xcvbxc
merry lepper

מאת נחשון שוחט.  פורסם לראשונה בדה באזר, אפריל 2015

מבוא

ב – 4.4.04 היו לי הזכות והכבוד לרוץ במרתון פריס (רוב הדרך) לצדה של נילי אברמסקי האחת והיחידה, בריצה בה היא קבעה את השיא הישראלי לנשים במרתון ואת הקריטריון למשחקים האולימפיים באתונה באותה שנה:  2:36:36ש'.  רצנו שם בדבוקה שכללה כמה רצות נוספות, ממדינות שונות, שניסו להשיג את  הקריטריון. עד היום אני זוכר את קריאות העידוד הנלהבות של הקהל לאורך הדרך:  Allez les filles, Allez les filles, קדימה הבנות!  קריאת העידוד הנהדרת הזו הינה מיוחדת ובעלת משמעות רבה משנדמה, בהתחשב בהיסטוריה הארוכה שקדמה לה – היסטוריה של מאבק על זכות ההשתתפות ולהוכחת "המסוגלות" של הרצות.  זו היסטוריה מרתקת של מאבק מתמשך נגד דעות קדומות.  זו היסטוריה של דמויות אמיצות, מיוחדות במינן.  וזו היסטוריה שראוי לספר.

כבר הרבה זמן  שאני רוצה לכתוב את הפוסט הזה.  פה ושם נתקלים באנקדוטה זו או אחרת, כולן מיוחדות בדרכן.  חשוב היה לי לנסות לקבץ אותן. רציתי לנסות לספר, ככל הניתן, את הסיפור כולו, כרצף כרונולוגי. מההדרה והדעות הקדומות, דרך הלחימה הגאה והעיקשת על זכות ההשתתפות – מאבק של קוראות תיגר בודדות שנתקלו במכשולים וגם בעוולות – ועד להוכחת המסוגלות, ולבסוף גם הרבה מעבר לכך: הפגנת יכולות אתלטיות עילאיות, תכונות אופי של "ווינריות" ומופת ספורטיבית.  סיפור המאבק על מקומן של הנשים בענף הריצות למרחקים עמוס לכן בלקחים.  לא פחות מכך, הוא מעורר השראה ודמיון.  יש לפרקי ההיסטוריה הזו, בעיניי, ערך מיתולוגי ממש.  הרצות פורצות הדרך ראויות ששמן וסיפורן ייזכרו.  סטמאטיס רבית'י לצדו של ספירידון לואיס (מנצח המרתון האולימפי הראשון).  דיאן לת'ר לצדו של רוג'ר באניסטר.  מרי לפר, רוברטה גיב וקתרין סוויצר לצדם של אלופי המרתונים של שנות הששים.  ובעקבותיהן גרטה וייץ ואינגריד קריסטיאנסן, ג'ואן בנויט ופולה ראדקליף – שיאניות ומן הספורטאיות הגדולות שהעולם ראה.

תמיד הייתי אוהד נלהב של ספורט הנשים ובעיקר נמשכתי למוטיב של שבירת סטיגמות והוכחה לנוכח זלזול.  סוג של "אמת בפרצוף".  "פמיניזם ספורטיבי" קראתי לזה בפוסט קודם.  יש משהו משעשע מצד אחד, עוצמתי מצד שני, באופן שבו הספורט, דווקא הספורט, מאפשר לנפץ דעות קדומות ולחשוף טיפשות של ספקנים-מלגלגים.  ההישג הספורטיבי הוא מובהק וברור, מוחשי מאד. לכן הוא מאפשר לחשוף טיעונים שוביניסטיים כהבלים ואת הטוענים השוביניסטים כבורים (או שקרנים).  כך היה כשבילי ג'ין קינג ניצחה את בובי ריגס הרברבן, שחקן מאסטרס מוכר ופרשן טלוויזיה שנהג ללגלג על איכות הטניס הנשי. המשחק ביניהם זכה לכינוי ה-Battle of the Sexes ותבוסתו של ריגס שודרה בשידור ישיר מחוף אל חוף.  כך היה כשליסה לסלי המריאה להטבעה הראשונה במהלך משחק   WNBA (שניה היתה קאנדיס פארקר, אחותו של אנטוני).  ההיסטוריה של הנשים בתחום הריצה למרחקים מספקת המחשה חזקה ודרמטית עוד יותר.  היא ממחישה כיצד בועת השוביניזם, גיוס השווא של ה"מדע" (כביכול), הדעה הקדומה וההדרה – כולם מתנפצים ברגע שניתנת ההזדמנות, כשרשות הדיבור – כשרשות הריצה – נתונה.

לפני עשר שנים בערך כתבתי פוסט קצר במדור "יקירי מועדון ארוחת הבוקר" על שתי רצות בעלות משמעות היסטורית, שהן בעיניי דמויות מופת:  קתרין סוויצר וג'ואן בנויט.  שתיהן יככבו גם ברשימה זו, אך לא לבדן.  הפוסט ההוא היה אחד הפוסטים האהובים עליי מאז ומתמיד. הוא היה חד, ישיר ועוקצני.  אך כשעבר הזמן רציתי גם לכתוב אותו אחרת.  באופן ממוקד ו"נקי" יותר מבחינת המסר. בעיקר באופן שלם יותר.  אז הנה, אני כותב.

זה לא יהיה פוסט רגיל.  זה בוודאי לא יהיה פוסט קצר. אני מקווה שהוא לא רק ייקרא, אלא גם יישמר.  זהו לקט של פרקים שכל אחד מהם עומד בפני עצמו (בקיצור, קחו את הזמן).

הפוסט מוקדש לכל שותפותיי לריצות לאורך השנים – הרצות הממשיכות את הסיפור הנפלא – והן כולן מיוחדות ונפלאות בדרכן.

נתחיל.

1984

(Photo by Dick Mulligan, 1984 Olympic Marathon)

"אחת-עשרה נשים אומללות"

לא מהפרק הראשון אתחיל, אלא מהביטוי המזוקק ביותר של הסטיגמה.  מן העוות והעוול שגרמו לענף לפסוח על שני דורות לפחות.  המקום על ציר הזמן הוא המשחקים האולימפיים של 1928, באמסטרדם.  לראשונה נכללו במשחקים, לאחר מאבק ובאופן שנוי במחלוקת, גם תחרויות לנשים וביניהן הריצה ל- 800 מטר.

למחרת ריצת הגמר התפרסם דיווח של עיתונאי בשם ג'ון טוניס מהניו יורק איבנינג ניוז:

"Below us on the cinder path were 11 wretched women, 5 of whom dropped out before the finish, while 5 collapsed after reaching the tape,"

"מתחתינו על מסלול ה'סינדר' [החומר ממנו הורכבו מסלולי אתלטיקה – נ.ש.] היו 11 נשים 'אומללות'/'עלובות', חמש מהן פרשו מהריצה לפני סיומה וחמש אחרות התמוטטו אחרי קו הסיום".

"11 נשים עלובות" או "אומללות", הוא תיאר.  כך, לא פחות.  ולא רק טוניס כתב כך.  התיאורים, באופן עקבי וברוב העיתונים, היו של אסון הומינטרי כמעט.  גם אצטלה מדעית גויסה בשירות הדעות הקדומות.  הריצה ו"התשישות הנוראית" בעקבותיה (לנשים בלבד כן? גברים שמתחרים לא מראים הרי סימני עייפות) "פוגעת במערכת הרבייה", כך נטען.  היא גם מקצרת חיים.  מדובר בסוגיה של בריאות הציבור, לא פחות.  יש להגן על "הנשים האומללות" פן תגרומנה נזק לעצמן.

המסר נקלט היטב בתודעה הציבורית.  אם נדמה היה שהמאבק לשילוב אתלטיקה נשית במשחקים האולימפיים צלח, אז הוא נקטע באיבו, כמעט מייד.  עד לשנת 1960 לא נכללו במשחקים האולימפיים ריצות ארוכות מ– 200 מטר לנשים.  רק בשנת 1984 נכללו מרחקים של 3,000מ' ומעלה, לא פחות מ- 66 שנים לאחר הדיווח על "אחת עשרה הנשים האומללות".

האם הן היו באמת אומללות?  נפנה לעובדות.  קודם כל, תשע נשים בלבד זינקו לריצת הגמר ההיא, ולא אחת-עשרה. ניחא, זה פחות חשוב.  כל המתחרות סיימו את הריצה (לעומת הדיווח על חמש רצות שפרשו, שהשד יודע מהיכן הוקרץ).  רק אחת מבין הרצות נפלה לאחר חציית קו הסיום (אגב, כמה פעמים ראיתם את התמונה הזו במירוצים של גברים, שם היא נתפסת כעדות להקרבה ואומץ לב?  ומכל מקום, גם בנקודה הזו הדיווח על חמש רצות שהתמוטטו היה מעוות לחלוטין).  יום קודם לכן התקיימו ריצות חצי הגמר, בהן התחרו 16 רצות נוספות, ללא שום בעיות.  בשנה שקדמה לריצה שיפרו שתי רצות – לינה רדקה-באטשאוור הגרמניה ואינגה גנצל השוודית – את השיא העולמי מ- 2:26.6דק' עד ל- 2:19.6.  ובריצת הגמר?  רדקה-באטשוואר ניצחה בתוצאה של 2:16.8דק'.  שלוש מבין אחת-עשרה "הנשים האומללות" (שהיו בעצם תשע) רצו מהר משיא העולם הקודם.  שליש! מה יש לומר, הלוואי על כולנו כזו אומללות.

אבל הדיווח הסנסציוני ניצח בקלות את העובדות.  ולקח עוד עשרות שנים עד שהלקח נלמד.

לקריאה נוספת על הריצה המפורסמת ההיא ר' הכתבה של רוג'ר רובינסון ב – Running Times.

 

1928-800m-AthletesMontage

(Photo credit:   Lina Radke, Kinue Hitomi, Inga Gentzel, Jean Thompson, all via Wikimedia Commons public domain)

1896 – המרתון הראשון

בשנת 1896 התקיימו המשחקים האולימפיים המודרניים הראשונים, ביזמת פייר דה קוברטן.  ריצת המרתון, אז למרחק של כארבעים קילומטר בערך, היתה גולת הכותרת והסיום הקלימקטי למשחקים.  המרתון סימן את האתגר הפיסי האולטימטיבי.  הריצה נערכה כמובן במסלול ההיסטורי ממרתון לאתונה.  והמנצח היה יווני בשם ספירידון לואיס בתוצאה של 2:58:50ש'.  המשחקים האולימפיים לא כללו במקור נשים.  אך נוכחות נשית היתה שם, כבר מהריצה הראשונה.

הדיווחים והמיתלוגיות, אמינים יותר או פחות, כוללים שני סיפורים, על שתי נשים:  Stamatis Rovithi , ו– Melapomene.    בקרב חוקרי ההיסטוריה ישנן מספר גירסאות שונות ליישוב בין שני הסיפורים.

סיפור אחד מספר על Melapomene שביקשה להירשם כמתחרה אך סורבה על-ידי המארגנים.  בכל זאת היא החלה לרוץ קצת לאחר הזינוק לגברים, לצידי הדרך.  ככל שהתקדמה הריצה היא עקפה רצים שנחלשו (חלקם פרשו.  רק תשעה מבין שבעה עשר הרצים סיימו את הריצה).  כשהגיעה מלפומין לאתונה לא אפשרו לה כניסה לאצטדיון האולימפי והיא הקיפה את האצטדיון מבחוץ וסיימה בזמן של 4:30ש' בערך.

הסיפור הנוסף, על Rovithi, הוא המגובה בדיווחים עיתונאים אותנטיים מהתקופה.  לפי הדיווחים סורבה בקשתה להתחרות בתירוץ של רישום מאוחר.  רובית'י החליטה לרוץ את מסלול המרתון בעצמה, למחרת.  בצאתה לדרך היא החתימה את ראש העיר, את המורה היחיד בעיירה ופקיד ציבורי נוסף כעדות לשעת היציאה.  רוביתי' הגיעה לאתונה כעבור חמש וחצי שעות, אך לא אפשרו לה להכנס לאצטדיון פנתינאייקו.  לפי הדיווחים מהתקופה, היא הודיעה על כוונתה להגיש את האישורים לוועדה המארגנת את המשחקים כדי שתוצאתה תוכר, אך לא ידוע אם היא עשתה זאת ומה קרה בהמשך.

לא ברור אם מדובר בשתי רצות שונות או בתיאורים שהתפתחו ביחס לאותה הרצה, כש"מלפומין" הוא כינוי כבוד שניתן לרובית'י (במיתולוגיה היוונית מלפומין – Melpomene –  בתו של זאוס, היתה המוזה של השירה, ולאחר מכן המוזה של הטרגדיה.  בשירה היוונית נהגו לזמנה ליצירת פראזות ליריות יפות).

כך או אחרת, כבר מלידתה של ריצת המרתון ניכרו מצד אחד ההדרה והדעה הקדומה, מצד שני נוכחות נשית בולטת ואמיצה שסירבה לקבל את התכתיב, התריסה נגדו, והוכיחה כבר מראשית הדרך את מופרכותו של "מיתוס המסוגלות".

יידרשו עוד הפרכות חוזרות ונשנות, במשך כשבעים שנה, כדי לחדור את התודעה העיקשת, שמוצקותה מלכתחילה, ומעולם, לא נבעה מסיבות ענייניות.

ויולט פירסי (1926) – השיא הראשון לנשים המוכר על-ידי ה – IAAF:

ישנן שתי רשימות נפרדות לעניין הכרה בתוצאות המהירות ביותר למרתון נשים, מבחינה היסטורית:  רשימה המוכרת על-ידי ה– IAAF (התאחדות האתלטיקה העולמית) ורשימה המוכרת על-ידי ה– AARS  (התאחדות הסטטיסטיקאים של מירוצי הכביש).  "שיאי עולם", יש לציין, מוכרים באופן רשמי בריצת המרתון רק משנת 2003 (ברשימה זו, לשם הנוחות, בכל זאת אשתמש בביטוי "שיא עולם" גם בהתייחס לתוצאות מלפני 2003).

לרוב מקובל לציין כ"שיא" הראשון את הריצה של Violet Piercy הבריטית במרתון הפוליטכני בלונדון, באוקטובר 1926. הזמן שנרשם לפירסי היה 3:40:22ש'.  עם זאת, רישומי ה- AARS מטילים ספק בתוצאה ומתייחסים אל הריצה כריצת Time Trial, מחוץ למירוץ, למרחק של 35.4 ק"מ בלבד.

לעומת זאת, ה– AARS מכירה בתוצאתה של צרפתייה בשם Marie-Louse Ledru במרתון "הטור של פריס" משנת 1918 – 5:40ש' – כשיא הראשון.  (יש לזכור שמרחק המרתון באותם ימים נטה להשתנות, כאשר רק בשנת 1924 בוצעה סטנדרטיזציה למרחק רשמי של 42.195 ק"מ).

התיעוד ביחס לשתי הריצות האלו הוא מאד לקוני. אך הוא מעיד, לכל הפחות, על כך שנשים בהחלט העזו, כבר אז, לרוץ את המרחק.

לאחר הריצה של פירסי ישנו ואקום מוחלט, ואין תיעוד לגבי ריצות מרתון נשיות משך כמעט 40 שנה לאחר מכן.  ההסבר לכך הוא מן הסתם אפקט העוות מן המשחקים האולימפיים של 1928 שתואר לעיל. פשוט מאד: הגופים הרלוונטיים לא ראו בעין יפה את ההשתתפות הנשית.  והן סולקו.

דיאן לת'ר  – המקבילה הנשית של רוג'ר באניסטר (1954):

יום השישי במאי 1954 הוא מהימים הזכורים ביותר בהיסטוריה של האתלטיקה הקלה ושל הספורט בכלל.  זהו היום שבו הוכרע המירוץ להישג שנחשב אז כאולטימטיבי:  ריצת מייל בפחות מארבע דקות.  רוג'ר באניסטר, סטודנדט לרפואה, התייצב ב – Iffley Road Track באוקספורד ובסיוע חבריו הטובים כריס בראשר וכריס צ'טאוויי כמכתיבי קצב לשלוש ההקפות הראשונות שבר את המחסום ההיסטורי:  3:59.4 דק'.  באניסטר הפך בן רגע לאחד מגיבורי הספורט של כל הזמנים.

מעטים יודעים לספר ש- 23 ימים מאוחר יותר נשבר מחסום סמלי נוסף.  בפעם הזו הריצה לא נערכה באוקספורד אלא בבירמינגהאם.  את הסטודנט לרפואה החליפה כימאית צעירה.  בריצה הזו לא היו מכתיבי קצב, והתקשורת לא ממש התעניינה.  דיאן לת'ר בת ה– 21 היתה לאשה הראשונה שרצה מייל בפחות מ- 5 דקות.  לת'ר סיימה את הריצה ממש כפי שזינקה אליה:  עם סיפוק אישי גדול, ללא תהילה.

כדי לשמור על פרופורציה צריך להדגיש שההקבלה בין שני ההישגים היא בעיקר סמלית ולא איכותית.  כלומר לא ניתן להשוות, בוודאי במונחים של ימינו, בין האיכות של שתי התוצאות (תוצאה של 5:00 דק' למייל איננה תוצאה ברמת עלית כיום.  שיא העולם של סבטלנה מאסטרקובה הוא 4:12.56דק').  אך בזמן שנקבעו, שני ההישגים היו שיאי עולם, פורצי דרך ובעלי משמעות.  לת'ר בעצמה שיפרה את שיאה מספר פעמים, עד לתוצאה של 4:45.00 דק'- שיא שנשבר רק שבע שנים לאחר מכן על-ידי מאריס צ'יימברליין הניו-זילנדית.

תוצאותיה של לת'ר מעולם לא הוכרו רשמית כשיאי עולם מכיוון שעד לשנת 1967 לא היתה הכרה בשיאים של נשים למרחקים של מעל 800מ'.  לת'ר אכן החזיקה בשיא העולם גם לריצת ה– 800מ' (שיאה האישי היה 2:06).  פעמיים היא היתה סגנית אלופת אירופה למרחק.

פרט מעניין נוסף הוא שביום שבירת מחסום החמש דקות לית'ר התחרתה מוקדם יותר במקצה ל– 800מ'.  ובפוסט שמדגיש חלוציות של נשים בתחום הריצה יש מקום לציין גם שלת'ר התאמנה בהדרכת מאמנת:  Dorette Nelson Neal.  האימונים שלה, בדומה לאימוניו של באניסטר, התבססו בעיקר על אימוני חזרות (אינטרוולים) למרחקים של 150 עד 400מ', אותם נהגה לבצע חמש פעמים בשבוע.

מרי לפר (1963) והמרתוניסטיות הלא מוכרות של שנות ה – 60:

נחזור לריצת המרתון, 37 שנים לאחר הריצה של ויולט פירסי –

בשנות הששים המוקדמות החלו שתי נשים מקליפורניה – Merry Lepper ו– Lyn Carman להתחרות באופן לא רשמי במירוצי כביש וגם באימונים לריצת המרתון.  ב– 1963 התייצבו שתי החברות באיזור הזינוק של מרתון ה- Western Hemisphere.  כשאני כותב "התייצבו" הכוונה לכך שהן התחבאו מאחורי שיחים סמוך לקו הזינוק.  על רישום למירוץ הרי לא היה מה לדבר.

כשהשתיים הצטרפו לריצה נציגי המארגנים ניסו להוריד אותן מהמסלול וקארמן צעקה אליהם:  "אלו רחובות ציבוריים ויש לי זכות מלאה לרוץ בהם".  זה היה מספיק כדי להרתיע אותם.  קארמן פרשה אחרי 20 מייל ולא סיימה את הריצה (שנים לאחר מכן היא ניצחה שלוש פעמים במרתון סנטה ברברה וגם ב – World Masters Marathon של שנת 1969).

מרי לפר סיימה!  תוצאתה, 3:37:07 ש', מוכרת (בדיעבד) על-ידי ה- IAAF כתוצאה הבאה בהתקדמות הכרונולוגית של הזמן המהיר בעולם (למרות שהמסלול של המרתון באותה שנה חשוד כקצר).  לפר זכתה להכרה רשמית כאשה האמריקאית הראשונה שסיימה ריצת מרתון.

(עם כוכבית:  הכרה זו תובעת לעצמה ארלין פייפר, שבשנת 1959 היתה לאשה הראשונה שרצה את ה – Pikes Peak Marathon – מירוץ הררי בתנאי שטח, בעל מאפיינים שונים מאד ממרתונים עירוניים, קשה יותר).

מרי לפר ולין קארמן היו שתיים מחלוצות המאבק.  הן סימנו את תחילת התופעה של "הסתננות נשים למירוצים" (בז'רגון של הרצים – banditting), כחלק ממגמה חברתית רחבה יותר של מאבק על שוויון זכויות לנשים.  זה היה העשור שבו נשים, בהדרגה, העזו לומר "אנחנו יכולות" ו"זו זכותנו".  אם לא אפשרו להן להירשם בדרך המלך, הן היו נחושות להוכיח שההגבלה אבסורדית ומופרכת.  בזינוק ממקום המחבוא מאחורי השיחים – נזרעו זרעי המהפכה.

merry lepper

(מרי לפר (משמאל) ולין קארמאן – חברות טובות ושותפות לריצה פורצת דרך)

המרתון ההיסטורי של רוברטה (בובי) גיב (1966):

שנות הששים הגיעו לבוסטון.  בוסטון, יותר מאתונה, היא עיר הבירה של מסורת המרתון המודרנית.  בשנת 1897, בעקבות המשחקים האולימפיים הראשונים, נוסד מירוץ המרתון החוץ-אולימפי הראשון, המתקיים ברצף מאז.  מרתון בוסטון הוא המרתון בעל החשיבות ההיסטורית הרבה ביותר.  בשנות ה-60 וה-70 הוא גם היה באופן ברור המרתון היוקרתי והחשוב בעולם.  אך גם בבוסטון הליברלית, גם במחצית השניה של שנות ה- 60, הוצב עדיין, בהחלטיות, תמרור האין כניסה לנשים.

ואז הגיעה רוברטה (בובי) גיב.

ב- 1966 היתה רוברטה גיב סטודנטית בת 23 שגדלה בפרבר של בוסטון.  משך שנים היא נהגה לרוץ שמונה מייל מדי יום בדרכה לבית הספר.  היא גילתה רצינות רבה בקשר להחלטה לנסות לרוץ את המרתון המפורסם, הקרוב לביתה.  גיב התאמנה בעקביות משך שנתיים ובאימונים צלחה גם מרחקים ארוכים ממרחק המרתון.  היא ציינה כל זאת במכתב בקשה להירשם למרתון בוסטון.  אך במכתב התגובה הוסבר לה, בלי בושה, ש"נשים לא יכולות לרוץ מרתון" ושהן רשאיות להתחרות למרחקים של עד מייל וחצי בלבד.

אז בובי גיב עברה לאופציה ב'.  ומהי אופציה ב'?  נכון, להתחבא מאחורי השיחים ולהמתין.

ובכל זאת, ביום ה-19 לאפריל 1966 החלו גלגלי ההיסטוריה לזוז.  רוח חדשה נשבה באוויר.  גיב רצה עם סווטשרט כדי להצניע את נשיותה, אך הרצים סביבה הבחינו בכך שמדובר באשה צעירה.  ככל שהתקדמה הריצה הם עודדו אותה בהתלהבות.  בשלב מסוים היא השילה מעליה את הסווטשרט ורצה בבטחון, בגאווה.

אחת מנקודות השיא המגדירות את מרתון בוסטון היא ה – Wellesley Scream Tunnel.  וולסלי הוא קולג' לנשים.  באופן מסורתי התלמידות עומדות בכל שנה משני צידי הכביש כדי לעודד ומייצרות "מנהרת צעקות" ש"דרכה" עוברים הרצים.  ביום ההוא ב- 1966, כפי שתיארה נשיאת הקולג', "מנהרת הצעקות" לפתע דממה.  ההפתעה היתה מוחלטת.  האם יכול להיות שזו אשה?  וכאשר סימן השאלה התחלף בסימן קריאה, "כן כן, זו אשה"–

"…a ripple of recognition shot though the lines and we cheered as we never had before. We let out a roar that day, sensing that this woman had done more than just break the gender barrier in a famous race…"

רוברטה גיב סיימה את המרתון בתוצאה מכובדת מאד של 3:21:40ש', בשליש העליון של המסיימים.  מושל מדינת מסצ'וסטס בירך אותה ולחץ את ידה על קו הסיום.

הפעם גם התקשורת, ברובה, פרגנה, כולל המגזין הפופולרי Sports Illustrated שהקדיש לסיפור של גיב את מקומו הראוי.  הריצה של גיב והחשיפה שקיבלה סימנו את רגע האל-חזור.  אבל לא כולם הפנימו את זה, ועוד עמד בדרך מבחן נוסף.

רוברטה גיב סיימה כאשה הראשונה במרתון בוסטון שלוש שנים רצופות בין 1966 ל- 1968.  הנצחונות שלה הוכרו באופן רשמי רק כעבור 30 שנה, כאשר כחלק מאירועי מרתון בוסטון המאה במספר הוענקו לה מדליות הסיום בטקס מיוחד.

בשנת 1984, בתמונה נוספת של סגירת מעגל, הוענקו לשלוש המנצחות במרתון המבחנים האולימפיים של ארה"ב פסלים של בחורה רצה, מעשי ידיה של רוברטה (בובי) גיב – הפסלת היתה מי שפילסה עבורן את הדרך.

bobbiheadlines

המהפכה כן תשודר – מרתון בוסטון של קתרין סוויצר (1967):

ישנן שלוש סיבות שבגללן מזוהה קתרין סוויצר כאחראית ל"מהפכה הנשית" במרתון יותר מכל רצה אחרת.

הסיבה הראשונה היא שסוויצר היתה האשה הראשונה שרצה את מרתון בוסטון באופן רשמי – מקו זינוק אל קו הסיום – עם מספר על-שמה (מספר 261), הגם שהוחלט לפסול אותה.  קתרין סוויצר לא התחבאה מאחורי שיח.  לא עוד.

הסיבה השניה היא שריצת המרתון של סוויצר והמאבק על זכותה – תועדו לעיני העולם.  סוף סוף, המהפכה יעילה יותר כשהיא משודרת.

הסיבה השלישית היא ניצול ההצלחה.  קתרין סוויצר לא הסתפקה בריצת המרתון ובנצחון הסמלי והפרטי שלה, אלא היתה לקול המוביל.  היא כתבה, היא התראיינה, היא הסבירה, היא הובילה את המאבק לפתיחת המירוצים בפני נשים באופן נשי (ולכלילתו של מרתון לנשים גם במשחקים האולימפיים).  אחזור לכך בהמשך.

הסיפור של קתרין סוויצר הוא אחד הסיפורים מעוררי ההשראה בתולדות המרתונים, בתולדות הספורט בכלל.  אני יכול לכתוב עליו בעצמי אבל עדיף פי כמה פשוט לשמוע אותו מפיה, בדרכה המקסימה:

(אל תתעצלו, הוידיאו הקצר הזה הוא אולי השיא של הכתבה כולה)

המקסים ביותר בעיניי הוא איך שסוויצר תמצתה במשפט התגובה לשאלות העיתונאים את המהות כולה.  "את במסע צלב?  את לוחמת עבור זכויות נשים?", הם שאלו.  והיא השיבה עם האמת שלה:  "What?  I'm just trying to run".  עם המשפט הזה, המגלם תפיסה כל כך אותנטית ופשוטה, אותי היא כבשה.

למען הסדר יש לציין שסוויצר סיימה את מרתון בוסטון של 1967 בזמן של 4:20ש', כמעט שעה שלמה אחרי בובי גיב, שרצה שוב באותה שנה (ללא מספר).  התוצאות של שתיהן לא הוכרו (סוויצר נפסלה על-ידי מנהל המירוץ ג'וק סמפל, לאחר שלא הצליח לדחוף אותה מהמסלול כפי שראיתם בקליפ).  זו ממש לא היתה המילה האחרונה שלה.   ב- 1974 היתה סוויצר המנצחת הרשמית במרתון ניו יורק בתוצאה של 3:07:29ש' (בפעם הזו היא כבר רצה, באופן מופגן, בחצאית (טניס) ולא בטרנינג – בחגיגה ראויה של זכותה הגלויה, בהכרזה שקטה שחלף באופן סופי עידן הטרנינגים והשיחים).  ב – 1975 סיימה קתרין סוויצר שניה מבין הנשים במרתון בוסטון בשיא אישי נהדר של 2:51:37ש'.

בשנת 2011 הוכנסה סוויצר ל – National Women's Hall of Fame על "יצירת מהפכה חברתית והעצמה של נשים ברחבי העולם, דרך הריצה". (ואני רק אגיד שזה קרה שש שנים אחרי שהוכרזה כ"יקירת מועדון ארוחת הבוקר").

 

מחלוקת סאב 3:00 הראשון- אדראין בימס ואליזבת' בונר:

אי אפשר לפסוח על השאלה המעניינת, מי היתה האשה הראשונה שרצה מרתון בפחות משלוש שעות?  אין תשובה אחת מוסכמת לשאלה הזו.

במהלך שנות ה- 60, לאחר הריצה המפורסמת של לפר והרחק מ"אורות הבמה" שסיפק מרתון בוסטון, היו רצות נוספות, פחות מוכרות, ששיפרו בהדרגה את התוצאה.

בין 1964 ל – 1971 מוכרות תוצאות של דייל גרייג הבריטית (3:27:45), מילדרד סמפסון הניו זילנדית (3:19:33), מורין וילטון הקנדית (3:15:23), אנני פדה-ארדקמפ הגרמניה (3:07:27), קרוליין ווקר (3:02:53) ואליזבת' בונר האמריקאיות (3:01:42, פילדלפיה, 9.5.71).

לפי רישומי ה – IAAF וה – ARRS הרצה הראשונה שירדה מגבול השלוש שעות היתה אליזבת' בונר, שקבעה 2:55:22ש' במרתון ניו יורק של 1971. באותו מירוץ גם נינה קוסצ'יק קבעה תוצאה מהירה משלוש שעות.

אלא ששלושה חודשים לפני כן, ביום קר וגשום בויקטוריה שבאוסטרליה רצה אדריאן בימס האוסטרלית תוצאה פנטסטית (לאותם ימים) של 2:46:30ש' (תוצאה ששופרה רק ב- 1974 על-ידי שאנטל לה-גלאס הצרפתיה).  תוצאתה לא הוכרה ונותרה שנויה במחלוקת.  הסיבה, שוב, נבעה מכך שכל הניסיונות של בימס להירשם למרתון רשמי נדחו.  מאמנה ארגן ריצת מרתון לא רשמית עבורה בהשתתפות רצים נוספים, שבה היא קבעה את התוצאה המדהימה.  אך ההתייחסות הרשמית אל הריצה היתה כאל time trial ללא מדידת זמן קבילה.

בימס קבעה בהמשך את התוצאות הטובות בעולם למרחקים של 5,000 ו – 10,000מ', אך התעקשותה להתחרות במירוץ נוסף, בסידני, למרות סירובה של ההתאחדות האוסטרלית הובילה לפסילתה מהשתתפות במשחקים האולימפיים של 1972. בימס קבעה תוצאה רשמית של 2:46:32ש' במרתון סקוטסדייל ב- 1977.

 

שנות השבעים והפתיחה ההדרגתית של המרתונים לנשים:

התגובה המיידית של ה- AAU (התאחדות האתלטיקה החובבנית) לריצה של קתרין סוויצר במרתון בוסטון היתה… לאסור באופן גורף על השתתפות של נשים במירוצים לגברים (כלומר בכל תחרות שאינה מוגדרת כתחרות לנשים בלבד), וזאת תחת איום של שלילה כללית של הזכות להתחרות.

התוצאה החשובה יותר היתה השינוי בתפיסה ובאווירה.  גם אם לתהליך השינוי הפורמלי נדרשו עוד זמן ומאבק ציבורי, הוא כבר היה בשלב הזה בלתי-נמנע.

שנות ה-70 נפתחו ברצף של ציוני דרך:  בשנת 1971 השתתפו נשים לראשונה באופן רשמי במרתון ניו יורק.  בשנת 1972 יישר קו גם האדון ג'וק סמפל (הידוע לשמצה בעקבות הניסיון לדחוף את סוויצר מהמסלול) ולנשים התאפשר לראשונה להירשם כמתחרות לכל דבר במרתון בוסטון.  באוקטובר  1973 ארגן ד"ר ארנסט באן אאקן, גרמני שהיה תומך נלהב בריצת נשים, את המרתון הבינלאומי הראשון לנשים.  40 נשים משבע מדינות התחרו במרתון שנערך בוולדניאל שבמערב גרמניה.

התהליך מכאן, היה בלתי-הפיך.  אך טרם נסגר המעגל.

הרצות הגדולות של סוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים:

לכל מהפכה ספורטיבית שני שלבים:  שלב דריסת הרגל ושלב המיצוב האיכותי.

חלוצות המרתון של שנות ה- 60 פתחו את השערים ואפשרו את עצם ההשתתפות של הרצות.  חלוצות המרתון של שנות ה- 70 ושל המחצית הראשונה של שנות ה- 80 השלימו את המלאכה.  הן ביססו את מרתון הנשים בפרמטרים של איכות.  הן הקנו את הלגיטימיות הספורטיבית, ברמת ה"עלית".  ענף ספורט תחרותי זקוק לאבק כוכבים, לאגדות.  אחרי פתיחת השערים, המרתון זקוק היה למקבילות הנשיות של אמיל זאטופק, אבבה ביקילה ופרנק שורטר.  לא לקח זמן ארוך מדי עד שהן הופיעו.

עד שנת 1978, בגיל 25, כבר סימנה את עצמה גרטה וייץ הנורבגית כאחת האתלטיות הטובות בעולם.  היא שיפרה פעמיים את שיא העולם למרחק 3,000מ'.  ב- 1977 היא היתה לאלופת העולם הראשונה לנשים למרחק זה וב- 1978 היא ניצחה גם באליפות העולם במירוצי שדה (ניצחונה הראשון מתוך חמישה).  אבל מרתון? מה לרצה שהתבלטה בתחרויות למרחקים של 1,500-3,000מ' ולמרתון?  מה למרתון ולמי שמעולם לא רצה, לפי עדותה, למרחק ארוך מ- 20 ק"מ?  גרטה וייץ, שלא ראתה סיכוי להתפרנס מתחרויות המסלול וחשבה כבר לפרוש, צלצלה כדי לברר אם מארגני מרתון ניו יורק יסכימו לממן עבורה את הטיסה וההשתתפות במרתון.  "מה השיא האישי שלך?" "אין כזה", "טוב, שלום".  כך נחתמה השיחה.  אבל למרבה המזל, המנהל/מקדם המפורסם של מרתון ניו יורק פרד ליבו ראה את השם שרשמה הנציגה וידע היטב במי מדובר. הוא החליט ששווה לנסות את זה.

ביום ההוא באוקטובר של 1978, בריצת המרתון הראשונה שלה, ניצחה גרטה וייץ בתוצאה של 2:32:30ש', שיפור של 2:17 דק' לשיא העולם.  סמוך לאחר הסיום היא אמרה לכתבים ולצלמים:  I'm never going to run this thing again – אמירה שהפכה לסלוגן של מרתוניסטים, לדורות.  כי לא רק שגרטה וייץ רצה את מרתון ניו יורק שוב, אלא שבמהלך עשר השנים הבאות היא ניצחה בו 8 פעמים נוספות – שיא הנצחונות של כל הזמנים.  לא רק שהיא רצה את מרחק המרתון שוב, אלא שהיא שיפרה את שיא העולם שלוש פעמים נוספות.  בסך הכל וייץ שיפרה לבדה במצטבר את השיא בלא פחות מתשע דקות (שיאה העולמי האחרון, 2:25:29ש', נקבע במרתון לונדון 1983.  בלונדון 1986 קבעה את שיאה האישי- 2:24:54ש').  בין לבין, היתה וייץ לאלופת העולם הראשונה במרתון (הלסינקי 1983) ולסגנית האלופה האולימפית הראשונה (לוס אנג'לס 1984).  גרטה וייץ היתה לכוכבת הבינלאומית הגדולה הראשונה של מרתון הנשים, ובלי ספק היא אחת האתלטיות הגדולות בכל הזמנים.

Grete-Waitz-marathon

גרטה וייץ גם סימנה את הדרך לקבוצה של רצות נהדרות בשנות ה- 80:  רוזה מוטה מפורטוגל (שיא אישי 2:23:29ש', האלופה האולימפית מסיאול 1988, אלופת עולם ושלוש פעמים אלופת אירופה, כולל האליפות הראשונה), ג'ואן בנויט האמריקאית (תיכף נדבר עליה בנפרד) ואינגריד קריסטיאנסן, גם היא מנורבגיה (ששיפרה פעמיים את שיא העולם, עד ל- 2:21:06ש', והחזיקה בשיאי עולם גם למרחקים של 5,000 ו- 10,000מ').

בין הריצה הראשונה של גרטה וייץ בניו יורק – 2:32:30ש' ועד לשיאה של קריסטיאנסן בלונדון 1985 חלפו פחות משש וחצי שנים במהלכן שופר השיא בכמעט 11 וחצי דקות.  כשגבול ה- 2:20ש' מתקרב – הישג שהרוב המוחלט של הגברים יכולים רק לדמיין – גם השוביניסט המושבע ביותר לא יכול היה לטעון יותר ש"נשים לא מסוגלות".

המהפכה הושלמה.

ingrid

(אינגריד קריסטיאנסן הנפלאה, שהיתה אורחת הכבוד של מרתון ירושלים 2013, באמצע, עם זהבה שמואלי ואתי.  צילום:  רונה זמיר).

המרתון האולימפי הראשון לנשים:

הרגע הסמלי ביותר היה הרגע שבו נסגר המעגל.  ועם כל הכבוד לבוסטון, ניו יורק ולונדון, עם כל הכבוד לשיאי העולם, מרתון הנשים צריך היה להגיע, סוף סוף, אל הבמה הגדולה והחשובה מכל.

לאחר פתיחת שערי המרתון העירוניים לרצות בשנות ה-70, וככל שנחלש כוחו של הטיעון כי נשים "אינן יכולות" או שקיים "סיכון בריאותי", נותר בפי הוועד האולימפי טיעון נוסף לדחיית שילוב המרתון במשחקים האולימפיים. הצ'רטר האולימפי הגדיר פרמטרים לכלילת תחרות במשחקים האולימפיים, לרבות דרישה (עבור תחרויות נשים) לקיום "השתתפות נרחבת במקצוע בלפחות 25 ארצות, בשתי יבשות".  הטענה, בסוף שנות ה-70 ולקראת המשחקים של מוסקבה 1980, היתה שמרתון הנשים פשוט איננו פופולארי מספיק כדי להצדיק שילובו במשחקים.

פעם נוספת נדרשו יזמה ומנהיגות.  ופעם נוספת התייצבה קתרין סוויצר בחזית.

סוויצר פרשה כבר מריצה תחרותית ושימשה כמנהלת ה – Women's Sports Foundation.  בשנת 1977 היא קיבלה פנייה מנציגת חברת הקוסמטיקה Avon שהביעה עניין בספונסרשיפ לאירוע ריצה לנשים.  סוויצר כתבה מסמך של 75 עמודים שכלל הצעות לקיום אירועי ספורט שונים.  בעקבות המסמך מונתה מטעם החברה לתכנן את המירוצים.  במרץ 1978 התקיים באטלנטה מרתון "אבון" הבינלאומי הראשון לנשים, בהשתתפות רצות מתשע מדינות.  ב– 1979 קוים המירוץ בוולדניאל שבמערב גרמניה.  הפעם זינקו 250 רצות מעשרים וחמש מדינות.  בשנת 1980, בתאריך שנבחר בקפידה – היום האחרון של המשחקים האולימפיים במוסקבה – נערך בלונדון מרתון "אבון" השלישי בהשתתפות רצות מעשרים ושבע מדינות.  זה היה המירוץ הראשון שבו חמש רצות רצו מהר מ- 2:40ש'.  בכך, גם טענת "חוסר העומק/פופולאריות" רוסקה.

הפתח הנוסף בדלת נוצר כאשר ה- IAAF החלה (מ- 1979) לתת חסות רשמית למרתונים לנשים.  משם נכלל המרתון בגביע אירופה לאומות (1981), לראשונה באליפות אירופה (1982, ניצחה רוזה מוטה) ובאליפות העולם (1983, ניצחה גרטה וייץ).

אני לא מפרט את שלבי ההשלמה של המאבק הבירוקרטי (ובכך פוסח על תרומה של דמויות נוספות, במישור הניהולי/מוסדי – אפשר לקרוא על כך כאן).  ב – 23 לפברואר 1981 התקיימה ההצבעה הגורלית של חברי הוועד האולימפי.  צפויה היתה הצבעה צמודה וקתרין סוויצר נסעה בעצמה לוועידה כדי להשלים את מאמצי "הלובינג" למען המירוץ בשיחות מסדרון.  בזמן ההצבעה, כדי להפיג את המתח, סוויצר יצאה – איך לא – לריצה.  וכשהיא חזרה היא קיבלה את הבשורה:  יש!

ביום החמישי לאוגוסט 1984 התייצבו 50 רצות מ- 28 מדינות – וביניהן זהבה שמואלי מישראל (כיום מאמנת אתלטיקה בולטת, חברת איגוד האתלטיקה ו"יקירת המועדון") – על קו הזינוק למרתון האולימפי הראשון.  ג'ואן בנויט (לימים סמואלסון), בחורה צנומה ממדינת מיין (שהיתה אז שיאנית העולם), ניצחה ביום הזה את גדולות הרצות של התקופה – וייץ, מוטה וקריסטיאנסן.  זה היה רגע אמריקאי מושלם.  תוצאתה, בתנאים לא אופטימליים של אובך וחום, היתה 2:24:52ש'.  44 רצות סיימו את הריצה, ביניהן, במקום ה- 37 הרצה השוויצרית גבריאלה אנדרסן-שייס שתמונותיה צולעת ומועדת- כמעט מתעלפת לאורך הישורת הסופית הפכו, בתיקון היסטורי נחוץ, לא לסמל "חוסר מסוגלותן" של נשים אלא לסמל לנחישותן ולכוחן.  תשע נשים רצו מהר מ – 2:30 ש' באותו יום.  זהבה שמואלי סיימה במקום ה- 30 המכובד, בתוצאה של 2:42:27ש'.

לחצו לצפיה בתקציר הריצה

ג'ואן בנויט נחקקה כדמות היסטורית לא רק בזכות נצחונה האולימפי.  ב- 1979 היא ניצחה במרתון בוסטון (שבירת שיא המסלול לנשים בכשמונה דקות). ב- 1983 היא קבעה בבוסטון שיא עולם של 2:22:43ש' וב – 1985 היא ניצחה במרתון שיקגו בקביעת שיא אישי ושיא אמריקאי של 2:21:21ש' (רק 12 שניות מעל לשיא העולמי שהוחזק על-ידי קריסטיאנסן).  שיאה האמריקאי החזיק מעמד 18 שנים  כשרק דינה קסטור (2:19:36ש') ושליין פלנגן (2:21:16ש') רצו תוצאות מהירות יותר, עד היום.

joan

סאב 2:20 ראשון, שיאיה של רדקליף:

איכותן ההיסטורית של רצות תחילת שנות ה-80 (מעבר לחשיבותן) נלמדת גם מכך ששיאה העולמי של אינגריד קריסטיאנסן החזיק מעמד 13 שנים, פחות יומיים.  במרתון רוטרדם 1998 רצה טגלה לורופה הקנייתית 2:20:47ש'.  לרופ שיפרה בארבע שניות נוספות את השיא בברלין 1999.

במרתון ברלין 2001 היתה נאוקו טקהאשי היפנית לאשה הראשונה ששברה את המחסום הסמלי של 2:20ש' – תוצאה הנחשבת לרף האיכותי ברמת העלית לנשים עד היום.

בזמן שהרמה הגבוהה ביותר במרתון הנשים מתנהלת מאז בתוצאות של בין 2:18ש' (לעתים נדירות) ועד ל – 2:21ש') רצה אחת מיצבה את עצמה ברמה נבדלת לחלוטין, כשפרצה את כל גבולות הדמיון.  הרצה הזו היא, כמובן, פולה רדקליף, שהעמידה בשנת 2003 את שיא העולם על תוצאה בלתי-נתפסת של 2:15:25ש' (רדקליף מחזיקה גם בשלוש התוצאות המהירות בכל הזמנים, כולל 2:17:18ש' – התוצאה המהירה ביותר במירוץ "לנשים בלבד", ללא סיוע מכתיבי קצב גברים).  שיאה המוחלט קרוב מאד למינימום האולימפי לגברים.  כשהוא נקבע הוא היה מהיר מהשיא הישראלי לגברים.  (פוסט הוקרה אישי שלי לפולה רדקליף, אחת הספורטאיות הגדולות בכל הזמנים, תוכלו לקרוא כאן)

אחרית דבר:

בשנת 2013 232,600 נשים סיימו ריצת מרתון רשמית בארצות הברית, 43 אחוז מכלל המסיימים (הן הכמות והן האחוז מהווים שיאים של כל הזמנים) – כברת דרך מנשים בודדות המתחבאות מאחורי השיחים.

קריאת העידוד נשמעת, ממנהרת הצעקות של וולסלי ועד לקהל במרתון פריס, בכל רחבי העולם, ברחובות הערים הגדולות, במגוון של שפות:  Allez, Allez les filles.  היא נשמעת בקול רם וגלוי, וההיסטוריה מהדהדת מתוכה.

המשך הסיפור עוד ייכתב.

 

רשימת מקורות:

Roger Robinson, "Eleven Wretched Women – What Really Happened in the First Olympic 800m" (Running Times, 2012)

Charlie Lovett, "The Fight to Establish the Women's Marathon Race", excerpt from "Olympic Maratho" @ marathonguide.com 

Sean Ingle, "Sixty Years Ago Diane Leather Smashed World Record but Not Sex Barrier" (The Guardian, 2014)

Austin Schemp, "First Women's Sub-5:00 Mile Was 60 Years Ago Today" (Runners World, 2014)

 ערכי ויקיפדיה של הרצות הנזכרות בכתבה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>