להמר על צעיר ניו-יורקי ממוצא איטלקי, לא מוכר כמעט לחלוטין, בשם אל פאצ’ינו.

והשאר היסטוריה.

אז למה פאצ’ינו?

אתם יכולים להגיד כריזמה?

נוכחות כובשת?

מקוריות?  יצירה?  תשוקה?

לקיחות טקסט והעלאתו לרמות שלא ניתן לתאר?  הוספת מימד שלא היה קיים בו?  תוכן שמעבר לכתוב?

אתם יכולים לומר ייחודיות?

אומץ ותעוזה?

אמוציות?

שכנוע?

שכנוע. זו ההגדרה.  כי גם כאשר סלדנו לגמרי מהתכנים – השתכנענו.  לגמרי השתכנענו.

בכל סרט שבו השתתף, היו לפאצ’ינו לפחות כמה דקות של השראה אלוהית – דקות שבהן הבמאי ידע שצריך לעזוב אותו לנפשו ולתת לו לעשות מה שהוא רוצה, מה שהוא יודע, מה שלא ניתן בשום אופן ללמד, לכוון או לביים.  דקות שבזכותן אנחנו כצופים יכולים להתנתק מהכל ולהישאב כל כולנו אל תוך העולם שעל המסך.  דקות של היפנוט, של כריזמה משכרת.  בכל תפקיד ששיחק, פאצ’ינו גרם לנו להעריץ אותו, לרצות ללכת אחריו – גם לרדת איתו לתהומות.  הוא היה מושא להערצה בחליפה של גנגסטר.  מעולם לא הזדהנו כל כך עם השחיתות.

מעולם לא היה מנהיג פוליטי שהגיע לרמת השכנוע של פאצ’ינו ב”סיטי הול”.  מה?  לא הייתם רצים אחריו לקלפי, אילו רק היה קיים במציאות?

מעולם לא היה מאמן ספורט שנתן נאום חדר הלבשה כמו פאצ’ינו ב – Any Given Sunday.  (עם כל הכבוד לרלף…)

ואם ברגע אחד נמהר, אהבנו – כן, ממש אהבנו – פושע שפל כמו טוני מונטנה – “פני צלקת” – אז מה זה אומר עלינו בעצם?

ומה, לא הייתם לכל אורך הדרך לטובתו של דון קורליאון?

כוחו של שכנוע…

על השם של פאצי’נו רשומות כמה מהדמויות המרתקות בתולדות הקולנוע, ביניהן:

מייקל קורליאון (Just when I thought I was out, they pull me back in)

השוטר פרנק סרפיקו

עורך הדין המתוסכל ארתור קירקלנד (And Justice for All)

טוני מונטנה – “פני צלקת”

ליוטננט קולונל פרנק סלייד – ניחוח אשה (בלתי נשכח, פשוט בלתי נשכח – booyah!)

קרליטו בריגנטה – “דרכו של קרליטו”

ראש העיר ג’ון פאפאס – סיטי הול

הגנגסטר הפלגמט ועדין הנפש “לפטי” רוגריו – מ”דוני בראסקו” (Fuggetaboutit)

ג’ון מילטון aka Satan – Devil’s Advocate (לא מומלץ לבעלי בטן חלשה.  נסו לא לתת לקיאנו ריבס להפריע יותר מדי.  סצינת ה”שטן” לקראת סוף הסרט היא פשוט גאונית)

 התחקירן העיתונאי לואוול ברגמן – המקור  (צפו פעם בסרט תוך התמקדות במשחק של פאצ’ינו, עם כל הכבוד לרמה הגבוהה של ראסל קרואו).

המאמן טוני ד’אמטו – Any Given Sunday (האמריקאים לא יכולים לפספס את האותנטיות של תפקיד מאמן ה – old school המזדקן והגאה, שמנסים לדחוק הצידה – עוד סרט נפלא).

וולטר בורק – The Recruit

שיילוק – “הסוחר מונציה” – חבל שלא יצא לשייקספיר לראות את הביצוע המושלם לתפקיד.

רשימה חלקית של תפקידים שכל אחד מהם לבד עושה קריירה.  אין שני לו.

הקול, האינטונציה, שפת הגוף, הבעות הפנים.  באנגלית קוראים לזה awe (יראה, או משהו כזה).  יקיר מועדון ארוחת הבוקר:  I’m a fan of man!

Booyah! 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>