xcvbxc
rafinachshon

“A coach can be like an oasis in the desert of a runner’s lost enthusiasm”.

Ken Doherty

 למי מאיתנו לא מוכרת הסיטואציה:  אנו נמצאים בשיאה של תקופת ההכנה לקראת מירוץ חשוב, בעיצומו של רצף נהדר של אימונים המאותתים שהנה הכושר מגיע.  ופתאום, הספק.  אין אפס.  הוא תמיד מגיע, בצורה כזו או אחרת.  לפעמים הוא מגיע בדמות כאב טורדני, שלפתע מורגש בצד החיצוני של הברך בחלק מהריצות ומותיר אותנו להשתגע בהתלבטויות, ברחמים עצמיים ובהתעסקות אובססיבית עם משחות מסריחות;  לפעמים שלושה ימים של עייפות שרירים גורמים לנו לרצות לעזוב את הכל ולהשמין מול הטלויזיה עם פיצה משפחתית;  פעמים אחרות, אנחנו פוזלים אל עבר תכניות אימון אחרות, אל מה שאחרים עושים ופוצחים בסדרה בלתי-נגמרת של שאלות:  האם הריצות הארוכות ארוכות מספיק/מהירות מספיק/כוללות מספיק עליות?  האם אנחנו לא רצים יותר מדי/ פחות מדי אינטרוולים?  ומה עם קצב מרתון?  ובאיזה קצב לעזאזל לרוץ את האלפים האלה?  אנחנו מאבדים את הריכוז, את הבטחון וחשוב יותר, את האמונה.  אני יודע על מה אני מדבר.  לא משנה כמה פעמים היינו שם.  הוא תמיד מגיע, הספק.

 קבלו אותו – את המאמן.  מי שלא חווה בעצמו מערכת יחסים אישית שבין רץ לבין מאמן אמיתי, לעולם לא יבין את מלוא משמעותה ותרומתה.   רוב רובם של הרצים לוקים באי-הבנה בסיסית של תפקידו של המאמן.  נכון, המאמן מגדיר תכנית אימון, אבל זהו אפס קצהו של קיומו בעולמו של הרץ.  תכנית האימונים לא מתחילה בכלל לבטא את השפעתו העצומה על הרץ, על התובנות שלו ולבסוף, בהכרח, גם על ההישגים שלו.

 אסוסיאציות מיידיות:  אמונה, הכוונה, הרגעה, סמכות, קבלת החלטות, נטיעת בטחון, מוטיבציה, חיזוק, לימוד והסבר, הומור, תמיכה, קבלה, דו-שיח, חברות, אחריות, ושוב פעם בטחון.

 מעל לכל, המאמן הוא שותף לדרך ולמטרה.  התפקיד שלו הוא לנווט, למנוע את הסטיות הקטנות מן הדרך, ליישם את הנסיון ואת האינטואיציה שלו (אינטואיציה היא ללא ספק מילת המפתח) כדי להבטיח התמודדות מוצלחת עם כל המהמורות שבדרך.  מאמן מנוסה וחכם ימצא את נקודות ההתערבות הקריטיות, שבהן הוא מונע מרץ לעבור את הגבול, לעשות טעות או סתם לאבד את המוטיבציה.  מאמן יצליח למלא את משאבי הרצון והנחישות אצל הרץ, בעיקר בעיתוי הנכון והקובע.  פעם בחיזוק חיובי, פעם אחרת בביקורת – המאמן ישגיח ויפקח.  ולכל אורך הדרך, הוא יהיה שותף (שותף מוביל) לחזון, לאמונה, לקביעת הדרך.  הוא יסיר את הספקות.

 המאמן האגדי פרנץ סטמפפל (מאמנו של רוג’ר באניסטר), שזכור גם בזכות גישתו המדעית להרכבת תכנית האימונים, כתב שעשרים אחוז בלבד מעבודת המאמן היא עבודה “טכנית” (לא לזלזל לרגע אחד בחשיבות הברורה של עשרים האחוזים הללו, כמובן).  שמונים האחוז האחרים הם ההשראה.  במלים אחרות:  המקצועיות והאישיות יחד – הן שעושות את המאמן.  אני טרם מצאתי, בכל שיטוטי ברשת האינטרנט, תכנית אימונים עם אישיות.  טרם מצאתי תחליף לכוחו של משפט אחד בזמן הנכון.  טרם ראיתי דבר שישתווה לשיחת טלפון שמרימה רץ פצוע ומיואש מהקרשים.  טרם נתקלתי בתחליף למבט או להערה, שהופכים ריצה מדוכדכת לאימון מוצלח.  אלו דברים שבין הרץ לבין המאמן, שגם אם לא ניתן למדוד או לכמת אותם, הרי שהם עושים את ההבדל.

 כל פעם שאני מבקר בפורומים בנושאי ריצה באינטרנט, ישראלים או זרים, אני רואה אותם בהמוניהם:  את הרצים הספקנים, אובדי הדרך. הם נחושים, חזקים, נכונים לעבודה קשה, אך הם מפקפקים בצדקת הדרך.  הם מחפשים את השאלות, הם ממציאים אותן אפילו.  וזה כל כך טבעי ומובן.  כי מה באמת שווה פיסת הנייר שהדפיסו מהאינטרנט ומדוע שזו תהווה את המפתח להצלחתם?  הם פוזלים לכל עבר, הם מנחשים, הם מערבבים בין מה שקראו במקומות שונים.  הם מנסים לשכנע את עצמם, אבל הם לא לגמרי מאמינים.  הם לא ממש בטוחים.  שירשורים אינסופיים נפתחים, כשהתשובה האמיתית היא כל כך ברורה ופשוטה:  הם צריכים מאמן.

 אבל לא כל מאמן, אלא מאמן שיאמינו בו.  לא מאמן שישכפל כלאחר יד תכנית אימון סכימטית, אלא מאמן שיכיר את הרץ באופן אישי – לא רק את יתרונותיו וחסרונותיו ה”טכניים” –  אלא את אישיותו, את פחדיו, את חלומותיו, את הבדיחות שמצחיקות אותו ואת הנושאים שמטרידים אותו בחייו הפרטיים.  לא מאמן שיגיע לאימון בלחץ זמן ויאלתר הוראות, אלא מאמן שישקיע לא פחות מחשבה ומאמץ מהרץ עצמו, שיראה את האימון כאימון שלו ממש.  מאמן שיהיה כל הזמן עם יד על הדופק, יתבונן, יקלוט בחושיו, יחקור וישאל, ידע לזהות את נקודות ההתערבות.  לא מאמן שנושא תפקיד, אלא שותף שנושא באחריות (וגם בקרדיט), במלוא מובן המילה.

 הוא מגיע תמיד בשלב מסוים במהלך מירוץ המטרה – רגע ההכרה.  אני זוכר את זה חזק מכל בקטע המסלול של מרתון פריס, שיוצא מן העיר לכוון יער וינסן (בין הק”מ ה – 10 ל – 20).  רצתי מהר מהמתוכנן, בהרגשה מפתיעה של שליטה מלאה, ולא הצלחתי להוציא ממוחי מחשבה אחת:  אם אני מרגיש ככה כאן ועכשיו, אז הוא באמת גדול.  מי היה מאמין?  מי היה חושב?  קצבים כאלה?  אני?  נכון, אני לבד רצתי אלפי קילומטרים בשבילים;  בעצמי הייתי צריך לצאת מן הבית בבקרים הקרים, הייתי צריך להיות ממושמע ונחוש ולא לוותר.  אבל מישהו צריך היה להאמין בי, מישהו צריך היה לנטוע בי את המודעות ואת הרצון, גם את הפרופורציה.  מישהו צריך היה לכוון אותי, ללמד אותי, להשגיח מהצד, להיות זמין תמיד לכל פניה.  מישהו צריך היה להסיר את הספקות.  לכל אורך הדרך, להיות מדריך, מנהיג ושותף.  מאמן.

 (קטע זה נכתב בשנת 2004 בפרץ של הכרת תודה למאמני רפי וישניצר).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>