xcvbxc
natanyonatan

המייחד מהדורה זו של “יקירי מועדון ארוחת הבוקר” הוא שהפעם אני כותב על אדם שהאהבה כלפיו אישית, ישירה ואמיתית. תוחלתה בחיי המציאות ולא רק בדמיון. היא נובעת מהיכרות שמעבר לדפי ספר, למסך קלנוע או לסלילי קלטות. ההתרשמות בלתי אמצעית, ההשראה נצחית והגעגוע כל כך מוחשי. אין זה מקל על הכתיבה, להיפך.

המשורר נתן יונתן ז”ל היה במשך שנים ידיד קרוב להוריי, ואהוב ליבנו. הכרתי אותו כבר מילדותי. תחילה הוקסמתי מאישיותו, מנוכחותו משרת הרוגע, מטוב לבו ורגישותו. תווי פניו ותלתליו הכסופים השרו שלווה כפי שעוררו סקרנות. כשגדלתי, נשביתי בקסם שיריו, נדהם לזהות בהם תמונות מתוך נבכי נפשי ולהזדהות באופן מושלם עם יפי התום, האהבה ולפעמים גם העצב.

זכורות לי תמונות ילדות, ביקורים וטיולים בפלורידה או בניו יורק (המתקשרים לא פעם אל השירים, כגון אותן שורות על אודות “קסטה אכולת געגועים”), זכור לי הכבוד הגדול שנפל בחלקי כשנתן הסכים לשאת דברים בחתונתי, ברגע שאיחד ביני לבין יעלה, לאחר שבמשך שנים התכתבנו זה עם זו, לא פעם באמצעות מילותיו שלו, ובשאר הזמן בהשראתן.

זכורים לי בעצב, אך גם כחוויה מעצבת, המפגשים מדי שנה, ביום הזכרון, בין עצי החורש על הגבעה החולשת על קיבוץ שריד שבעמק יזרעאל, בבית העלמין. ליאור יונתן, בנו של המשורר ונחשון חרמוני, בן דודתי גדלו יחדיו בקיבוץ ונפלו בשאון קרבות השריון במלחמה הארורה ההיא – הראשון בחולות סיני והשני בדרום רמת הגולן – שניהם נערים רגישים ובעלי נפש יפה, סקרנים, אוהבי טבע ואדם. מאז הם שוכבים כל כך קרובים זה לזה, על הגבעה המתכסה בשכול. הטקס השנתי העצוב הזה הוא ממעצבי הזהות והדרך של אדם.

זכורות לי תמונות הנוף הארץ-ישראלי, שתיאורם בשיריו של יונתן מטריף את הדעת. שילוב של יגון ושל אהבה, ועבור מי שיחפש – גם שביב של תקווה. והכל כל כך יפה. “מי יכול, למי יש כוח ליופי הזה, שמור אותי אלוהים”, כתב באחד השירים. תיאורי פריחה, צמחיית ארצנו הפראית והמיוחדת, פלגי מים ודליקות של חרציות לאורך כביש החוף. דרך שיריו למדתי על המקום הנורא והנפלא הזה, שהוא ביתינו היחיד.

חקוקים בי סיפורי גיבורי תנ“ך ומיתולוגיה, שנקשרים בשיריו של יונתן אל הווייתנו ומעוררים רצון להעמיק וללמוד. כך גם חקוק בי הגעגוע התמידי לים ולשחפים, לחול ולפרחים. בכתיבה (בעיקר למגירה) ניסיתי פה ושם אפילו לחקות את תוגת המשוררים. אבל לא כל אחד יכול להיות וולט וויטמן ישראלי. גם כזה היה נתן, “האיש ההוא”, עבורי. אדם של מסעות, של אהבה, של ריגושים, של דרך חיים.

אהבתי את נתן, ואהב אותו תמיד.

זכור לי הרגע הדוקר והכואב שבו היכתה בי הבשורה על פטירתו של המשורר. הייתי בנסיעה, ליד קיבוץ חולדה, כשהקול שאין שני לו – קולה של חוה אלברשטיין – שודר בעקבות בשורת האיוב מפי קריין החדשות. קולה של הזמרת שב והזכיר ש”הכל ישוב אל המצולות זולת הקצף הלבן”. לא יכולתי לעצור את הדמעות. גם לא ממש ניסיתי. זה היה במרץ 2004, לפני למעלה משלוש וחצי שנים. עולם כמנהגו נוהג, ועדיין, “השחפים נטרפים בפריחה”… “הגאות תמלא כמו חול את הבכי העולה בגרון” (מתוך “השורה הנוסטלגית ההיא”).

לאחרונה יצא לאור ספר שירים מיוחד במינו, בעריכת אלמנתו של נתן, נילי כרמל יונתן. הספר, “שירים שנשארו”, מאגד כמה עשרות שירים שנותרו בעזבונו של המשורר. נתן לא מיהר לפרסם את שיריו. כל שיר עבר תהליך של הבשלה, נכתב ונאסף, הונח בצד, ופורסם בהגיע העת הנכונה לכך. השירים האחרונים שהותיר אחריו בלכתו, מעוררים מחדש פרץ של רגשות ומזכירים את נפלאות הנפש שממנה נפרדנו.

נתן הותיר אחריו מספר רב של שירים שהפכו ל”נכסי צאן ברזל” של התרבות הישראלית, שירים שמוכרים לכל, ביניהם: “חופים”, “שיר ארץ” (“ארץ שיושביה היא אוכלת”), “כמו בלדה” (“אם זר קוצים כואב”), “שירים עד כאן”, “החול יזכור”, “האיש ההוא”, “הרדופים ליד החוף”, “יש פרחים”, “שיר אהבה ישן” (“אניטה וחואן”), “אל הנירים האפורים” ועוד רבים אחרים – ששים וארבע שנות שירה.

אבל למי שירצה להתוודע אל שירתו, מומלץ שלא להסתפק בערבי שירה בציבור, החושפים מעט כל כך מעושר היצירה שלו. מאות שירים מחכים שנגלה אותם, שנגלה את עצמנו דרכם – אם רק נרצה – בתהליך קל ופשוט, נעים וקסום. אביא מכאן מספר שירים שאהובים עליי במיוחד.

מדי פעם, אני זוכר להתעטף בבדידות, לקרוא ולהתרגש. וזהו מקבץ קטן, אקראי כמעט – לכל היותר פתיח, יותר מכל הזמנה.

באוויר המכאיב (מתוך “שירים אחרים”)
ארץ הדולמנים של הזכרון, מישורים של צפיה
לדבר מה שלא יקרה לעולם. בצות זוהרות,
אגמי-גמא, צריחת-פרא של צפרי-המים ודומית
הבודדים לאין-מרפא ומרוץ של עפר אילים שביר
עוצר נשימה בדיאה חלומית אל קו האפק אחר
אילה בורחת. לאן היא לוקחת את היפי המעט
שנשאר באויר המכאיב של הערב. מה נעשה בציור
שהיא תשאיר. איכה נשא את הכלימה
להשאר לבד על פני האדמה.

עצות לדולצ’יניאה
אלו ראית את הרזון ששלח בבשרו
אניצי זקנו, אישוניו המתרחבים
צפרים רעבות שברחו מקינו באביב
סיוטי-לילה שעוקרים צעקות מלבו.
כף אחת מרק מידך בכל הזיות מלכותו,
קדה קטנה שלך אל צערו
והוא חוזר וצולח את הגואדאלכביר, את כל הנהרות.
עכשו את יכולה ללא מורא לשחק בחלומו
לדמות דהרות דהרות איבריו
על מרצפות האבן של ספרד.
טפה של רחמים לרוסיננטי הכחושה
קצת אהבה, קצת אחיזת עיניים, כל כך מעט,
ואיפה את?

עוד שיר על אבשלום

עָרוּם כָּאִשָּׁה, יָפֶה כַּנָּחָשׁ, בַּיְשָׁן כֶּאֱלִיל
תָּמִיד עִם חֶבֶר מֵרֵעָיו, בַּסּוּסִים, בַּזָּהָב,
וְעַכְשָׁו, אִמְרוּ, אֵיפֹה עָרְמַת נָשָׁיו
יְפִי נְחָשָׁיו, אֱלִילוֹ הַבַּיְשָׁן,
חֲלוֹמוֹת מַלְכוּתוֹ אַיָּם?
עֵץ בַּיַּעַר, זֶה מָה שֶׁנִּשְׁאַר מִכָּל אַבְשָׁלוֹם
וּבִכְיוֹ שֶׁל הָאָב, הַמְּאַהֵב הַזָּקֵן, אִישׁ הַמִּלְחָמוֹת
אֲפִלּוּ רַכָּבוֹ פּוֹנֶה הַצִּדָּה לִבְכּוֹת;
כָּכָה לִשְׁבֹּר גַּב שֶׁל אָב,
לַעֲשׂוֹת צְחוֹק מֵהַמָּוֶת, מֵהַכֹּל!
אַבְשָׁלוֹם, בְּנִי, בְּנִי, אַבְשָׁלוֹם,
לֹא יָכֹלְתָּ לְחַכּוֹת,
יֶלֶד מְפֻנָּק – עַד שֶׁנַּזְקִין,
שֶׁהַכֶּתֶר יוֹרִידֵנוּ בְּיָגוֹן.
וְתַלְתַּלֶּיךָ מָה, תַּלְתַּלֶּיךָ –
לֹא יָדַעְתָּ אֵיזוֹ סַכָּנָה טְמוּנָה בְּכָאֵלֶּה תַּלְתַּלִּים?

וְלָמָּה דֶּרֶךְ הַיַּעַר דַּוְקָא
שָׁכַחְתָּ מָה קָרָה לְיוֹנָתָן?
אֵינְךָ מַכִּיר אֶת הָאֵלוֹת?
אָבִיךָ אָהַב בְּךָ כָּל מָה שֶׁהוּא לֹא,
תִּרְאוּ אֵיךְ הַגֶּבֶר רוֹעֵד כֻּלּוֹ, לָמָּה
אַתָּה חוֹשֵׁב לֹא נָתַתִּי לְךָ מְלוּכָה –
מֵרֹב דְּאָגָה לָעָם? בִּגְלַל גִּילְךָ?
לוּ יָכֹלְנוּ לְדַבֵּר עַל כָּךְ בְּשֶׁקֶט
הָיִיתָ מֵבִין שֶׁאֲנִי כְּבָר לֹא אוֹתוֹ דָּוִד
תּוּגַת אִמְּךָ, רַק מֶלֶךְ בָּא בַּיָּמִים
שֶׁאֶל מוֹתוֹ הוֹלֵךְ בְּלִי שִׂמְחָה
וְעוֹד כָּמַס בְּלִבּוֹ מְזִמָּה אַחֲרוֹנָה
לְהַצִּיל לְפָחוֹת, יֶלֶד אֶחָד שֶׁלּוֹ
מֵהַכֶּתֶר, מֵהַמִּלְחָמוֹת.
רָצִיתִי, טִפְּשׁוֹן שֶׁלִּי, רַק אוֹתְךָ, אַבְשָׁלוֹם.

הערה: ספרו של יונתן “שירים על ספר הישר” מקבץ שירים בעלי קונוטציות מקראיות שכתב לאורך השנים. זהו אוסף מיוחד במינו.

צלילי קסטה רחוקים
פְלוֹרִידָה הָיְתָה זוֹרֶמֶת יַעֲרוֹת אָבִיב
וּבַמַּבּוּל צָפִים שְׁנֵי אֲנָשִׁים זָרִים
בְּתוֹךְ תֵּבַת-סוּבָּרוּ וּפִתְאוֹם
בֵּין הוּא לְבֵין אֲנִי פָּתְחָה
בְּשִׁיר קָסֵטָה אֲכוּלַת-גַּעֲגוּעִים
וְכָל הָאָז וְכָל הַשָּׁם זָרַם
עִם הַשִּׁירִים.

נַגֵּן, בָּחוּר, הַשְׁקֵנִי נָא
מִן הַמָּתוֹק-הַמַּר הַזֶּה שֶׁל “אוֹר
וִירוּשָׁלַיִם”, שִׂים לָנוּ לִרְפוּאָה
אֶת “עֵמֶק עֵמֶק שֶׁלִּי”, נִטְעַם
מִיַּעֲרַת הַדְּבַשׁ הָאֲסוּרָה
שֶׁל הַנּוֹסְטַלְגִּיָּה, שֶׁיֵּאוֹרוּ
עֵינֵי יוֹנָתָן.

הֲלוֹא הַפְלוֹרִידָה הַזֹּאת, הַפִּרְחוֹנִית
לֹא רָאֲתָה אֲפִלּוּ בַּחֲלוֹם
דְּלֵקַת-שָׂדֶה שֶׁל חַרְצִיּוֹת
בְּעֵמֶק הָאֵלָה, טֵרוּף-פְּרָגִים
חוֹגֵג שֶׁל דָּם וְאַרְגָּמָן בְּמִדְרוֹנֵי הַוָּאדִיּוֹת
פְּרִיחַת אָקַצְיָה זְהֻבָּה
שֶׁמְּשַׁגַּעַת אַפְלוּלִית פַּרְדֵּס זָקֵן
וּשְׁכוּחַ-אֵל בִּקְצֵה-הַמּוֹשָׁבָה.

הָיָה זֶה, כַּזָּכוּר, אָבִיב
אֲבָל פְּנֵי הַבָּחוּר עָטוּ פְּרִיחָה
עֲצוּבָה שֶׁל זָקָן. עַכְשָׁו שָׁם
בֶּטַח לַיְלָה, פָּנָסֵי הַוִּיָּה-מָרִיס
נִדְלָקִים לְאֹרֶךְ כְּבִישׁ הַחוֹף.

הַדְּיוּנוֹת מַחְשִׁיכוֹת.
חַבְלֵי-כְּבִיסָה תּוֹפְחִים
וְרוֹעֲשִׁים בְּרוּחַ-יָם מְלוּחָה.
“סָבְתָא שֶׁלִּי אָמְרָה לִי כְּשֶׁנִּפְרַדְנוּ;
תִּזְכֹּר מָה שֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ
יֶלֶד, כְּשֶׁתִּהְיֶה שָׁמָּה, רָחוֹק
לְבַד, הַחֲבֵרִים הֲכִי טוֹבִים שֶׁלְּךָ
יִהְיוּ הַגַּעֲגוּעִים”.

לִי אֵין מִסָּבְתָא שׁוּם דָּבָר
אוּלַי רַק הַקְּמָטִים הָעֲמֻקִּים
בְּזָוִיּוֹת הַפֶּה. הִיא נֶעֶלְמָה לִי
בַּשְּׁלָגִים. גַּם אִמָּא כְּבָר עָצְמָה
עֵינַיִם בְּאַדְמַת-הַלֵּס שֶׁל חֲצֵרִים
אֲפִלּוּ הַמַּגְנוֹלְיָה הַיָּפָה
הַמְּסֻמָּמָה אֵינָהּ עוֹשָׂה לִי
מָה שֶׁמְּחוֹלֵל בִּי וֶרֶד הַקָּצִיר
בּוֹדֵד בְּפַאֲתֵי קָמָה.

תָּשִׂים בָּחוּר, קָסֵטָה, שֶׁנִּגְמַע
אֶת סַם-הַמַּנְגִּינוֹת.
אֵיךְ רוֹבֶּרְט פְרוֹסְט כָּתַב פַּעַם
בַּשִּׁיר “מוֹתוֹ שֶׁל אִישׁ שָׂכִיר”:
“בַּיִת זֶה מָקוֹם, שֶׁאִם אַתָּה
צָרִיךְ לָשׁוּב אֵלָיו, הֵם חַיָּבִים
לָתֵת לְךָ לְהִכָּנֵס”, שִׁירִים, בָּחוּר,
תִּרְשֹׁם אֶת זֶה לְעַצְמְךָ –
הֵם לִפְעָמִים הָאַהֲבָה הָאַחֲרוֹנָה
לְבַיִת שֶׁרָחַק.

אקציה זהבה

אקציה זהבה שלי, אני כבר לא כל-כך טוב
בלתאר יפי אבל גם את כבר לא מה שהיית
והבקר הזה בדרך הים לאשדוד שפכת
זהבך כמו אז על חולות נעוריך בשגעון
של יפי כאלו לא היו שרפות ושטפונות
וכל משבריך וגליך, מוכנה להפקיר הכל
בזהב הנגר על החול. מי יכול, למי יש כח
ליפי הזה, שמר אותי אלהים. זה שנים
אני עף מטרף בכבישים, מתחיב בנפשי
בערפיח בתוך העשן את תראי אותי שב
בפנות-יום. מאחר, פריחתי, מאחר
הדלקה על החוף דעכה
עוד מעט גם אני וגם את
עוד מעט ונלך.
רק יפיך

מקבץ צנוע, צוהר קטן, כפית לטעימה.
אם רק תרצו, תוכלו להמשיך במסע.

ואילו אני אמשיך לקרוא, להתגעגע, להעריץ ולאהוב,
לזכור תמיד ש”אדם כמו ציפור, כל עוד נפשו בו שר”.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>