xcvbxc
montana_feature1

(נכתב ב – 2007.  ר' גם פוסט ההמשך שנכתב כמה שנים מאוחר יותר:  "על ג'ו מונטנה ושיעור על המוקסי". ו"על אבות ובנים" , בעקבות סיפורו של הבן, ניק מונטנה)

אלו התגובות להן אני מצפה, ברגע שנודיע על צירופו של החבר החדש ברשימת יקירי מועדון ארוחת הבוקר:

1.  שקוף נחשון, שקוף.  אתה כל כך צפוי.  רק ווינרים אתה בוחר.

2.  הלו זה ישראל כאן, עזוב אותנו מהאובר-התלהבות האמריקאית שלך.

3.  (מהמעטים שמבינים)  חוכמה גדולה.  הוא רק שיחק תחת המאמן הגדול מכולם, עם הרסיברים הטובים מכולם, בקבוצה מאוזנת וכמעט מושלמת.  לא סתם גם המחליף שלו ניצח עם אותה הקבוצה, ונחשב לאחד הגדולים.

ובכל זאת חברים:  ג’ו מונטנה.  גם בגלל שלכל התגובות האלו יש תשובות.  לפי הסדר:

1.  הוא לא היה סתם ווינר.  מדובר באיש שהגדיר בכלל את המושג.  האיש שלא ידע מה זה לחץ.  האיש שלא ידע מה זו טעות ב – Money time ופעם אחר פעם התעלה ברגעים המלחיצים ביותר – הרגעים שבהם קונים, ובצדק, את התהילה.

לא סתם ווינר, אלא ווינר כנגד כל הסיכויים.

לא היה כמעט אלמנט פיסי או טכני של משחק הפוטבול שמונטנה הצטיין בו ביחס לאחרים. הוא לא היה אתלט גדול (לא גבוה, לא מהיר במיוחד, לא חזק במיוחד), אבל הוא ידע למצות את האתלטיות שכן היתה לו למגוון חסר תקדים של אופציות – אף פעם אי אפשר היה לדעת איך הוא יעקוץ.  הוא לא היה מוסר גדול, או בעל יד חזקה באופן יוצא דופן, אבל הוא ידע לקחת כל פעם 6 יארד נוספים, לשלב את כל השחקנים שסביבו, לאט ובסבלנות, כשהוא מכרסם לאט לאט ובאופן יסודי במוטיבציה של שחקני ההגנה, מפרק מערכים בדייקנות מחושבת, כל פעם יוצר חור נוסף.  הוא היה מתסכל אותם, מתיש אותם, שוחק את העירנות שלהם.  אז ורק אז, הוא היה שולף את האס, בהפתעה.  הסטטיסטיקה שלו תמיד מחווירה ביחס לזן הקוורטרבקס הגבוהים והיפים:  דן מרינו, פייטון מאנינג ודומיהם, אבל הוא יכול לתת להם מאסטר-קלאס:  איך לנצח ולנצח ולנצח.  עשר שנות דומיננטיות בספורט שהכי קשה לקבוצה להיות בו דומיננטית.  ארבעה סופרבולים, עם מאזן של ארבע-אפס, שלוש פעמים MVP בסופרבול, כשגם בפעם הרביעית הבחירה בינו לבין רייס היתה עניין של פרגון ושל פוליטיקה (לא שלא הגיע גם לרייס).

כוכב כל כך לא אפייני, וכל כך אולטימטיבי.

2.  אובר-התלהבות אמריקאית?  קודם כל, אני מודה ולא מסתיר.  אצל כל אחד מאיתנו נשאר משהו מהילדות…  אבל אל תתבלבלו, יש כמה דברים מעניינים שכדאי ללמוד מהאמריקאים.  תפקיד הקוורטרבק הוא אחת ההמצאות הגאוניות שלהם.

הקוורטרבק הוא המיצוי האולטימטיבי של גיבור הספורט.  הוא הגיבור יפה התואר בספורט המכוער.  הוא המראה והסמל של הקבוצה, והוא אחראי לכל מה שקורה בה.  היא תגיע רק עד לאן שהוא יוכל להוביל אותה.  הקוורטרבק הוא הנציג של היופי, של התחכום, של ה – finesse, בתוך ההמולה הבהמית.

הוא נדרש למנהיגות, מחשבה מהירה, עמידה בלחץ קיצוני, ספיגת מכות (קשה לספור את העצמות והצלעות השבורות בגוף של מונטנה).  הוא צריך להיות בן זונה קשוח ולתפוס תחת על הרי אדם.  יש לו כל פעם שלוש וחצי שניות (במקרה הטוב) להפיק מעשרה חברה’ כאלה מהלך מדויק ומתוכנן לפרטים שלפעמים מגיע לרמה של יצירת אמנות.

אבל הגדולה של קוורטרבק נבחנת כשהוא עם הגב לקיר, כשהוא מתרומם בתור superhero  כל-יכול ובסדרה של הברקות משנה משחק, ולפעמים עונה שלמה.

הפוטבול הוא גס, גולמי, קשוח ובסיסי.  לרוב השחקנים יש בו תפקיד מוגדר שבדרך כלל דורש המון כח, זריזות ומהירות, ולא בהכרח אינטיליגנציה.  הקוורטרבק הוא האלמנט האחד שדואג שהמכונה תעבוד.  הוא הפאר והקסם.   הוא הפנים שעל הקלף.  במיטבו, הוא באמת גדול מהחיים.

זה כל כך אמריקאי, אבל זה כל כך מושלם.

3.  או, עכשיו אתם מדברים.

ביל וולש באמת נחשב עד היום לאחד המאמנים המעולים מכולם, הוא ממציא ה – west coast offense  שחצי מקבוצות הליגה אימצו לעצמן בעקבות ההצלחה של סן פרנסיסקו.  אבל האם הוא והשיטה שלו היו מגיעים למעמד הזה ללא יישום מושלם שלה על-ידי האיש הנכון במקום הנכון?  חשבו על זה:  האם “התקפת המשולש” של טקס וינטר בשיקגו היתה מדגדגת בכלל למישהו אם ג’ורדן ופיפן לא היו כותבים את ההיסטוריה שלה ושל הכדורסל?   אותו דבר עם השיטה של וולש.  מישהו צריך היה להפוך אותה למושא חיקוי.  והמישהו הזה הוא מונטנה.

ג’רי רייס הוא ללא ספק הריסיבר הטוב בכל הזמנים.  אין הישג שהוא לא השיג ואין כמעט שיא שהוא לא שבר.  השילוב בינו לבין מונטנה היה מדהים, וחזק מדי בשביל הליגה כולה בסוף שנות ה – 80′.  אבל חוץ מרייס היו גם ג’ון טיילור, דוויט קלארק ולא מעט אחרים.  משך עשור שלם, הניינרס הכניסו שחקנים לפרו-בול (האול-סטאר של הפוטבול) שנה אחרי שנה, כמעט בכל תפקיד אפשרי.  כשהמגמה כל כך ברורה, אז השאלה מתבקשת:  האם מונטנה נהיה גדול בגלל השחקנים שסביבו, או האם השחקנים שסביבו נהיו גדולים בגללו?  בסגנון המשחק שלו, בבטחון שלו ומעל לכל באישיות שלו, הוא יצר מערכת  שהיתה גדולה מסכום חלקיה.  כל חלק נתפס כמשובח בפני עצמו.  בפוטבול, להבדיל מענפי ספורט אחרים, לפעמים ההבדל בין “עוד שחקן” לבין “כוכב” הוא בעיקר שאלה של הזדמנות.  לשחקן לא יכולה היתה להיות הזדמנות טובה יותר מלשחק עם מונטנה.

ועוד דבר, העובדה ששיחק עם ג’רי רייס היתה פשוט נחוצה לצורך ההיסטוריה, כמו שקארים קיבל את מג’יק, ג’ורדן קיבל את סקוטי ומלון קיבל את סטוקטון.  זה מה שיפה בהיסטוריה.

נו, בסדר.  כל אחד מאיתנו וגיבורי הילדות שלו.  אבל למה שחקן פוטבול צריך להימנות על יקירי מועדון ארוחת הבוקר?  היכן התרומה הסגולית שלו?  היכן שאר הרוח?  מה אתה מצפה שנלמד מהסיפור הכאילו מעניין הזה?

שאלה טובה, עכשיו באמת מתחיל להיות מעניין.

זה קרה בשנת 1989, סופר בול 23.  3 דקות ועשר שניות לסיום, סינסינטי עולה ליתרון, ומונטנה, שבקריירה שלו הוביל לא פחות מ – 31 קאם-באקס מרשימים ברבע הרביעי (והוליך כבר במכללה את Notre Dame לשתי אליפויות), ידע שצריך טאצ’דאון.  אבל כאן כבר לא היה מדובר במשחק רגיל, אלא במשחק הגדול מכולם, הסופרבול, מעל מאה אלף אוהדים רועשים, כל אמריקה צופה בטלויזיה, והכל מגיע לדרייב אחד אחרון, ליכולת לתפקד ולדייק בלחץ שיא.  בשלב הזה בקריירה שלו כבר כולם הכירו את מונטנה, וידעו שאם מישהו יכול לעשות את זה, זה הוא.  ועדין, גם אצל האוהד הנאמן ביותר ניקר הספק, גם הוא ייחל לסוג של נס.

במהלך הדרייב, מונטנה הרגיש שהקבוצה שלו לחוצה ומבולבלת,שהוא לא מצליח להעביר את הוראות המהלך ושלא שומעים אותו.  היה מאוחר מדי לקחת זמן, הוא צעק “הייק”, לקח את הכדור, צעד אחורה, שחרר מסירה ופספס בהרבה את ג’רי רייס, שהיה חופשי לגמרי.

החברה’ צעדו חזרה אל ה – huddle לקבל את ההוראות של ג’ו, ואז הוא פנה את הסנטר (זה ההר אדם ששומר עליו) וכשכולם שומעים הוא אמר:  “היי האריס, תראה שם ליד המדרגות, זה לא ג’ון קנדי”?  (קומיקאי מפורסם ולא מוצלח במיוחד).  השחקנים הסתכלו על מונטנה במבט של “היי מאן, על מה לעזאזל אתה מדבר עכשיו, אנחנו מנסים לנצח כאן סופרבול”…

והרגע הזה כנראה עשה את שלו.  התוצאה היתה אחד ה”דרייבים” המושלמים בהיסטוריה של המשחק:  הצלחה בשמונה מתוך תשע מסירות (חוץ מהמסירה האחת מעל הראש של רייס), חציית 92 יארד וטאצ’דאון מנצח מובן מאליו 34 שניות לסיום.

אליפות שלישית, MVP, כרטיס לדיסנילנד, ולרשימת יקירי מועדון ארוחת הבוקר. 

בונוס – The Catch – כך עלו ה – 49ers לסופרבול הראשון בתולדותיהם:

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>