xcvbxc
800px-Markknopfler20061

photo coutesy of CKuhl from nl, creative commons license

הקרדיט על בחירתו של מרק נופלר לרשימת יקירי המועדון לעמית גל, מנצח “משחק הניחושים ברלין 2009″.  עמית כבר שתל בעבר לינקים באתר לכמה קלאסיקות מהפנטות, החל מ- Going Home – מהסרט Local Hero, שאין משחק בסנט ג’יימס’ פארק בניוקאסל שמתחיל לפני שמשמיעים אותו – ועד ל- You and Your Friend המיתולוגי.

האמת שהייתי מכניס את עמית עצמו לרשימת יקירי המועדון רק על שום הבחירה הזו.

מכאן, המקלדת אצלי. וכך גם האחריות.

***

מזה זמן התלבטתי מה אוכל לכתוב על מרק נופלר. המוסיקה שלו הרי מדברת בעד עצמה ולא דורשת הנמקה.  רובכם מכירים אותה.  אבל מהי הפרשנות האישית שבאמצעותה ראוי להוקיר את המוסיקאי הנפלא הזה כאחד מיקירי המועדון?

את התשובה מצאתי בשאלה חסרת הערך הבאה (תזרמו איתי רגע):  אילו היו מאפשרים לי לבחור כשרון אחד מבין כל הכשרונות הנפלאים עלי אדמות, כשרון שהייתי יכול לקחת לעצמי, כהגשמה של פנטזיה ושל קנאה. בנקודה הזו של בריחה מן המציאות לעבר החוויה האולטימטיבית המדומה, בכשרון של מי הייתי בוחר?  מהו סוג הוירטאוזיות שהייתי מעמיד לנגד עיני?

מועמדים טבעיים לא חסרים:  מייקל ג’ורדן?  להפוך משחק כדור קבוצתי לכזה מפגן של שליטה, של אסתטיקה אמנותית, של כריזמה ושל יצירה.  להצליח לרחף באופן שנראה לפני כן דמיוני, במידה כזו של דיוק ושל finesse, של יופי  ושל יעילות.

סבסטיאן קו?  השילוב בין כשרון אתלטי נדיר, דיוק מדעי בהכנת הגוף והנפש ויכולת מנטאלית בלתי נתפשת, שהפך ריצה של שני סיבובים אובאליים למפגן אולטימטיבי של השראה.  1:41.73 של שלמות.

רוג’ר ווטרס.  בטוח!  הפילוסוף הזועם והרגשן.  וגם אשף ההפקה של חוויית הלייזר והצליל.  כותב הטקסטים המשמעותיים ביותר של הרוק (לפחות של הרוק “שלי”). היכולת לחדור לעומק ולגרד את הספקות המודחקים ביותר.  להניע מהפכות אינטלקטואליות באמצעות ההבעה, היצירה, וכמות בהחלט לא מבוטלת של יוהרה.  (למרות שבסוף 70 אחוז מהקהל שלך מסומם, מחוץ לתחום ההכרה, לא מסוגל ולא מנסה להבין את הטקסטים בכלל, ובוהה במופע לייזר פסיכדלי עם פחית של באדוויזר ביד)

אפשר להמשיך. מועמדים לא חסרים.  רשימת יקירי המועדון עד כה כוללת מן הסתם עוד כמה רעיונות.

אבל בסופה של הרשימה התשובה שלי לשאלה היא תשובה שעוטפת ברכות את התודעה בעוד האזנה ל – Ragpicker’s Dream בנסיעה לילית על כביש בין-עירוני.  תשובה מתונה ואופטימית יותר, תשובה שאין בה יוהרה.

***

אני מדמיין את מרק נופלר מסתובב לו בשקט בביתו שבצ’לסי, בריחוק אירוני מתהילת הפופ-סטאר של שנות ה-80, שמאז ומתמיד בעצמו לגלג עליה.  וודאי מערבב שתי קוביות קרח בכוסית של סקוטש, מלטף את צוואר הגיבסון לס פול 58, מהרהר בינו לבינו על עוד רעיון לסיפור, על עוד מלודיה חדשה, על התקליט הבא.

כאן בעצם העניין.  אצל מרק נופלר לא תמצאו את הרצינות התהומית שמאפיינת את שאר כוכבי הרשימה הנ“ל.  לא רצון להיות מנצח, ולא רצון להיות צודק.  לא רצון להיות הלהיט הבא, או המשיח הבא. לא תחושת קדושה עצמית או עליונות פיסית או מוסרית, לא זעם ותוכחה, לא ווינריות פלסטית מובנת מאליה, ולא דחף לשכנוע, הכרעה או הצדקה. אם תאזינו ותתבוננו, תמצאו אצלו את ההנאה הפשוטה והטהורה ביותר. אדם שהתברך בכשרון מיתי, אבל לא הניח לכשרון להפוך אותו לעוד קלישאה. יצירה ויושרה, יושרה ויצירה.

ערבב את הסקוטש, כוון את המגבר, בעדינות על הפדאל, ותן את הצליל. נעשה את זה פשוט. Mellow.  אין את מי לנצח. אין לאן למהר. עוד פריטה על המיתר.

אז זו האמירה הסובייבטיבית שלי:  הכשרון הטהור והאמיתי ביותר שנמצא על כדור הארץ בתקופתנו הוא הכשרון של מרק נופלר. כשרון שלא ניתן להישאר אדיש כלפיו, שבזיהוי סימן ההיכר האל-מותי שלו  – ה- fingerpicking האלקטרוני – אין אפשרות לטעות.  נופלר ניחן בכשרון להפוך את הבנאלי לנפלא.

הגאונות של נופלר כגיטריסט מאפילה על היכולת המרשימה שלו כליריציסט, היכולת הפשוטה לספר סיפור.  תמיד סיפור פשוט, אבל גם רווי בחידות ורמזים, מעורר סקרנות, ניתן לפרשנות, עם תיבול אירוני ושכבות של משמעות.  סיפורי עם פשוטים או אנקדוטות אישיות, שצריך קודם כל לקלף, ואחר כך ליהנות.  הטקסטים של נופלר לא אגרסיביים, הם לא כופים את עצמם עליך.  התובנות האירוניות הדקות, האמירות המעודנות, חבויות שם בין הצלילים, שאליהם –  קודם כל אליהם –  מתרצים ומתמכרים.  היופי של המלים נחשף כעבור זמן, כשכל האזנה נוספת מזמינה גילוי חדש, משמעות שלפני כן פוספסה.

Everything was in there
That you’d want to see
Corned beef and onions
And true love
Turnips and tinned tomatoes
Parsnips and a few potatoes
A couple extra blessings
From above

אבל כשמדברים על הכשרון של נופלר, בוודאי שהסיפור הוא הגיטרה.  זו נגינה שיש בה הרבה מעבר למיומנות טכנית במיטבה. כי כשאנו שומעים את נופלר, אנחנו מרגישים שהוא לא רק מנגן בשבילנו, אלא ששוב הוא מספר לנו סיפור. העניין אינו מתמצה בעיבודי היי-פיי מושלמים, אלא ביכולת להביע משהו אחר, יוצא דופן, שפשוט אינו ניתן להבעה במלים.

וזהו חברים, כשרון, אם אי פעם היתה משמעות לביטוי.

***

שיא התהילה והפופולריות של נופלר הגיע בחצי השני של שנות השמונים, אחרי שכתב את רוב הלהיטים וכשדייר סטרייטס נסקה לפסגות הפופ-צ’ארטס וה- MTV עם Money for Nothing ו-  Brothers in Arms.  נופלר, אז באמצע שנות ה-30 לחייו, נהנה עד הסוף מהחגיגה, וגם לעג לה:

“Yeah look at them yoyos, that’s the way you do it.  Play the Guitar on the MTV”.

גם להיות פופ-איידול וגם לשמור על פרופורציה.

אבל כמה שנופלר התרחק מהימים ההם. תמיד נחרוש באוטו על התקליטים של דייר סטרייטס משנות ה-80, תמיד נחזור לפזמונים המוכרים:  “I put my hand upon the lever, said let it rock and let it roll”.  אבל מי שיתעמק, ישמע מנופלר גם סיפורים אחרים.  ברשימה הזו אני בוחר להמליץ על שלושה תקליטים, פחות מפורסמים.

Communique

ההצלחה המסחררת באה לדייר סטרייטס (אחרי לא מעט “דייר סטרייטס”) עם הוצאת האלבום הראשון  – “דייר סטרייטס”- איך לא… – בשנת 1978.  האלבום הראשון כבר כלל את Sultans of Swing עם סולו הגיטרה הבלתי ניתן לחיקוי, והציב את הרף גבוה במיוחד.  כבר כעבור 9 חודשים התמודדה הלהקה עם האתגר האופייני כל כך של חובת ההוכחה באלבום השני.  מבחינת המיינסטרים המסחרי, האלבום Communique זכה מאז ומתמיד להרבה פחות הערכה.  הוא פחות קליט;  הסולואים פחות דומיננטיים, ה”להיטים”, אם בכלל, פחות מושמעים.  אבל אחרי כמה האזנות, מבינים שהאלבום הזה- אולי דווקא האלבום הזה – ממצה את הקסם המוסיקלי של הלהקה.  די בכך שהוא כולל את “Once Upon in the West” ואת “Portobello Belle” המעולים והמוכרים, אבל זהו אלבום שאני מציע לשמוע אותה לא כאוסף שירים, אלא כרצף שלם.  זה לא אלבום שצועק את עצמו, אלא אלבום שמציג איזו הרמוניה, איזו קלילות בלוזית נוחה, קרירה ונעימה.  שילוב בין הגיטרה לבין הקלידים וכלי הנשיפה.

Angel of Mercy, Lady Writer, Single Handed Sailor והפינאלה המעודנת של Follow me Home.

דייר סטרייטס לעולם תהיה חייבת את הפרסום העולמי שלה למופעי הפופ הגדולים.  אבל את האיכות המשובחת יותר היא שמרה למאזינים קצת יותר סבלניים.

On Every Street

בקיץ 1991, לפני הגיוס, הייתי בלונדון עם כמה חברים טובים.  דייר סטרייטס הגיעה לשיא תהילתה בעקבות האלבום Brothers in Arms, שיצא שש שנים קודם לכן, מסעות ההופעות ודיסק האוסף (Money for Nothing) שלאחר מכן.  שש שנים של צפייה לפולו-אפ המקורי.  בקיץ 1991 נכנסו חמישה צעירים ישראלים בחרדת קודש לחנות Virgin באוקספורד סטריט, בדיוק בתאריך שבו יצא סוף סוף התקליט המיוחל.  ניגשנו לעמדת ההאזנה, שמנו על ראשנו בהתרגשות את האזניות.  ובמשך 45 דקות ניסינו להצדיק את ההייפ (שבמידה רבה יצרנו אותו בעצמנו).  לא הצלחנו.

הסיכום היה אכזבה קשה.  הזזנו קצת את הראש לקצבי Calling Elvis – השיר שפותח את התקליט והסינגל המצליח ששוחרר ממנו.  באופן כללי, לא הבנו לאן נעלמה יכולת ייצור הלהיטים.  התקליט היה איטי מדי בשבילנו.  כמו רבים מאוהדי הלהקה, התעלמנו משך שנים מהתקליט הזה והיינו מוכנים להניח ששיאה של הלהקה מאחוריה והגיע הזמן לסיים. ואכן, זהו האלבום האחרון שהוציאה הלהקה.

הרבה שנים עברו מאז, גם על האלבום אבל גם עליי. את Calling Elvis הייתי זורק לפח הזבל של ההיסטוריה, בוודאי מחוץ ליצירת המופת שהוא האלבום הזה בכללותו.  את השמיעה אני ממליץ להתחיל מהרצועה השניה, הפשוטה אבל המהפנטת, שיר הנושא On Every Street.  ומשם לא לעצור אותה לרגע.  בשום מקום לא זורחת הגאונות של מרק נופלר כמו בתקליט האחד הזה – שישנה נטייה מצערת כל כך לשכוח אותו.  במספר רגעים הוא מתרומם לרגעי שיא שבעיניי קשה למצוא מוסיקה שמשתווה לה.  תנו תשומת לב מיוחדת ל –   You and Your Friend  – סאמפל מובהק נוסף להיותו של נופלר מאסטר גיטרה – ול – Planet of New Orleans.

הייחוד של התקליט הזה הוא גם בפרספקטיבה היסטורית.  הוא מסמן את נקודת המפנה ממרק נופלר של במות הפופ וה – MTV, עם ה – Head band והוידיאו ארט, למרק נופלר בוגר יותר, מתון ומאוזן יותר.  מהתקליט הזה מבצבצים כבר צלילי הקאנטרי, הסיפורים העממיים, התחושה שגאונות הנגינה בגיטרה לא חייבת לצעוק כמה היא גדולה, לחבוט בפרצוף, אלא היא יכולה גם להתבטא ברוך מעודן, נוכח תמיד.  וזו אולי תמצית כשרונו של נופלר.  תמצית גאוניותו.

Sailing to Philadelphia

Unheralded.  זו המילה שיכולה לסכם את קריירת הסולו של מרק נופלר.  שישה אלבומי סטודיו הוציא לבדו – מאז Golden Heart משנת 1996 ועד ל – Get Lucky שיצא ממש לאחרונה.  נופלר הלחין לאורך השנים גם כמה פסי-קול לקלנוע, חלקם מעולים. בנוסף, הוא השתעשע בכמה שיתופי פעולה מעניינים (כולל תקליט ומסע הופעות עם זמרת הקאנטרי אמילו האריס, שימו לב לטייטל הקולע:  “All That Road Running”, נופלר גם מרבה להופיע (מתי, מתי אצלנו?).  אין ספק, האיש עובד.

קריירת הסולו בהחלט מתונה יותר.  אין, וספק אם יהיה לה זכר בגלגל”צ.  אבל נופלר ממשיך לייצר פנינים.  היצירה מגוונת.  לא פעם ישנה התחושה, שרבים מציינים אותה, שאבד משהו מהזוהר של שנות ה – 80, שהקצב איטי מדי, שהמוג’ו אולי כבר לא ממש שם.  אבל הוא שם ועוד איך.  הוא פשוט מוג’ו אחר.  בוגר יותר, מפויס יותר, פנימי יותר, הרבה יותר בטוח בעצמו.

בין יצירות הסולו של נופלר בולט לטעמי מעל כולם האלבום Sailing to Philadelphia משנת 2000. הוא כולל כמה שירים שאחרי האזנה שניה או שלישית ייכנסו לפנתיאון של כל חובב דייר סטרייטס שישאל את עצמו איך יכול היה לפספס.  החל משיר הפתיחה What it is, עם ריף הגיטרה שפשוט אי אפשר לטעות בזיהויו, דרך שיתופי הפעולה המרשימים עם ג’יימס טיילור בשיר הנושא ההיסטורי-ביוגרפי (Sailing to Philadelphia) ועם ואן מוריסון הענק (The Last Laugh), המשך ברצף הסיפורים העממיים הפשוטים, ועד להתרוממות אל השיא – Speedway at Nazareth, שבחציו השני נופלר פשוט לוקח את הגיטרה ונותן בראש, לא פחות חזק משנתן אי-פעם (קטע שהפך לאחד השיאים של כל הופעה שלו מאז).

אז לכל מי ש”איבד” את הדייר סטרייטס אי שם בסוף שנות ה – 80, או ויתר עליהם בשנות ה – 90, אני ממליץ לחפש את האלבום הזה, ולהתאהב מחדש.

בלי היסוס, הכשרון הדמיוני שהייתי בוחר לעצמי הוא של מרק נופלר, יקיר המועדון.

וכמובן –

רשימה כזו חסרת-ערך בלי לינקים.

אז ריכזתי לסיום עשרה קטעים אהובים במיוחד של נופלר.  בתודה ליו-טיוב, כמובן.

(האמת, אפשר היה להסתפק ברשימת הלינקים הזו, בלי שום תוספת, כנימוק לבחירתו של נופלר כיקיר המועדון).

וכן, ברור לי שהשמטתי המון…

1.  Sultans of Swing

2.  Follow Me Home

3.  Tunnel of Love (אחד הגדולים!)

4.  Telegraph Road

5.  You and Your Friend

6.  Planet of New Orleans

7.  Going Home (Theme from Local Hero)

8.  What it is

9.  Speedway at Nazareth (מה שאתם לא עושים… חכו לסולו! ~ 3:30)

10.  Piper to the End (שיר שקט ומהפנט, שחותם את האלבום האחרון)

One thought on “מרק נופלר”

  1. נחשון

    תמיד הפליא אותי איך בחור מאנגליה התגלגל לנגן קאנטרי, אבל כבר ב-Dire Straits ראו את הניצנים.

    Calling Elvis אולי יוצא דופן באלבום, אבל אני ממליץ מאוד להקשיב לו באלבום או dvd של ההופעה החיה On The Night משנת 93.
    השיר שפותח את ההופעה, ולטעמי עושה זאת בצורה מחשמלת.

    ואם כבר, את Privateering כבר יצא לך לשמוע?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>