xcvbxc
Seb-Coe-1-Profile-resize

(נכתב ב – 2007, הרבה שקו הוביל את הוועד לניהול המשחקים האולימפיים בלונדון, וב – 2015 נבחר לראשות התאחדות האתלטיקה העולמית. לא חשוב, אנחנו הרי עוסקים כאן בזיכרונות ילדות, ובהשראה)

כשהייתי נער בן 16, היו שני מספרים בעלי משמעות בחיים שלי:  2:00 ו – 1:41.73, שני מספרים בעלי קשר הדוק ביניהם, וסמלי זהות של ממש עבורי באופן אישי – האחד מושא הערצה, השני מושא חלומות (ולא בהתאמה כמובן).  אם הייתי צריך לבחור את רשימת גיבורי הספורט שלי באותה עת, אז אני מניח שהרץ המושלם ההוא, סבסטיאן קו, היה בחירה אוטומטית למקום השני (בכל זאת, ג’ורדן זה ג’ורדן).  אבל היום, מנקודת מבט מבוגרת יותר, לא בלי לבטים ולא בלי ספקות נכנס סבסטיאן קו הגדול אל רשימת יקירי מועדון ארוחת הבוקר.  והביקור שלו השבוע בישראל היה טריגר משמעותי בכתיבת הרשימה הזו.

קו היה ונשאר מועמד לגיטימי לתואר רץ הבינוניות/ארוכות הגדול בכל הזמנים.  12 פעמים הוא שבר את שיא העולם במרחקים הקשים והתחרותיים במיוחד.  4 מדליות אולימפיות (2 מכסף ו – 2 מזהב) הוא אסף בתקופה שהיתה ללא ספק “תור הזהב” של הריצות הבינוניות (עם יריבויות משובחות מהסוג של קו-אובט, קו-קראם, וזה אם מתמקדים רק בבריטים).  עד היום, קו הוא האדם היחיד שזכה בשתי מדליות זהב רצופות למרחק 1,500 מ’ (1980, 1984) ואם האנגלים המטומטמים לא היו שוללים ממנו, במרובעות אופיינית, את ההזדמנות להגן על תארו ב – 1988 (כשחזר מפציעה וכשל במבחנים) בהחלט יתכן שהיה מותיר חותם נוסף (לפי החוקים של היום, היה מוזמן ממילא בתור האלוף המכהן).  18 שנים לקח עד שקנייתי בשם נוח ניין הצליח לשבור את שיאו בריצת 1,000 מ’ (לפני שעזב במהרה את הזירה).  ומעל לכל הנתונים מזדקרות הספרות: 1:41.73.  עד היום, 26 שנים מאוחר יותר, נותרה התוצאה הזו בלתי ניתנת להשגה, עבור כולם חוץ מאחד  – וילסון קיפקיטר הדני הקנייתי שהיתה לו עונה חלומית ויוצאת דופן בשנת 1997.  גם היום הזמנים של קו נמצאים רף משמעותי מעל כולם, וקו שמר על דומיננטיות משך שנים. (עדכון 2015:  בגמר האולימפי של לונדון 2012 שיפר דייויד רודישה הקנייתי בפעם השנייה את שיא העולם והעמיד אותו על 1:40.91דק'.  במקום השני סיים נייג'ל איימוס מבוטסאונה, שרץ בדיוק את התוצאה ההיסטורית של קו – 1:41.73).

אז מה בעצם ההיסוס?  זהו, שסבסטיאן קו המושלם הוא קצת מושלם מדי, וזה בולט אפילו ברשימת הווינרים הזאת.  הוא אובר-אצ’יבר קלאסי.  החל מהריצה, דרך העסקנות הפוליטית והנגיעה בתחומי תקשורת וחברה (הוא גם האחראי לזכייה של לונדון באירוח המשחקים האולימפיים לשנת 2012, ולא ברור אם בעתיד היחסית קרוב הוא יהיה ראש עיריית לונדון או ראש הועד האולימפי העולמי).  רבאק, גם אביר של המלכה וגם יקיר המועדון?  אין קצת סתירה?  כרץ, הוא היה מתבודד מדי, זחוח מדי.  הוא היה פלא כבר כילד שהכשרון הנדיר נשפך ממנו, ונשמר וטופח כתכשיט יקר על-ידי אביו פיטר, שייעד אותו לגדולות וללא ספק קיים את ההבטחה.  אבל עם כל החן והיופי של הסגנון ושל הנצחון, הוא עדיין נראה מרוחק מדי, בלתי-נגיש, מנוכר אפילו.    לא נראה לי שהוא היה מקשיב לספרינגסטין ולריצות של המועדון בואדי הוא הרי לא היה מגיע בלי הזמנה רשמית מהמלכה.

אבל בואו נחזור רגע לעניין עצמו:  הדרמה הגדולה שסיפק קו להיסטוריה היתה  באולימפיאדת מוסקווה 1980.  קו הגיע אליה כבכיר רצי ה – 800 וכפייבוריט מוחלט לנצחון.  סטיב אובט הגיע בלתי-מנוצח בריצת 1,500 מ’ ובמייל מזה כשלוש שנים.  בגמר הראשון היתה סנסציה, כשאובט הפתיע את קו (שהתספק בכסף).  המום ומרוגז, היישיר קו מבט את העיתונאים ושחרר את המשפט שבכותרת:

“Tomorrow is another day, and there will be another battle”

ולמחרת, הגיעה הסנסציה שכנגד.  קו ראשון, אובט רק שלישי.  ותמונת הנצחון של קו היא אחת המפורסמות בכל הזמנים:

sebastian-coe-moscow-1500m

ריצת הגמר:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>