xcvbxc
kasdan

 

חשוב שנבהיר מראש את כל הסיבות שלא בגללן הרוויח לורנס קאסדן, תסריטאי ובמאי, את מקומו ברשימת יקירי המועדון –  הפרוייקטים העיקריים שמרכיבים את קורות חייו המקצועיים, כגון:  “האימפריה מכה שנית”, “שודדי התיבה האבודה”, “כחום הגוף”, “שובו של הג’די”, “סילבראדו”, “תייר מזדמן”, “שומר הראש”, “גראנד קניון” – רשימת זכויות או עוולות,  הכל בעיני המתבונן,  שמקנה לאדם מעמד ותהילה ברחובותיה מלאי שביעות הרצון העצמית של הוליווד הנוצצת, הצעקנית, המתחנפת.

אלא שפעם אחת התבונן לורנס קאסדן פנימה אל תוכו, בנסיון לנסח אמירה יותר אישית, גלויה וישירה, ויצאה מזה אחת היצירות הקולנועיות האהובות עליי, המלווה אותי לאורך השנים:

“The Big Chill”.

ניתן לטעון שמעולם לא נעשה עוול תרגומי גדול יותר מאשר במתן הכותרת העברית לסרט:  “החברים של אלכס”.  לעומת הנוסחא העברית השטוחה, הכותרת המקורית של הסרט מהותית ואסוציאטיבית.  ה – Big Chill הוא צמרמורת ההכרה והפחד שמרגיש או אמור להרגיש מי שצופה בסרט מהזווית שאליה כיוון הבמאי.  ה – Big Chill הוא הביטוי לספקות המהולים בתחושת החמצה, הנסיון להיאחז בהבטחה, באהבה, בחברות ואפילו במוסיקה, לנוכח הבחירות שאנו מקבלים במהלך החיים – בחירות שמורכבות מסטייה ועוד סטייה מן האידיאל שאותו דימינו, עד שאנו מתקשים לזהות את עצמנו והאידיאל נותר בגדר נוסטלגיה מהורהרת המותירה אותנו חסרי בטחון.  ה – Big Chill מצוי בנקודת המפגש שבין ההתרפקות האידיאליסטית לבין האירוניה, בין הגעגוע לתקופה יפה, מלאת אמונה, להט ופוטנציאל, לבין הספקות המכרסמים, שמא היו הרגשות הללו אידיאליזציה מתיפייפת, חסרת בגרות ונאיבית ותו לא.  ה – Big Chill הוא חוסר האונים שבהתמודדות שלנו עם השאלה מה רצינו להיות, ומה הפכנו להיות.  ה- Big Chill הוא בעת ובעונה אחת ההנאה השלמה שלנו מרגעי החסד שהחברות והאהבה מספקים בשפע, לבין הפחד שמא הנכונות והרצון למצוא את הפתרון בתחושה הזו הם חלק מרציונאליזציה מקיפה יותר.  ה – Big Chill הוא הקונפליקט בין החיפוש אחר נקודת אחיזה ערכית ממשית, לבין הסרקאזם.

בהפקה ובבימוי של הסרט תמצאו את נוסחת היסוד להצלחה הוליוודית טיפוסית.  דרמה קומית רומנטית עם אול-סטאר קאסט (ווליאם הרט, גלן קלוס, קווין קליין, טום ברנג’ר, ג’ף גולדבלום, מרי קיי פלייס, ג’ו בת’ וויליאמס, מג טילי – המגלמים שמונה דמויות בעלות מעמד וזמן מסך שווה), עם פס-קול משובח באמת (Motown Baby, קאסדן הפקיד את רעייתו על העריכה המוסיקלית, ורק הרוויח מכך), שתיים שלוש סצינות אוירה בלתי נשכחות, שנכנסו לקלאסיקה (שטיפת כלים קבוצתית לצלילי Ain’t too proud to beg, הפוטבול על הדשא בהפסקה של המשחק של מישיגן לצלילי Gimme Some Lovin’, או סצינת הלוויה שמכנסת את פגישת המחזור לצלילי הרולינג סטונס – You Can’t Always Get What You Want), נוסטלגיה מתרפקת על תרבות הסיקסטיז (“back when property was a crime”) ותיבול רגשני מדויק.  עד כאן ניתן היה לסכם את הסרט בשלוש מועמדויות מוצדקות לאוסקר, קצת יותר משעה וחצי של שנינות וכיף ואחלה שיבוץ ללייט פריים-טיים בכבלים – סרט מהנה, אבל עדיין לא כרטיס כניסה לרשימת יקירי המועדון.

אבל משהו בסרט הזה מושך, צובט, מאתגר.  שנים שאני חוזר וצופה בו.  בערך פעם בשנה, מתעורר הצורך לחזור אליו.  לפעמים זו צפייה קלילה, שמתרכזת במוסיקה (באמת משובחת – תבדקו את זה) ובקטעי האווירה.  לפעמים ההתבוננות מהורהרת ושואבת אותי פנימה, עמוק יותר אל תוך הדיאלוג ואל המתח שבין הציניות הפרגמטיסטית לבין הרגשנות, והאמונה שישנה משמעות גדולה יותר, שככל שאנו מתקדמים בחיים נדמית יותר ויותר כאשליה.  זו התבוננות ששואלת את השאלות שהסרט מותיר בכוונה פתוחות ומטרידות.

יתכן שמדובר בהופעה הקולנועית המשכנעת ביותר של קווין קוסטנר (חכו לאירוניה…).  קוסטנר “משחק” את אלכס, הגאון של החבורה שמסרב למילגה יוקרתית ללימודי פיסיקה, מתגלגל בין עבודות מזדמנות אקראיות,  הולך לאיבוד במבוך בלתי-פתיר של אכזבות והחמצות.  הוא לא קיים על המסך.  תפקידו המצולם מתמצה בשלב הקרדיטס של הפתיחה כאשר המצלמה מתמקדת בהלבשת גופתו לקראת טקס האשכבה שלו עצמו ובפרקי ידיו החתוכות, שהן הפתיח להתרחשות הדרמטית.  המוצלח והאהוב ביותר בין הדמויות, המקור לרעיונות ולהרהורים שבסרט – אינו נמצא בו כלל, אלא מספק את התירוץ וההקשר לחשבון הנפש שעושים חבריו, בהשראתו אך בלעדיו.  נותר סוף שבוע של התמודדות קבוצתית עם משבר הליכתו – התמודדות שהיא לעתים נוסטלגית, לעתים קומית, לעתים כועסת ונוטרת טינה, ברגעים מסוימים אופטימית ועליזה – ולכל אורכה משדרת את הפחד שמסמל מעשהו החידתי והבלתי מוסבר.

התימה העיקרית של הסרט, ברובד הפשוט, היא הגעגועים לסוף שנות ה- 60.  “צעירים ויפים היינו”.  ספקנים, מרדנים, מארגני הפגנות, סולדים מכסף וקניין, חולמים על הנהגת השינוי החברתי.  “היינו כל כך ביחד, אהבנו, עישנו כל מה שיש לעשן, צפצפנו על העולם ועל ערכיו, ושמענו מוסיקה טובה”.  הסרט מספר את סיפור דור ה – X שהגיע לגיל 30 פלוס באמריקה השבעה והריקנית של שנות ה – 80 ופתאום מצא את עצמו עם רונלד רייגן כנשיא, עם הבית היפה בפרברים, עם קריירה יציבה ומשתלמת, עם מודל מצליחנות קפיטליסטי ציניקני ורדוד תרבותית, ועם געגוע עז לתקופה תמימה יותר.  הוא נותר עם חלל רגשי עמוק, עם דיסוננס שאינו מרפה.  הצד הזה לעלילה כל כך מפורש עד שלא ניתן לפספס אותו.

ויש בסרט אמירה נוספת, פחות גלויה, אבל לא פחות חזקה.  במפגש של אמצע הלילה במטבח מנתח בעלה השמרן והיאפי של אחת מבנות החבורה את ההתאבדות של אלכס, ומסכם:  סדר עדיפויות, גילוי אחריות, הבנת המציאות –   Nobody ever said it was going to be fun. At least nobody ever said it to me, הוא מתריס לסיום המונולוג האינסומני.   הדובר, ריצ’ארד, הוא דמות שולית בסרט המסמלת את האנטי-תיזה, את מה שהדמויות האחרות מנסות להדחיק: פחד הכניעה לשמרנות וערכיה, הפחד להפוך לעוד אדם שמעביר סתם כך את חייו בחוסר השראה ומתוך קבלת דין, פחד זניחת החלומות והתשוקה, מפני הויתור ומפני ההתמכרות לכוחה של הרציונאליזציה.  הוא מסמל את הויתור שלו עצמו, את הויתור של אשתו (שחוזרת במהלך סוף השבוע למימוש רגעי של אשליה רומנטית-נוסטלגית אחרונה), את הויתור של החבורה כולה, אולי את הויתור של דור שלם.  הוא אנטי-תיזה, אבל באותו זמן הוא גם סוג של מראה.

האמירה המרכזית והמשמעותית בסרט בעיניי היא על הפער שבין הפוטנציאל לבין המימוש.  בין  האמונות, החלומות והלהט שעימם יצאנו לדרך, לבין הכניעה שלנו, מרצון, למסלולי החיים הקונפורמיסטיים.  בין תמונת החבורה הצעירה והמאושרת באוניברסיטת מישיגן, שכולה עוצמה של רגש, צדקת הדרך והבטחה לבין תמונת החבורה הבורגנית המתלבטת, שלעולם לא תוכל לחיות בשלום מוחלט עם בחירותיה.  הסרט מדבר על הפער בין האידיאל שייצגנו, לפחות בעיניי עצמנו, כשהיינו בנקודת הזינוק – מוכנים לשנות את העולם, להטביע בו את חותמנו ואת דרכנו – לבין ההגשמה החסרה.  בפרופורציה אובייקטיבית, לכאורה – הגשמה חיובית בהחלט (כל הדמויות בסרט מוכשרות ומצליחות.  אני מנחש שבמידה זו או אחרת הן מייצגות במשותף את קאסדן עתיר ההישגים עצמו), אבל בתוכנו פנימה – מתלבטת, אניגמטית ומוכת ספקות.   הסרט נע לכל אורכו בתוך הדיסוננס הזה.  פעם מתייחס אל התימה בציניות מרירה וזועפת (לא סתם לוהק כאן וויליאם הרט הענק) הכופרת בכל נסיון לאתר משמעות ומציגה את הדילמה כולה כשטחיות הצובעת את המציאות בורוד.  פעם מתייחס אליה באופן הרבה יותר אופטימי, בהארת המשמעות האמיתית שאנו מוצאים באהבת האנשים הקרובים אלינו – המשפחה והחברים – ושבה בצדק אנו נאחזים ומוצאים תוכן ומשמעות.

הסרט חודר אלינו.  מעורר בנו את הצפיה  לאמירה מסיימת חזקה, שתספק פתרון הוליוודי הולם לדיסוננס.  אבל הוא מכזיב. בכוונה הוא מכזיב.  הוא מסתיים בתמונת אריזת המזוודות בבוקר יום שני, בחזרה אל השיגרה, אל ה”עולם הקר שבחוץ”.  הוא מסתיים באריזה ובפרידה שמותירות מאחור פעם נוספת את הבטחון,  את התמימות, את תחושת הצדק ואת העוצמות של החבורה.  אנחנו לא יודעים אם התמונה הזו אופטימית או פסימית, האם היא נצחון או הפסד.  הסרט לא פותר את השאלה, רק שולח אותנו פעם נוספת למלים של מיק ג’אגר, לשבור את הראש לבד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>