xcvbxc
roger-waters-300x194

(נכתב ב- 2007, ולמרות שווטרס פיתח את העמדות הפוליטיות שלו לכיוונים ולמעשים שאני ממש לא מזדהה איתם, החלטתי להותיר את הטקסט המקורי ללא שינוי).

הפעם הכתיבה איננה חלקה. היד קצת רועדת.

תמונות בזכרון.  רגשות.  התכתבות ביוגרפית סיבובית, תמידית, מתמשכת.  חדר חשוך.  מיתרים מדויקים.  צעקות.  מדי פעם דמעות.

שוב הוא פולש דרך הסדקים הקטנים.  מחטט, דוקר, מגרד את הפצעים, מכאיב, פורט על הנימים הרגישים, שר אמת חשופה וכואבת.  שר ולא מוותר.  לפעמים קצת צרוד, קצת סדוק, רחוק משלמות.   האמת איננה שלמות.

לכל אחד יש את המוסיקה ה”נכונה” עבורו, יצירה שאותה חייב היה להכיר, כדי להיות למי שהוא הפך להיות, כדי לדעת מי הוא, כדי להבין קצת יותר טוב את עצמו.

בשבילי, זהו רוג’ר ווטרס.

גיל 14, אופני שווין ישנות, Comfortably Numb:

תחנת המעבר המוכרת לכל מי שהתנסה אי שם בצעירותו ב – Floyd – היא כמובן Another Brick in the Wall (Part II) והפזמון השחוק התוקף את החינוך הממוסד.  שרפו את בית הספר, כן.  יאללה, בלאגן.  הבנאליה הזו – מיס-קונספציה פופולארית –  הופכת את פינק פלויד ללהקת פאנק אנרכיסטית זולה ומתלהבת.  קצר בתקשורת.  מסר מקוטע.  זה פשוט שחייבת להיות מעין תחנת מעבר כזו, ממצעדי הפזמונים אל תהומות הפרנויה הפרוגרסיבית של פלויד.  כי גם בתחילת גיל ההתבגרות, ההזמנה קוסמת (להתבגר, להתפתח), אבל המעבר קשה ומורכב.  אז מה יותר קל מלשבור כסאות ולשרוף את בית הספר?  זה לא פינק פלויד, חברים.

נקודת הכניסה לעולם הפלוידיאני המתוסבך והמרהיב בשום אופן לא נמצאת שם.  לכל היותר, הלהיט המוכר עשוי להצית את הסקרנות ולגרום להשאלת התקליט הכפול של “החומה” מחבר מבוגר יותר.  אבל מי שממשיך לקשר את פינק פלויד בראש וראשונה ל – We don’t need no education, פשוט טועה ומטעה.   המשיכו לקרוא.

נקודת הכניסה האמיתית (עבור בני הדורות שלא עקבו אחר התפתחות הלהקה בזמן אמת) נמצאת, כמעט תמיד, ביצירת המופת Comfortably Numb.  90 אחוז מהגאונות בשיר הנצחי הזה היא של דיוויד גילמור, אביו האמיתי.  הפיתוי של אחד מקטעי הסולו גיטרה המשכנעים ביותר שבוצעו, השילוב המלודי-סיפורי, הקול המלטף של דיוויד בפזמון, והילד שרץ בסרט לאורך מגרש הרוגבי – כל אלה הם אולי הקלאסיקה המובהקת ביותר של פינק פלויד.  כאן, בשיר הזה, הפזמון והליריות זמינים ונגישים מספיק, כדי לפתוח את המסע הארוך והטעון אל נבכי הפלויד, אל נבכי הנשמה.

הכישוף הוא אמנם של גילמור, אבל המלכודת האמיתית היא ווטרס והקול הבכייני שלו, בדו-השיח המדומה עם הסוכן הנצלן, עם הרופא החטטן, עם העולם המזורגג, עם המהומה שבתוכו, שבתוכנו.  וזו נקודת הכניסה, שממנה והלאה הכל ישתנה:  הקול הזה, השאלות האלו, הספקנות המתמדת – כבר לא ירפו, לא ירפו לעולם.

Comfortably Numb הופך להמנון לשעות היום.  בזכות הגאונות של גילמור, כבר אמרנו.  הוא זמין ונגיש מספיק כדי להתנגן ברדיו, אפילו בחדר הכושר, ונשיר אותו גם במהלך רכיבה על אפניים (שווין ישנות, רוח בשיער הארוך, גדות אגם מישיגן, קיץ 1987).  לאט לאט יצטרפו להיטים נוספים על גבול הפופ-רוק (במיוחד אם הייתם בני 14 וגיליתם את פלויד בסוף שנות ה – 80 דווקא, קצת מאוחר כמובן), אבל במקביל, כבר שם, יתחיל התהליך האיטי והמיוסר של הקילוף העצמי, של הנבירה בנפש, שכבה אחר שכבה.  תהליך הגישוש בעקבות הקול הטרגי של ווטרס.  One of My Turns, Don’t Leave Me Now, Mother, The Thin Ice, עוד ועוד מהדכאון המרהיב והממכר.

כשזה יותר מדי, כשזה בלתי נסבל ממש, לפחות תהיה שם הגיטרה של גילמור.

מדהים כמה מהגורל שלנו נקבע בגיל 14 – והכל גלוי שם  במוסיקה…

There must be some mistake

I didn’t mean to let them take away my soul

Am I too old?

Is it too late?

The  show must go on.

מאופני השווין הירוקות מזמן כבר נפטרנו,

ואיפה לכל הרוחות זה לייק מישיגן?

ואיך זה שמאז, לא נוספו לנו תשובות, אלא רק עוד ועוד שאלות?

קלאסיק פלויד:

הרבים שאינם מבינים ישארו תקועים לעד עם ה”חומה”.  אופרת רוק מרהיבה, סרט יוצא מן הכלל (שהקרדיט לגביו מגיע, יחד עם ווטרס, גם לבמאי אלן פארקר ולמאייר/יוצר אנימציה הגאון ג’ראלד סקארף).

עבור מאזין הפלויד האמיתי, די מהר יתדרדר האלבום הכפול, מופתי ככל שיהיה, מטה ומטה בדירוג היצירות של הלהקה.  תחילה תגיע החשיפה הראשונית והמהפנטת אל ה”צד האפל של הירח”.  כל יצירה מוסיקלית ששמענו לפני כן תתפוגג אל מול שילוב  הצלילים והאפקטים הייחודי הזה.  נקשיב לתקליט ברצף, פעם אחר פעם, שוב ושוב, מתפעמים.  כל פעם נגלה דבר חדש, נרגיש כיצד השילוב המוסיקלי המושלם משתלט עלינו, זורק אותנו  ברכות אל הטירוף.  זהו המאסטר-פיס האולטימטיבי של הרוק המתקדם – וזה התקליט שמתמצת את מלוא הקסם של פינק פלויד.    (אם כי זה רק הצעד הדרמטי הראשון במסע ההתהוות של ווטרס עצמו).

And if the band you’re in starts playing different tunes, I’ll see you on the dark side of the moon.

התקליט שהגיע אחריו – Wish You Were Here, מדהים לא פחות.  הטירוף שהוצג ב – Dark Side מקבל ממשות ותיוג.  הוא מקושר אל ה – Crazy Diamond, סיד בארט, הסולן הראשון של הלהקה, שהשימוש בסמים והטירוף שלו עיצבו את דרכה וחלק גדול מהמסרים של הלהקה.  הוא מקושר אל תעשיית המוסיקה והאמרגנות הדורסניים (שניתן להשוות למערכות ששוחקות את כולנו – כפי שיומחש ביצירה הגדולה הבאה – Animals).  ועדיין, עם כל הציניות, יש בתקליט הנפלא הזה רוך ותום, וצלילים מיוחדים וממכרים כל כך.  צריך רק לכבות את האור ולצלול פנימה.

הקלאסיקה של פלויד נמצאת ברצף של שלושת התקליטים האלו: Dark Side of the Moon, Wish You Were Here ו – Animals  (הקשה מבין השלושה, שרק בשלב מאוחר נבין את גדולתו).

המסע נהיה מעניין ועשיר יותר כשחוזרים אחורנית בזמן, אל רצף התקליטים שקדמו לנכסי צאן הברזל הללו:  The Piper at the Gates of Dawn (פסיכאדליה בכיכובו של בארט), A Saucerful of Secrets, Obscured by Clouds, Ummagumma, More, Meddle, Atom Heart Mother ועוד.  זו היתה התקופה הגולמית, הבלתי מלוטשת, חסרת הבשלות והמקסימה.  תקופת ההתנסות בסגנונות שונים, מגרש משחקים רחב ידיים שבו לאט לאט הצטרפו האלמנטים והגיעו תגליות.  כמה כיף למשל, לשמוע את הצד השני של Meddle, יצירה של 23 דקות בשם Echoes, ולהבין שזהו רמז מהפנט למה שיבוא, וחוויה נהדרת בפני עצמה.  העושר האינסופי של המסע…

אחח, כמה זה יפה (גילמור הפעם):

אני איש של ווטרס:

בשלב מסוים, כל מאזין של פלויד נדרש לשאלה:  ווטרס או גילמור?

ווטרס היה האחראי העיקרי על הטקסטים של הלהקה, תהליך שהגיע לשיא בתקליט של Animals, שכולו פרי עטו וזעמו.  אבל השלם שהוא פינק פלויד נדרש למלאכת הקלידים המיוחדת במינה של ריק רייט, ובעיקר לגאונות המוסיקלית ולנשמה של גילמור.  ווטרס נותן את הטון לכל אורך הדרך, אבל גילמור מונע מונוטוניות, משרה קסם והופך את ה – rage למשהו קוהרנטי ונעים לשמיעה.

אז למה בעצם חייבים לבחור?

כי אי שם במסע ההופעות  של Animals, כשווטרס מצא עצמו סולד ומתנתק מהקהל ההמוני בהופעות, מן ההתנהגות האלימה, מן היחס המשפיל, מן החוויה הגרוטסקית, שם במונטריאול, כשהוא ירק יריקה לפרצוף של מעריץ שהסתער על הבמה, נשבר גם משהו בדרך המשותפת של הלהקה.  שם נולד הקונספט של ה”חומה”, קונספט שלא פסח גם על חבריו ללהקה של רוג’ר.  הניכור הלך וגבר ביצירת התקליט עצמו, שאמנם יש בו תרומה ניכרת של גילמור, אבל מדובר יותר ויותר בביוגרפיה דיקטטורית ומגלומנית של רוג’ר שבה הטקסטים משתלטים על חשבון המוסיקה (לכן הקסם של Comfortably Numb שהביא גילמור כל כך בולט).  זה השלב שבו ווטרס גם הפך לשתלטן בלתי נסבל שהתעלל וביטל את שאר חבריו ללהקה.  השלמות של פלויד נגמרת למעשה בתקליט של החומה, מוצלח ככל שיהיה, ומכאן ישנה נקודת פיצול, עם כל המאבקים, הטינה האישית והדרמה המיותרת של סכסוך רווי בהשמצות (כולל מאבק משפטי).    מכאן והלאה, יש ווטרס, ויש גילמור.

אחרי ההשקעה הנפשית העצומה של ווטרס בהפקת הסרט של החומה (ממנו התאכזב מאד בדיעבד, לא אנחנו), הגיע בשנת 1983 התקליט האחרון של הלהקה – The Final Cut – בעיני, התקליט העמוק והעצמתי מכולם מבחינת מסריו.  לכל דבר ועניין, זהו תקליט סולו של ווטרס, כשגילמור מועיל בטובו לספק שירותי גיטרה, עם קצת פזמונאות רוק ב – Not Now John הקליט.

עבורי בגיל 16, אחרי כל החיפוש והלימוד על ההיסטוריה של פלויד, ההיחשפות לתקליט הזה היתה התגלות של ממש.  אם עד לרגע הזה התחושה היתה של היסחפות אל הטירוף ואל המסר הנוקב של פינק פלויד – אז בא ה – Final Cut – תקליט שכולו נבואת זעם וצמרמורת, מלנכוליה אנטי-פוליטית ואנטי-מלחמתית, שוט אחרי שוט של יגון, אכזבה ודכאון – כן, הוא מכה אותך ישר בפנים.  מכה כואבת, מכה גורלית.  ככל ש”החומה”  היה גרפי וישיר, ככל שהאמירות בו היו קשות ונוקבות, הרי שהמסר האמיתי והישיר באמת חיכה עוד כמה שנים, חיכה אולי לחופש של רוג’ר.

או ששונאים את התקליט הזה (חלק מאוהבי הפלויד הקלאסי והמורכבות הניסויית הפרוגרסיבית) או שמתאהבים בו אהבה קשה וכואבת, מתפלשים בו שוב ושוב, משך שנים, עד שהוא הופך לחלק מהזהות העצמית.  אני משתייך, מן הסתם, אל הקטגוריה השניה.

אי אפשר לתאר את חווית ההקשבה לתקליט הזה.  כל מילה בו דוקרת.  כל צליל וכל שינוי קיצוני בווליום חותכים בבשר.  כל ניואנס במלודיה, שדי חוזרת על עצמה, פותח צוהר נוסף.  כל סאונד- אפקט חושף קו בעלילה.  עד שבא שיר הנושא של התקליט, וקורע בקליימקס נורא את כל מה שנשאר שלם עד לשם, אחרי כל התקליטים הקודמים.  זהו רוג’ר ווטרס בשיאו.

קנו את התקליט, נגנו אותו בחושך, כי הלינק שאשים כאן הוא תחליף עלוב במיוחד לחוויית ההאזנה האמיתית:

על פילוסופיה, פוליטיקה ורציונליזציה:

מכאן מתחיל החלק השני למסע, המסע בעקבות הנבואה המטורפת של רוג’ר ווטרס (מבלי לוותר על ההנאה מחלקו הראשון – תקליטי המופת של פלויד).  החלק השני מתמקד ברוג’ר כמשורר, כפוליטיקאי, כציניקן יורה ארס, כזמר שאי אפשר סתם “להקשיב לו”, כשכל טקסט דורש ניתוח וכולל כמה רבדים של משמעות.  כשלפעמים ההזדהות כל כך חזקה וטוטאלית, ולפעמים התגובה היא של כעס ודחיה.  לעתים מתעורר ויכוח פנימי כל כך סוער, לעתים נדרשת רציונאליזציה, ולעתים גם זו איננה אפשרית ונוצר דיסוננס של ממש.

אבל ווטרס לעולם אינו מתחנף.  האמת שלו יכולה להיות קשה, קיצונית, לא מעשית, צינית ופסימית עד כדי יאוש ודכאון.  זה הענין וזה האתגר.  ווטרס מאלץ אותנו להתמודד עם הספקות הפנימיים העמוקים ביותר, עם חוסר הבטחון ועם הפחדים.

יהיו מי שיתעלמו, ישימו אותו בקטגוריה המעליבה של זמרי הפופ חסרי התוקף המוסרי ויגידו “שלא יטיף, שישיר וזהו”. לא אני.  אי אפשר לנתק את המוסיקה של ווטרס מאידיאולוגיה.  עבור ישראלי ציוני, חייל וקצין בצה”ל – אהבת המוסיקה הזו היא מקור בלתי נדלה לסתירות פנימיות, מהקשות שישנן.  והתמונה של חייל במוצב בלבנון שעומד בשלוש בבוקר בעמדה ומזמר תקליטים אנטי-מלחמתיים, היא תמונה שמספרת אולי את הסיפור כולו.

את  האפוס שלו השלים ווטרס (כך נראה לעת עתה) בתקליט שהוציא בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה – Amused to Death.  תקליט מורכב, לא קליט במיוחד, מסובך מדי, מתפלסף מדי, שיש בו ביקורת קרה ומתסכלת כלפי כל דבר כמעט בעולם התקשורת, הכח והפוליטיקה המודרני.  ובכל זאת, ההאזנה לתקליט הזה הופכת עם הזמן לחוויה משמעותית לא פחות מאשר קריאת ספר של ג’ורג’ אורוול.  יש בתקליט שילוב יוצא דופן בין תוכחה מוסרית לבין מוסיקה איכותית ולעתים סוחפת (עם תודה לג’ף בק על כמה קטעי סולו גיטרה מדהימים).

לימים שגרתיים יותר, ישנה היצירה המיוחדת במינה  – The Pros and Cons of Hitchiking – שמגיל צעיר אהובה עליי במיוחד (כאן התודות גם למחליף הכל כך לא טבעי לגילמור – אריק קלפטון).  (נסו את התקליט הזה רק אם אהבתם את The Final Cut.  אם לא – אין טעם.  זהו אחד התלקיטים היותר מושמצים, והיותר מקסימים של ווטרס).

ישנם ימים שבהם הצמא לאמת הקשה של ווטרס, צינית ומרה כלל שתהיה, חזק מכל תחושה אחרת.  (השיא הוא ברגעי החזרה ממלחמה, כשהדוחק לשמוע את The Final Cut פשוט בוער.)

ניתן לכם כאן לטעום קצת ווטרס פחות מוכר, אמנם יותר עדין (לאט לאט, בכל זאת), אפילו עם זיקה של אופטימיות.  הקטע הבא הוא מתוך The Pros and Cons of Hitchhiking:

In truck stops and hamburger joints

In Cadillac limousines

In the company of has-beens

And bent-backs and sleeping forms

On pavement steps

In libraries and railway stations

In books and banks

In the pages of history

In suicidal cavalry attacks

I recognize

Myself in every stranger’s eyes

And now from where I stand

Upon this hill I plundered from the pool

I look around, I search the skies

I shade my eyes, so nearly blind

And I see signs of half remembered days

I hear bells that chime in strange familiar ways

I recognize

The hope you kindle in your eyes

It’s oh so easy now

As we lie here in the dark

Nothing interferes it’s obvious

How to beat the tears

That threaten to snuff out

The spark of our love

Big Man Pig Man:

ווטרס עצמו מגדיר את הטרילוגיה העיקרית של היצירה שלו כצד האפל של הירח, החומה, ותקליט הסולו Amused to Death.  בעיני זו הגדרה פופוליסטית ועבורי, באופן אישי, המעגל אינו יכול להיות שלם, עד שמחלחלת פנימה ההכרה ביחס לעוצמתו של התקליט Animals.

אין תקליט קודר יותר, אין תקליט שהמציאות בו אפורה יותר, ואין עוד תקליט שיכול לגרום לנו להבין את הטעויות שלנו, את המלכודת שהולכת וסוגרת עלינו, אם עוד לא סגרה.

אני מסתפק בלינק.  הכניסה וההתבוססות במרה השחורה על אחריותכם חברים:

ובכל זאת, גם התקליט הזה מספר לנו שנותרה עוד תקווה – אם רק תאמינו בחזירים מעופפים (Pigs on the Wing).

סוף דבר:

רוג’ר ווטרס איננו באמת יקיר מועדון ארוחת הבוקר.

לכן גם לא מצאתם בקטע הזה רוח שטות, אירוניה דקה או קוריוזים ביוגרפיים רכילותיים.  רוג’ר ווטרס נכנס לכאן על תקן של וידוי אישי.  ווטרס שהמוסיקה והטקסטים שלו הם חלק משמעותי מיצירתה של השקפת עולם, מן ההכרה שבוערת בתוכי, מאידיאולוגיה ומעל לכל, מרגשות.

ללא ספק, הכתיבה הפעם פחות חלקה.

*** לאוהבי פלויד – כמה אתרים ששווה לבקר בהם:

אתר רוק פורגרסיבי של ג'ון מקפרין – ניתוחים מפורטים של כל האלבומים

The Wall Analysis

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>