xcvbxc
virenque

Photo courtesy of Anders @ flckr via creative commons license

(נכתב ב – 2007)

ככלל מעולם לא התחברתי לנרטיב של האנטי-גיבור.   כמעט תמיד העדפתי את אבירי הקונצנזוס מלאי ההשראה והחן על פני הדחויים שאזרו בליבם אומץ לערער על ההגמוניה.  בדרך כלל אהבתי את הטובים.  נצחון של מייקל ג’ורדן בדטרויט היה אישוש לכך שהעולם מוסרי.  דאנק משכנע שלו במדיסון סקוויר גארדן נגד הניקס השנואים היה הוכחה לנצחון האמת.  ככה זה הרי.  ספיידרמן צריך לנצח את הגובלין.  ולא נראה היה לי שצריך להשאיר מקום (מיותר) לספקות ופקפוקים.

 לכלל אהדתי ליפים והאהובים, שחקוקים בעומק הקונצנזוס ומתוכו הם ממריאים, היה בכל זאת חריג יחידי.  ובימים אלה, כשהעולם עוצר נשמתו לקראת ה – come back של האיש בצהוב, כשהדיווחים הזורמים ממחנה האימונים של אסטנה מלחשים שלאנס נותן בראש לקונטאדור על ההרים, וכשאפילו מהאתר שלנו משתרבבות החוצה כמה לשונות להוטות ולחות, אז זו בדיוק השעה המתאימה להקדיש פרק בסדרת יקירי המועדון לאיש עם החולצה המנוקדת שכולם אהבו כל כך לשנוא.  רוכב האפניים האהוב עליי, שבגללו התמכרתי גם אני לטור דה פראנס, הוא לא אחר מאשר הרמאי הדחוי, רישאר ויראנק. כן, קראתם נכון.

ויראנק הוא תמונת הראי של ארמסטרונג.  לא רק בגלל ש – 1998 סימנה את קריסתו הטרגית של האחד, בעוד השני התכונן לכבוש את העולם.  כל מה שארמסטרונג נתן לאמריקאים – הקאובוי הטקסאני שכבש עבורם את ענף הרכיבה וצבע אותו באדום-לבן-כחול – לקח ויראנק מהצרפתים – באי-עמידה בצפיות, בצביעות, ברמיה ובקלון.  על ארמסטרונג, כל מה שנזרק (והרבה מאד נזרק) אף פעם לא תפס.  אל ויראנק כל השמצה רכילותית נצמדה כהוכחה מופתית.  מי שהשליט את אישיותו הנרציסיסטית-נפוליאונית על פלטון כנוע ומפוחד – הפך סמל להומאניות, ספורטיביות ונצחון בזכות ואילו זה שהביא עימו אינדיבידואליות והלך עד לקצה במרדף אחרי חלום נכזב, הפך סמל לחולשת אופי נכלולית נעדרת עכבות. לא הדימוי האחד נכון לגמרי, ולא השני, אבל אנחנו חיים הרי בעידן של תדמיות.  וכך ארמסטרונג היה לגיבורה של אומה גאה, ויראנק לבושתה של אומה כמהה לגאווה.

חישבו על הדבר הבא:  מדוע לעולם יהיה מי שינאם על כך שאפילו אם יוכח שלאנס לקח חומרים אסורים בדרך לשבעת נצחונותיו, הרי שלא יפחית הדבר במאומה מהישגו, שהרי “כולם משתמשים” ו”כל הפלטון מלוכלך, זה ידוע”, ומצד שני אף פעם הרציונאל הזה לא יתפוס עבור ויראנק?  עובדה.  היום כולם מחזרים אחר אלוף שבעת הטורים לחזור להשתתף.  מי שכבש שבע פעמים את ההרים לעומת זאת?  הורחק מהטור של 99′ באופן אישי על-ידי ז’אן מארי לבלנק (החלטה שנהפכה לבסוף, אך לא בלי טינה).  אין מה לתמוהה.  אנחנו צרכנים של נרטיב.  אנחנו שפוטים של התדמית.

ובכל זאת, הטור דה פראנס לעולם יהיה בשבילי רישאר ויראנק.  כי למען האמת, אף פעם לא התחברתי לרכבת הדורסנית של USPS או דיסקו  – מלאכת המחשבת של ברונייל.  לא התחברתי לרעיון הלוקח רוכב אגדי כמו רוברטו הראס והופך אותו לפועל שחור (עוד לפני שידענו על הסמים).  גם לא התחברתי ל – showmanship של לאנס, שטרח תמיד להראות כמה שהוא חזק מכולם.  לא חברים.  הטור דה פראנס היה ויהיה בשבילי סיפור על איש רזה ומיוסר בחולצה המנוקדת, מתרומם מן המושב היכן שההר תלול במיוחד והיכן שהצריבה בארבעה-ראשי משתקת מכל, ראשו מתנודד לכל הכיוונים, רוכסן חולצתו פתוח, והוא שועט קדימה כשרוק ניגר מפיו כדי לאסוף עוד נקודות לחולצה, כדי לרשום על שמו עוד פסגה.  תאהבו או תשנאו אותו – ויראנק היה הרוכב האמוציונאלי והרומנטי שבדבוקה.  הוא היה הרוכב הבודד שאוהבים לשנוא.

לא תמיד היה ויראנק שנוא.  היתה תקופה שבה הוא היה אפילו נערץ.  הוא נכנס לטור לראשונה ב – 1992 ואחרי יום אחד בצהוב, סומן כהבטחה הצרפתית הגדולה. השנים הבאות – מ – 1993 עד 1997, כבכיר רוכבי קבוצת פסטינה – בהחלט היו השנים שלו.  בתקופה הזו זכה ארבע פעמים רצופות בחולצה המנוקדת, ניצח שלושה קטעים וראה פעמיים פודיום (סיים שני כללי ב – 1997, אחרי אולריך). הוא היה האיש שצרפת אהבה לאהוב, אבל מעולם לא הצליח לאלף את השדים ואת הצפיות הלא אפשריות שהוריש לו ברנרד הינו.  אבל לתקופה מסוימת, הוא זרח.  ואהבו לאהוב אותו.

ב – 1998 הגיעה נפילתו, כאשר הנציג הרפואי של קבוצת פסטינה נעצר בגין החזקת כמות גדולה של סמים ממריצים.  חבריו של ויראנק לקבוצה, כריסטוף מורו ולורן ברושאר, הודו מייד והורחקו.  ויראנק הכחיש.  היתה זו הכחשה שקרית שרק הלכה והעמיקה (גם בספר שכתב מאוחר יותר, שלו קרא “האמת שלי”) עד שהפכה אותו לפארסה של ממש.  באותה שנה הורחק ויראנק מן הטור יחד עם כל קבוצתו אבל  ב- 1999 חזר, חרף ניסיונו של לבלנק למנוע זאת, וזכה בתואר הרים חמישי.  חמצמץ ובכל זאת מתריס.  בהמשך הודה ויראנק בשימוש בסמים וריצה עונש הרחקה.  מכאן והלאה, הוא נראה בטור כצל של עצמו.  ז’אלאבר השתלט על הפסגות ועל לבבות הצרפתים.

 עד שבא רגע בלתי נשכח וקסום.  עד שבאה אותה בריחת סולו מרהיבה וחצופה אל פסגת ה – Mount Ventoux ב – 2002.  לרגע זה היה אותו ויראנק, אותו מבט מיוסר, אותו ראש מתנודד לצדדים, אותה נחישות בלתי מתפשרת.  לקטע אחד נדיר, חזרה הרומנטיקה לטור.

 ויראנק רכב עוד שנתיים בטור עד לפרישתו.  בתקופה הזו הוא כבר לא היה איום על ה – GC ולא ממש ספרו אותו בדבוקה. בשנתיים הללו ליקט את ניצחונות מס’ 6 ו–7 שלו בהרים (שיא של כל הזמנים), אבל גם הניצחונות האלו כבר נראו פחות מרשימים, גרסה אפרורית של ויראנק מלא התשוקה של פעם.  הם הושגו עם הרבה יותר נקודות הרים “חינמיות” כשלאורך רוב המירוץ לא בלט במיוחד בקטעי ההרים הקשים ולא היה פקטור בקרבות בין “הגדולים”.  בשלב הזה לקריירה שלו, פרשני המירוץ כבר מזמן סיפרו סיפורים אחרים.

 ארמסטרונג צריך היה לנצח את הטור השביעי שלו כדי להצית דיון בלתי נגמר בשאלה אם אכן הוא הרוכב גדול בכל הזמנים.  ויראנק צריך היה לזכות בחולצה מנוקדת שביעית כדי… שיאשימו אותו בזלזול בכבודם של מחזיקי שיא ששת-הפעמים הקודם.  זה הסיפור שלו.  האיש שמעולם לא קיבל ברייק.  נו טוב, אף אחד לא הבטיח לנו שהולך להיות “פייר”.

 בקיצור, לכל אחד מותר שיהיו לו כמה נקודות חולשה.  וזו אחת מנקודות החולשה שלי.  אני סולד מהצהוב הבוהק והמסנוור של לאנס ומעריץ את החוצפה המתריסה המנוקדת של ויראנק.

עדכון 2015: מאז נכתב הפוסט הזה, אתם יודעים, התברר שמתחריו של ויראנק, רובם ככולם, חטאו באותם החטאים.  בינואר 2013 נסגר המעגל וגם לאנס ארמסטרונג הוכר כיקיר המועדון. ההסבר כאן.

One thought on “רישאר ויראנק”

  1. כתבה מצויינת!
    אני גם מזדהה עם הכותב ואהבתי לראות את האנושיות בסבל של המטפס האגדי הזה.
    דווקא בזכות חוסר הפופולריות החיובית שלו אני נוטה להעריץ אותו.
    זאב בודד שרוכב עם כל הכרישים ולא מרים ידיים.
    שאפו רישאר ויראנק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>