xcvbxc
things-that-make-life-worth-living

(נכתב באוקטובר 2009ׁׁׁׂׂׂׂׂׂׂׂׂׂ)

הסצינה הלפני אחרונה של הסרט “מנהטן” מציגה את דמותו המיוסרת של אייזק דיוויס (מעין פורטרט סמי-אוטוביוגרפי של וודי אלן) שרוע על הספה בדירתו, מהרהר בקול רם אל מיקרופון שהוא מחזיק בידו, כשדבריו מוקלטים על-ידי טייפ ריקורדר כרעיונות לתסריט חדש.   ההתחלה היא התמה הכללית החוזרת על עצמה בסרטיו של אלן – דמויות מבולבלות “שיוצרות לעצמן בעיות נירוטיות לגמרי מיותרות כאמצעי לברוח מהתמודדות עם הבעיות המפחידות באמת והבלתי פתורות של היקום” (בתרגום חופשי) – מעין קינה על חוסר היכולת של האדם להבין את העולם ואת עצמו, כך שהוא מתבוסס בחוסר התכלית ובחוסר המסוגלות הפתטיים שלו…

עד שמגיעה השאלה, שאותה אייזק מדקלם בקול:  Well, all right, why is life worth living?

השורות הבאות הן עבורי תמצית האמירה של הסרט, שכל כך הרבה פעמים מצאתי את עצמי חוזר אליה.  תמצית, שברגע אחד מקסים סותרת את כל הציניות הפרנואידית והפסימית שוודי אלן יורה לנו אל הפנים:

That’s a very good question. Um. Well, there are certain things I – I guess that make it worthwhile. Uh, like what? Okay. Um, for me … oh, I would say … what, Groucho Marx, to name one thing … uh ummmm and Willie Mays, and um, uh, the second movement of the Jupiter Symphony, and ummmm … Louie Armstrong’s recording of “Potatohead Blues” … umm, Swedish movies, naturally … “Sentimental Education” by Flaubert … uh, Marlon Brando, Frank Sinatra … ummm, those incredible apples and pears by Cézanne … uh, the crabs at Sam Wo’s … tsch, uh, Tracy’s face …

אל תוותרו על הצפייה במקור

חשוב שתהיה לכל אחד מאיתנו רשימה כזו, כלומר, רשימה משלו.  רשימה שבה הוא מנסה להתמודד עם שאלה כל כך גדולה, בלתי נגישה,  בלתי ניתנת לפתרון כמו “משמעות החיים” או “ערך החיים”, באמצעות טריוויאליזציה, שמשיגה בעצם בדיוק את האפקט ההפוך.  עזבו לרגע את החיפוש אחר “המשמעות הגדולה” והתמקדו בדברים וברגעים הקטנים שמסבים לכם עונג חטוף:  ריחות וטעמים, יצירות שמרגשות אתכם כל פעם מחדש, נקודות זמן שבהן החושים בלבד מספיקים כדי להתרומם מעל לבנאליות האפרורית.  תגלו שדווקא כאן מצויה האמירה הפילוסופית הרחבה יותר.  אולי בעצם אין דבר חשוב יותר מאשר ההשראה והרגש הבלתי צפויים, ומן היכולת שלנו לחוות אותם.  כי אולי רק כשאנחנו משתחררים ממעטה הרצינות הקודרת ונפטרים מכובד המשקל של הספקנות, אנחנו מגלים את ערך החיים.  אולי השאלה בכלל איננה רציונאלית.

נסו את התרגיל הזה מדי פעם.  עוד נשוב אליו בהמשך.

המחשבה השניה שלי היא שכשאני לעצמי משתרע כך על הספה, מהרהר בפרטי “הרשימה” האישית שלי, אז אין ספק שמקור הרעיון – יצירת המופת “מנהטן” משנת 1979 – חייב להיות שם.   כן, ללא ספק, וודי אלן הוא מיקירי מועדון ארוחת הבוקר, בעיקר בזכות המאסטרפיס הזה שלו.

לבסוף, אני חושב שבסצינה הזו טמונים הקסם והגאוניות של וודי אלן.  בסצינה הזו, אם התכוון לכך או לא, הוא הצליח להעביר מסר אוניברסלי, שתקף בכל כך הרבה סיטואציות.  זה הרבה יותר עמוק מאשר המסר על אדם ברגע שבו הוא מבין שהוא מאוהב.  בעיניי, ישנה כאן תובנה ביחס לאופן שבו עלינו להתבונן על החיים שלנו וביחס לשאלות שעלינו לשאול, לפחות מדי פעם…

סצינת הסיום הזו אינה עומדת בפני עצמה.  היא מגיעה לקראת סופו של סרט שכולו רווי בניגודים שמאפיינים את רוב היצירות של אלן (שיאה של היצירה של אלן היתה לדעתי בסוף שנות ה- 70 ובאופן חלקי במהלך  שנות ה – 80 , תקופה שבה עבר מקומדיות סלאפסטיק חביבות אל סרטים של ממש, ולפני שהתקלקל ונהיה אובר-חוכם דביק וקצת טרחני).  מצד אחד יש אצל אלן רצינות פילוסופית מהורהרת, אינטלקטואליות (גלויה או סמויה) ואקזיסטנציאליזם, מצד שני קומדיה זולה ומתחנפת, על גבול הליצנות (זה לא דבר רע, זה עבד מצוין גם אצל שייקספיר).  מצד אחד גישת חיים פסימית, ניורוטית, “מפסידנית”, רוויה בסאטירה נוקבת על חברה ועל יחסי אנוש, מצד שני רומנטיקה, אהבה, תקווה ואופטימיזם.  מצד אחד סלידה ממציאות צבועה ורדודה, מצד שני יכולת לחגוג, להתעלות ולהתרגש.

באירוניה דקה (שאיננה תמיד גלויה על פני השטח) אלן מבסס אמירה אחר אמירה, במהלך הסרט, באמצעות הניגודיות הזו.  חשבתם שאתם מבינים?  נסו שוב, זה לא מה שחשבתם…  זה מתחיל ממערכת היחסים של אייזק (בן ה – 42) עם טרייסי בת ה – 17 (מריאל המינגווי).  לכל אורך הדרך, נדמה שאלן לועג לנטיות הפרברטיות שלו עצמו:  בסיטואציה המגוחכת והפתטית שבו הוא מחכה ל”חברה” שלו ליד גדר בית הספר שבו היא לומדת;  או כשזוג החברים הקרובים המאמצים אותו מתייחסים בסלחנות למשחק שלו אבל מחכים שיתעשת, ולועגים לרמת הבגרות האינטלקטואלית והרגשית של חברתו הצעירה;  ואפילו בדיאלוגים העוקצניים ומלאי הסאטירה העצמית שהוא מקיים במהלך הסרט עם טרייסי (ולמעשה עם עצמו).  אנחנו צופים ומזדהים עם אייזק ועם הבעיות שלו, מניחים שהפתרון הוא בהגיון, שמציאת מערכת היחסים המתאימה תציל אותו.  חשבנו שהבנו הכל, נכון?

tracy's face

אבל הדמות של טרייסי מתגלה כדמות האמיתית היחידה בסרט.  היא הדמות השלמה ביותר, הכנה ביותר, בוגרת, ישירה, מורכבת, אינטליגנטית באמת (ולא פסבדו-אינטלקטואלית, יאפית ויומרנית – כמה שההבדל חשוב).  היא ורק היא תציל אותו, אומר לנו אלן, כשמגיעה הפואנטה של הסרט:  Tracy’s face…

וודי אלן אף פעם לא היה פוליטיקלי קורקט.

מן הצד השני, בולטות שתי הדמויות שהן האנטי-תיזה לטרייסי:  מריל סטריפ המדהימה כרגיל, ודיאן קיטון, שכל חיי אעריץ בגלל המשחק המבריק שלה גם בסרט הזה וגם ב”אנני הול” (שדווקא הוא הסרט שנחקק בתודעה כיצירה המשובחת ביותר של אלן, וכתפקיד בלתי נשכח של קיטון).  דיאן קיטון נמצאת שם כדי שנתאהב בה.  ואנחנו מתאהבים.  היא מקסימה.  היא מצחיקה.  היא ניורוטית במידה.  היא עומדת על דעתה.  היא מאתגרת את אייזק וקוראת עליו תיגר.  היא צינית ולועגת ובאותו זמן מושכת, מסקרנת ומפתה.  היא כל מה שאייזק צריך, שאנחנו מאחלים לו.  גם הוא וגם אנחנו מתאהבים בה, בגלל הניגוד הבולט ותוך כדי משחקי הכח.  אבל סטריפ וקיטון הן בסופו של דבר התגלמות האכזבה.  הראשונה היא הגרושה שעוזבת את אייזק בעקבות רומן לסבי, שיחד עם שותפתה מגדלת מרחוק את בנו של אייזק וכותבת בסט-סלר שחושף את קלונו ברבים.  היא מסמלת את חוסר הבטחון ואת תפיסת הכשלון שלו, בצורה הקיצונית ביותר.  היא האשה המאיימת שחושפת את “חוסר הגבריות” שלו. ולאורך הסרט, שוב ושוב, גם היא וגם החברה שלה מתגלות כיותר מוסריות, יותר יציבות ויותר טובות ממנו.  השניה (דיאן קיטון בדמותה של “מרי”) מתעתעת, חמקמקה, מושגת אך בלתי מושגת, קלת דעת (בדיוק מספיק כדי להיות חמודה), ובסופו של יום בוגדנית.  היא חוזרת בסופו של דבר אל זרועות חברו הטוב ביותר (והנשוי) של אייזק.   ביטוי נוסף לכשלון ולאכזבה, ואולי לאי-התאמה של “כללי המשחק”.

מעבר לעלילה הזו עומדת במרכז הסרט כולו – ניו יורק, ובעצם מנהטן.  האמירה על הזוגיות, האמירה על החיים, האמירה על המודרניות (בתרבות ובאמנות) – כל אלה שזורות באמירה הסימבולית על העיר ניו יורק, שמבטאת את אותה הניגודיות ממש.  התמקדתי בסצינת הסיום, אבל הסצינה המפורסמת יותר בסרט היא סצינת הפתיחה –  ארבע דקות הפתיחה המשכנעות ביותר שהיו מעולם בקולנוע – שיר הלל של אהבה ושנאה, של התלהבות רומנטית ושל תיעוב, לעיר המדהימה ביותר בעולם, והכל לצלילי הרקע של Raphsody in Blue של גרשווין.

הסרטים “אנני הול” ו”מנהטן” יצרו ז’אנר דרמטי-קומי ייחודי, שלא היה כמותו לפני כן.  עבודת הבימוי מושלמת.  הצילום (של גורדון וויליס) גאוני (ופורץ גבולות).  הדיאלוגים מושחזים.  והתוצאה מרגשת עד שלא ניתן להישאר אדישים כלפיה.

“מנהטן” עבורי הוא נקודת השיא ביצירה של אלן, כי הוא מסוג היצירות שמשאירות אותנו לחשוב על עצמנו.  והוא עושה זאת כל פעם מחדש.  הוא מושך אותנו אל תוך הניגודים ומשאיר אותנו מבולבלים, שואלים את עצמנו מה נכון ומה לא נכון.  איך באותו מקום ובאותו זמן  (מנהטן, טרייסי, החיים)  אפשר כל כך לאהוב משהו וגם לפחד ממנו ולכעוס עליו?  להרגיש מסופק ומתוסכל?  מושך ודחוי?  חכם וטיפש?  פילוסוף וליצן?  הוא מנפח את הספקנות והפחדנות הניורטית שלנו, את האופן שבו אנחנו מייצרים בעיות ורבים עם עצמנו, בנסיון למצוא תשובות מסובכות ל”שאלות הגדולות”.  וגרשווין הנצחי ברקע.

ואחרי הכל, וודי אלן משאיר אותנו עם מסר של תקווה, שהשימוש בו תלוי רק בנו.

בואו ננסה:

Well, alright, why is life worth living?

טוב, עבורי לפחות, הייתי אומר…

אמממ, סולו הגיטרה של גילמור ב – Comfortably Numb;

מייקל ג’ורדן דואה אל הסל להטבעה ובשבריר שניה  מעביר ליד השמאלית לליי אפ שמשאיר שלושה לייקרס מבולבלים באוויר;

טורנדו רוסיני שהוכן בקפדנות ובגאוניות מתקתקה;

וודי אלן ודיאן קיטון במנהטן;

כוסית של אייריש קרים תוך כדי האזנה לאנטוניו קרלוס ז’ובים;

פריחת נוריות גלילית;

ההרגשה הזו של ריחוף לקראת הסוף של ריצת בוקר בואדי כשהשקדיות בשיא פריחתן והכושר באמת מתחיל להיכנס;

שירת וולט וויטמן, וגם נתן יונתן;

מה שמרק נופלר מסוגל לעשות עם פנדר סטראטוקאסטר וחמש דקות של זמן פנוי…;

ליטוף גלים מלוח, ים-תיכוני;

The Dark Side of the Moon;

העיניים החומות של יעלה (My brown eyed girl)) שתמיד איתי ושתמיד יהיו איתי;

והמבט אל אריאל ודורון, נושמים בעדינות וברוגע במיטותיהם, דקות ספורות לפני שהם מתעוררים לבוקר חדש.

נסו גם אתם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>