xcvbxc
live-the-life-you-have-imagined-henry-david-thoreau-quote-poster

הנרי דייויד ת’ורו לא  היה רץ למרחקים ארוכים.  אבל  בכתביו אפשר למצוא את התיאור המדויק ביותר של המחשבות שהחזירו אותי אל הריצה.

“We must learn to reawaken and keep ourselves awake, not by mechanical aids, but by an infinite expectation of the dawn, which does not forsake us in our soundest sleep. I know of no more encouraging fact than the unquestionable ability of man to elevate his life by a conscious endeavour…

To affect the quality of the day, that is the highest of arts”.

“עלינו ללמוד להתעורר מחדש ולהישאר ערים, לא באמצעות עזרים מכאניים, אלא באמצעות צפייה אינסופית לקראת השחר, שאינה נוטשת אותנו גם במהלך שנתנו העמוקה ביותר.  איני מכיר עובדה מעודדת יותר מאשר יכולתו של האדם, שאינה מוטלת בספק, לרומם את חייו באמצעות מאמץ מודע שהוא נוטל על עצמו.  להשפיע על איכותו של היום – זוהי האמנות הנעלה ביותר”.

המפגש הראשון שלי עם  כתבי ת’ורו היה בכיתה י’, כתלמיד למורה שרק שנים רבות לאחר מכן יכולתי להעריך את מלוא העוצמה של השפעתה.  גב’ רוברטס נראתה בעינינו כספרנית מבוגרת ותלושה, משקפיים דקים בקצה אפה, מחוברים בשרשרת (לא מודרנית בעליל) סביב צווארה, שיער מאפיר וסגנון שנטוע עמוק בשנות ה – 50.  במבט ראשון ראינו “דינוזאר” שאין קשר בינו לבין חיי נערות מסעירים שחיינו (או לפחות רצינו לחיות), אבל ככל שעבר הזמן, הכרנו אשה מדהימה, שחשפה אותנו לזווית התבוננות אחרת, חיונית, מלאת התרגשות ותשוקה.  הגב’ רוברטס לא היססה לקחת ילדים בני 15 ולחייב אותם לא רק לקרוא יצירה קשה ומורכבת כמו Walden (לפחות כמה פרקים נבחרים שבה, שכן כמעט בלתי אפשרי לקרוא את החיבור במלואו, גם היום) אלא גם לעמוד ולהרצות, אחד אחרי השני, על משמעותה עבורנו, באופן אישי.  נשמע מוזר? קשה?  לא מעשי?  אתם לא מתארים עד כמה…  אחד אחרי השני נעמדנו מאחורי דוכן הנואמים (כן, באמת היה לנו בכיתה דבר כזה) – מודרניים, מעודכנים, בטוחים בעצמנו, קפיטליסטים צעירים ואופטימיים (כמו שהדוד סם אוהב), שטופי מוח מצפייה בשידורי קומדיות מצבים של NBC, תאבי הצלחה, מלאים מחשיבות עצמית וחוש ביקורת מדומה –  ולעגנו, בכשרון רב ויצירתיות שניכרה בה השקעה, לאיש ההזוי עם הזקן.

אולי הוא כותב יפה, הסמכנו, אבל הוא כל כך מנותק.  ממש כעסנו על כך שהוא בנה לעצמו עולם אידילי, הלך לחיות בצריף על שפת אגם, התנער מצרות העולם, מחובות ומאחריות.  מי הוא שיטיף לנו?  בכיתה שהורכבה מילדים שחיו חיי פרבר אמריקאי שלווים ו”מנצחים”, בשלהי שנות ה – 80 של רונלד רייגן, ביל גייטס, דונאלד טראמפ, מוסיקת פופ, טרנדים אפנתיים מזעזעים ו – Monday Night Football, קשה היה לצפות לתגובה אחרת.  אפילו מי מאיתנו שהקשיבו לפינק פלויד באדיקות, עוד לא ממש הבינו למה (חוץ מזה שנעים לפעמים להיות בדכאון – וזה אפילו cool).

לכן, מוזר כל כך שכבר אז, קניתי את שני הספרים שמונחים באופן קבוע על המדף ליד שולחן העבודה שלי:  כל כתבי ת’ורו, וכל כתבי אמרסון (רלף וולדו אמרסון היה מורהו של ת’ורו ונחשב למייסד זרם ה – New England Transcendentalism, גם הוא מיקירי המועדון).  התפקיד המדהים של המורה, ששיחק רובין וויליאמס בסרט Dead Poets Society, מספק הסבר חלקי בלבד.  כנראה  שכבר אז, בגיל צעיר, ומבלי להודות בכך (אולי גם מבלי שהייתי באמת מודע לכך) התעוררו ניצוצות הדיסוננס הקוגניטיבי, שימשיך ללוות אותי תמיד:  מצד אחד לחתור למצוינות, לפי פרמטרים קונפורמיסטיים, בעולם מצליחני-מודרניסטי תלוי מוסכמות רדודות;  מצד שני להבין שבאופן אמיתי, כל מסלולי ההתקדמות הללו אינם אלא שלשלאות, החוסמות אותנו מלטעום, להרגיש ולהתרגש.  שמהות החיים נמצאת במקום אחר.  לגמרי אחר.  שרק אנחנו יכולים (לנסות) למצוא את המקום הזה, אם נהיה מספיק אמיצים (ואנחנו לא!  אנחנו לא!).

ת’ורו ידע לתאר זאת במדויק, באבחנה בעלת תוקף אוניברסלי, משנת 1854:

“Most men, even in this comparatively free country, through mere ignorance and mistake, are so occupied with the factitious cares and superfluously coarse labors of life that its finer fruits cannot be plucked by them

“רוב בני האדם, אפילו בארץ זו המאפשרת חופש יחסי, כתוצאה  מבורות כפשוטה ומטעות, מוטרדים כל כך מדאגות מלאכותיות ומן המטלות המחוספסות והמיותרות של החיים, עד שאין ביכולתם לקטוף את פירותיו המעודנים יותר”.

שנים שאני מתהלך בדרך הזו, דרך שאין בה בחירה, ואין בה שלמות ואין בה ידיעה.  מצד אחד מבין ש”פירות החיים המעודנים” אינם מצויים בתלושי שכר, במכוניות מהירות או במעמד, מצד שני נטוע עמוק בשגרה פרגמטית, מאמין שאסור לבטל את ערכה, משמר בתוכי את הדחייה האינסטינקטיבית מפני התבודדות אגואיסטית תמהונית בתוך חורשה (אפילו כמשל), חותר לנצחון והצלחה.

כל יום מחדש, אני מחפש את נקודת האיזון שאיננה קיימת, מגשש אחר מוצא בלתי מוחשי  מן הדיסוננס, שואל מי אני ומה אני רוצה להיות, ומשיב תשובות הפוכות.  שומע ספרינגסטין:

It's a sad funny ending to find yourself pretending, a rich man in a poor man's shirt.


(לא שאני עשיר, ממש לא, אבל הדיסוננס הוא סמלי, ומוחשי).

שומע פלויד:

I gotta admit that I’m a little bit confused.
Sometimes it seems to me as if I’m just being used.
Gotta stay awake, gotta try and shake off this creeping malaise.
If I don’t stand my own ground, how can I find my way out of this
maze?

מדי פעם, אני פותח את הספר שעל המדף, מדפדף, בוחר רק כמה עמודים.  כדי לא לשכוח.

לא אכתוב כאן על פרטי הביוגרפיה המיוחדת של ת’ורו, לא על ערכי האינדיבידואליזם שבאו לידי ביטוי בהתנהגותו, לא על נאומיו הנוקבים, לא על גישותיו המדיניות והפוליטיות (קולו היה מהקולות הברורים והבוטים ביותר במאבק לביטול העבדות), לא על רעיונות מתחום מדע המדינה (בעיקר בחיבורו המפורסם Civil Disobedience), גם לא על נכונותו לשבת בכלא כתוצאה מן החופש שלקח לעצמו לנכות מתשלום המס את החלק היחסי בהוצאות הממשלה שלא היו מקובלות עליו…

רק על דבר אחד אכתוב כאן – על התשוקה לחיים שחבויה בנו,  בפנים.

כתבי ת’ורו מורכבים מאינספור ציטוטים שמעירים את הנפש אבל לא מאירים את הדרך.  הוא לא פותר את הדיסוננס, אלא מקיים ומזין אותו.  ובכל זאת, כמה דקות ביממה, כמה שעות בשבוע, כמה ימים בשנה – אפשר להסכים שמעולם לא נאמרו דברים נכונים יותר, צודקים יותר וחשובים יותר, מהמסה הביקורתית של האיש המוזר וההזוי עם הזקן.

לרגעים ספורים, חטופים, ניתן לחזור על המנטרה המפורסמת, על ההסבר הבלתי נשכח, “מדוע הלכתי אל החורשה” (ת’ורו עזב את כל עיסוקיו וחי למשך שנתיים וחודשיים על שפת אגם ליד קונקורד, מסאצ’וסטס, בבקתה שבנה בכפות ידיו, תקופה שהולידה את חיבורו המפורסם ביותר).  נאום ה”הליכה אל החורשה” הוא מקטעי הספרות המפורסמים והמצוטטים ביותר.  הוא מהווה את תמצית המסר של ת’ורו, אזהרה שמא נגיע למצב שבו, “בבואנו למות”, נגלה שכלל לא חיינו, שמה שדימינו כחיים לא היו למעשה חיים:

“I went to the woods because I wished to live deliberately, to front only the essential facts of life, and see if I could not learn what it had to teach, and not, when I came to die, discover that I had not lived. I did not wish to live what was not life, living is so dear; nor did I wish to practice resignation, unless it was quite necessary. I wanted to live deep and suck out all the marrow of life, to live so sturdily and Spartan-like as to put to rout all that was not life, to cut a broad swath and shave close, to drive life into a corner, and reduce it to its lowest terms, and, if it proved to be mean, why then to get the whole and genuine meanness of it, and publish its meanness to the world; or if it were sublime, to know it by experience, and be able to give a true account of it in my next excursion”.

אני מקפיד לחזור ולקרוא את ת’ורו כדי לזכור שרוב הזמן אנחנו כלואים, רק משום שאנו כולאים את עצמנו, רק משום שאנחנו בעצם מפחדים, מפחדים, יותר מכל, מדעתנו על עצמנו:

“See how he cowers and sneaks, how vaguely all the day he fears, not being immortal nor divine, but the slave and prisoner of his own opinion of himself, a fame won by his own deeds.  Public opinion is a weak tyrant compared with our own private opinion.  What a man thinks of himself, that it is which determines, or rather indicates, his fate”.

אני קורא כדי לזכור, שאולי אולי, יש גם דרך אחרת, שישנה אפשרות לשינוי:

“So thoroughly and sincerely are we compelled to live, reverencing our life, and denying the possibility of change.

This is the only way, we say;  but there are as many ways as there can be drawn radii from one center”.

ואם קשה לנו לקבל, וקשה לנו להבין, וקשה לנו למצוא.  ואם המשפטים נראים בעינינו יפים, אידיליים, אבל כל כך לא מעשיים, ואם אין בנו את הכוחות הנדרשים לשבירת מוסכמות ולשינוי קיצוני במסלול החיים –

גם אז, לפחות יש לנו את הבקרים.  ובהם נתנחם:

Every morning was a cheerful invitation to make my life of equal simplicity, and I may say innocence, with Nature herself
…..
The morning, which is the most memorable season of the day, is the awakening hour. Then there is least somnolence in us; and for an hour, at least, some part of us awakes which slumbers all the rest of the day and night. Little is to be expected of that day, if it can be called a day, to which we are not awakened by our Genius, but by the mechanical nudgings of some servitor, are not awakened by our own newly acquired force and aspirations from within, accompanied by the undulations of celestial music, instead of factory bells, and a fragrance filling the air – to a higher life than we fell asleep from.

“כל בוקר היה עבורי הזמנה עליזה להפוך את חיי לפשוטים באותה מידה, ועליי לומר גם תמימים, כמו, ויחד עם הטבע…

הבוקר, שהינו העונה הבלתי נשכחת במהלך היום, הוא שעת ההתעוררות.  ברגעים אלו יש בנו פחות ישנוניות ולשעה, לפחות, חלק מסוים בתוכנו, שהינו רדום במהלך כל שאר היום והלילה, מתעורר.  ניתן לצפות למעט מאד מיום, אם בכלל אפשר לקרוא לו יום, שבו אנו לא מתעוררים באמצעות ההרוח הטובה המדריכה אותנו, אלא באמצעות נדנודים מכניים של איזה “משרת”, כשאנו לא מתעוררים מן הכוחות המחודשים ומן השאיפות שבאות מבפנים, בשילוב של מוסיקה שמימית, במקום פעמוני מפעלים, ועם ניחוח הממלא את אוויר – מתעוררים אל חיים נעלים יותר מאלה שגרמו לנו להירדם”.

(הערה:  כל ניסיונות התרגום הם ניסיונות פתטיים ובלתי מספקים בעליל, שלי).

אגם וולדן הפך היום לאתר תיירות המוני כמעט כמו דיסנילנד, אוי לבושה, ועדיין המקום מדהים ביופיו

את כתבי ת’ורו תוכלו לקרוא, כאוות נפשכם, כאן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>