xcvbxc
janis

“I met a girl who sang the blues

And I asked her for some happy news

But she just smiled and turned away”

(Don McLean, American Pie)

I.

ביום ראשון, הרביעי לאוקטובר 1970, נמצאה גופתה של ג’ניס ג’ופלין בחדר מלון בלוס אנג’לס.

היא נפלה קורבן לכמות גדולה מדי של הרואין חזק מדי –  מנת יתר של סם, של מרד ושל חופש.  היא נלקחה מכאן מוקדם מדי.  הביצוע הווקאלי האחרון, שאותו תכננה אבל לא הספיקה להקליט, באותו שבוע, נקרא, באופן אירוני, “Burried Alive in the Blues”.

עצוב.

בגיל 27 בלבד, עזבה ג’ניס ג’ופלין את העולם באותה הדרך שבה הצליחה לרגש אותו במהלך תקופה שהיתה קצרה מדי, אופטימית מדי, מרגשת מדי, נאיבית מדי וחזקה מדי:  בעוצמה, בטוטאליות, במרדנות קוראת תיגר, בהתפרצות רגשית גועשת.  רגע אחד מקסימה, ברגע שאחריו אומללה.

בתקופת היצירה הקצרה, המרוכזת והתמציתית, היא הותירה אחריה אמירה ייחודית, שמעט אמנים יכולים להתגאות בחשובה ומשמעותית ממנה גם לאורך תקופת חיים שלמה של יצירה.

ולכן, היא עצמה נותרה כסמל: דמות הציפור החופשייה הממריאה מן התיל, במעוף כנפיים ובשירה, נוסקת מעלה מעלה, מעל לכיעור ומעל לכאב, על כנפי המוסיקה הצלולה.

ג’ניס ג’ופלין, בקול שלה ובאישיות שלה – שחלפו על פני העולם במהרה, ונצצו להרף עין בלתי נשכח – ג’ניס ג’ופלין היא החופש.

All I know is something like a bird within her sang,

All I know she sang a little while and then flew on,

Tell me all that you know, I’ll show you snow and rain.

If you hear that same sweet song again, will you know why?

Anyone who sings a tune so sweet is passin’ by,

Laugh in the sunshine, sing, cry in the dark, fly through the night.

(Jerry Garcia, The Grateful Dead, Birdsong).

II.

הגיטרה החשמלית מלווה במקצב הג’ז-בלוז של גרשווין ובכשרון של סם אנדרו, ומיד נכנס הקול של ג’ניס עם פרשנות שלא נשמעה לפניה ועם רגש ועומק שלא יישמעו לאחר מכן –   Summertime.  לשמוע שוב ושוב, ולהפנים שזו שלמות.

 

גם ג’ימי הנדריקס היה גיבור וסמל של תקופה.  גם הוא מת בגיל 27 בחדר מלון בנסיבות אפופות מסתורין.  זה קרה פחות משלושה שבועות לפני מותה של ג’ניס.  נשארנו עם חידה, עם תדהמה ועם אחד הביצועים המוסיקליים המרהיבים שנשמעו.

Summertime.

III.

 

ג’ניס הדחויה, האאוטסיידרית, הזרוקה, הפרועה והפורעת, הרחוקה כל כך מן הזוהר המלאכותי של הכוכבות של תקופתנו.  ג’ניס המבולבלת, המתלבטת, המתוסכלת, הילדה הלא מקובלת. הברווזון המכוער שפצח בשירה, שגם שנים ארוכות אחרי לכתו אינה פוסקת, מדהימה ומרטיטת רגש כתמיד, צלולה אך מחוספסת, מחטטת, כמעט מהפנטת.

ג’ניס האמנית, הזמרת והציירת, שלא היו אהבה או כימיקל שפחדה לנסות, שלא היתה דעה שהיססה מלבטא, שהשיבה לצחוק וללעג כלפיה בהסתערות פרועה ומתפרצת על החיים.  ג’ניס הציפור החופשיה שעל התיל.

במהלך חודש ספטמבר 1970, ממש לפני מותה, הקליטה ג’ניס ג’ופלין את התקליט שהיה למורשת העיקרית שלה:  Pearl.  ביצוע אקפלה מיוחד ל – Mercedes Benz (מיטב הציניות הביטניקית) היה היצירה האחרונה שהספיקה להנחיל, לפני הטרגדיה.  רק כמה חודשים לאחר מכן, במהלך שנת 1971, הושלמה הפקת האלבום והוא יצא לאור – מדהים, מעורר חושים וגעגוע.

כמה ימים לפני מותה, ב – 25.9.70, הספיקה ג’ופלין להקליט את ביצוע הקאבר המוצדק ביותר בכל הזמנים, בעיניי.  השיר נכתב על-ידי קריס קריסטופרסון (השחקן) ופרד פוסטר, ובוצע במקור על-ידי רוג’ר מילר.  אבל עם כל הכבוד, ה”מקור” במקרה הזה הוא בראייה היסטורית לא יותר מאשר פרט טריוויה שולי.  אפשר לסלוח לג’ניס, ולו מן הסיבה שככל הנראה קריסטופרסון – שהיה חבר ומאהב – כתב את השיר… עליה (כן, תתפלאו, Bobby  היתה במקור בחורה).

השיר הוא כמובן Me and Bobby McGee.  כשאתם רוצים להרגיש את החופש – הקשיבו לו.  כשאתם רוצים להרגיש את המשחק המדהים של הזמרת הנפלאה הזו עם הקול שלה, עם המוסיקה המלווה, עם המלים – הקשיבו לו.  אל תתביישו לשיר בקול רם ולהשתחרר עם הפזמון:

Freedom is just another word for nothing left to lose,

Nothing don’t mean nothing honey if it ain’t free.

Yeah, an’ feeling good was easy, Lord, when he sang the blues,

You know feeling good was good enough for me, hmm mm,

Good enough for me and my Bobby McGee.

מדי פעם זה קורה לכולנו:  ההרגשה הזו, הכמיהה אל החופש.  הדבר הזה שהבטחנו לעצמנו פעם, ומדי פעם אנחנו שבים ונזכרים.  הרצון ללבוש ג’ינס בלויים, לחבוש את הבנדנה האדומה המלוכלכת, לתפוס טרמפים לוודסטוק (פשוט לא פייר שהתקופה הזו הסתיימה לפני שנולדנו), להחזיק ידיים, לשיר בדרך “כל שיר שהנהג ההוא הכיר”.  החופש הוא בסך הכל ביטוי נוסף לכך שאין לנו כבר מה להפסיד (כמה חד, כמה מדויק).

ולהרגיש טוב  זה הרי כל כך קל.  אולי זה אפילו מספיק, כמו שזה הספיק לבובי מקגי.

כמו שזה הספיק לבובי מקגי…  איפה את בובי מקגי?

IV.

מעבר חד, אל המנלכוליה.

אל הוידוי האינטימי על הרומן החסוי.

אל התשוקה הגנובה שם בצ’לסי הוטל

של שני ענקים

מיוחדים, מלאי רגש ופרועים.

“Those were the reasons, that was New York”.

אל הנפש התאומה, הקודרת, של ג’ניס.

אל המורשת שלה, שחיה מעבר לשיריה גם בשיריהם של אמנים אחרים.

ג’ניס תמיד תישאר גם שם, בצ’לסי הוטל

בתיאור הצובט של לאונרד כהן

בנצחון הרוח על האסתטיקה המוחצנת

בנצחון התשוקה לחיים

והנון-קונפורמיזם.

“And clenching your fist for the ones like us

who are oppressed by the figures of beauty,

you fixed yourself, you said, “Well never mind,

we are ugly but we have the music”.

(Leonard Cohen, Chelsea Hotel #2)

כמה כח יש בשורה האחרונה הזו,

באמנים שנותנים את כל כולם

וחולפים חומקים מאיתנו,

משאירים אותנו עם המוסיקה

ועם התקווה

ועם היופי המדהים מכל, האחר.

כזה היה יופיה של ג’ניס.

V.

לאונרד כהן סיים וסיכם במרירות אכזרית:

“After all I don’t think of you that often”

אבל אני דווקא כן.

אני חושב עליה, בדרך כלל, כשאני מרשה לעצמי לחשוב על החופש.

על ג’ינס בלויים, בנדנה אדומה והדרך הפתוחה שלפנינו.

אז אני נעתר להזמנה

ולוקח פיסה אחת קטנה,

נוספת

מהלב שלה .

של ג’ניס

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>