xcvbxc
EddieVedder

Photo courtesty of  PJOrsi at hu.wikipedia – own work creative commons license

(בתודה לעמיחי זיוון, עורך “ההיכרות”)

.Such is the passage of time, Too fast to fold

.Suddenly swallowed by signs,  Lo and behold

Gonna rise up

Find my direction magnetically

Gonna rise up

.Throw in my Ace in the Hole

שניים-שלושה תקליטים.  זהו.  מבין מאות שירים אהובים המרכיבים פס-קול חיים, ישנם שניים-שלושה תקליטים.  שניים-שלושה תקליטים שאדם מרגיש שנכתבו עליו ועבורו, שהקול בהם הוא הקול שלו, ממש הקול שלו.  מתארים את הפחדים וההתחבטויות שלו וחושפים את הקונפליקט שבתוכו.  שניים-שלושה תקליטים שהוא רוצה לא רק לשמוע אותם אלא לחיות אותם.  שניים-שלושה תקליטים שהוא מוצא בהם אמת שמזה זמן הוא מחפש אחריה.  הם גורמים לו לשאול שאלות, לחפש אומץ ותעוזה.  שניים-שלושה תקליטים מציתי השראה – משני תודעה או אולי מקבעי תודעה.  תקליטים להיאחז בהם, לשמוע שוב ושוב, כשנעים וכשכואב, להאזין ולא להרפות.

בחודשים האחרונים פגשתי תקליט כזה.

אני לא יכול לכתוב בהתרגשות את קורות חייו או על עשייתו המוסיקלית של אדי ודר.  ודר הפך לאייקון של הרוק האלטרנטיבי כמעט עשרים שנה לפני שהתרגשתי ממנו.  למען האמת, סצינת הגראנג’ של שנות ה – 90, פרויקט Temple of the Dog, והלהקה שהפכה אולי לסמל המובהק של התקופה – Pearl Jam – על שלל להיטיה והצלחותיה, מעולם לא היו ב”אג’נדת ההאזנה” שלי.  הקול של ודר תמיד נשמע כריזמטי.  במוסיקה היו עניין וייחוד, לפעמים גם קסם.  אבל מעולם לא נמשכתי והתעמקתי.  מי יודע, אולי עכשיו, אף פעם לא מאוחר מדי, ואחד היתרונות באהבת המוסיקה הוא  שהיא מאפשרת לספור את הזמן גם לאחור.  לפעמים אפילו עדיף כך…

אדי ודר נמנה על יקירי המועדון בזכות יצירה אחת יוצאת דופן, שנכנסה באופן מיידי לרשימת הקלאסיקות הפרטית שלי.  היצירות האלה אינן נמדדות באיכות בלבד, אלא בנגיעה.  במיתר.  בתובנה.  בדרך המקורית והמיוחדת שבה הן מציגות פילוסופיית חיים.  בזעקת ה”וואו” שהן משחררות, או להבדיל, בדמעות של התרגשות. אלו יצירות שמציתות דמיון, שנותרות באופן מתמיד במחשבה הרבה אחרי שרואים אותן או מאזינים להן.  חוזרות ומנגנות, חוזרות ושואלות (לעתים גם מציקות), חוזרות ומלוות.

הבנת את המוסיקה ילד?  החלטת כבר מי אתה רוצה להיות?

ישנם ימים, ישנן שעות, שבהם אני רוצה להיות אדי ודר.  ממש להיות הוא.  ולמשפט הזה יכולות להיות מספר משמעויות.  ברובד הפשוט ביותר, אפשר לחזור לראיון משנת 1998 ולהסבר של ודר עצמו:  ‘We’ve had the luxury of writing our own job description.. and that description has basically been cut down to just one line:  make music”.  הנה אדם שיודע את ייעודו ומגשים אותו.  שהיצירה היא תכליתו, היא מסעו.  שמכתיב את קורות חייו מבלי שהן מכתיבות אותו.

ברובד העמוק יותר, הכמיהה היא להיות, במובן מטה-פיסי, אדי ודר מהפס-קול, חוצה הרים, נושם, תחת כיפת שמיים, ללא תקרה.

בשנת 2007 הפיק וביים שון פן סרט דוקו-דרמטי ענק ומיוחד במינו – Into the Wild.  הסרט בוסס על ספרו של John Krakauer אודות חייו ומסעו של כריסטופר מקנדלס, שמייד עם סיום לימודי התואר הראשון באוניברסיטת Emory ולקראת הכניסה אל מסלול ההצלחה וההגשמה הבורגני מלא שביעות הרצון שאליו הוכשר והוכן על-ידי הוריו וסביבתו, פשוט עוזב הכל.  קם ועוזב הכל.  מתחיל לצעוד, לחצות, לגלות עולם, לכפור בכל, חוץ מהעיקר – קריאת השחרור שבתוכו.

רוצו לראות את הסרט:  את תמונות הנוף, את העלילה המתגרה-מגרה אך גם חוזרת ומתלבטת, מטילה ספק.  את שמחת החיים והטרגדיה.  את המסר שאפשר לנצח בדרך אחרת, ואולי לא.  את ההתלבטות האופטימית האינסופית, את החיפוש אחר השמש.  את השאלה אם אפשר לברוח ומצד שני, אם יש בכלל איזון ראוי.  על סמליותה של תקרה, על סמליותו של היעדרה.  רוצו לראות.

פן פנה אל אדי ודר בבקשה לכתיבת הפס-קול שישתלב בסרט.  יצא מזה הפס-קול שבזכותו ומתוכו  ממריא ונוסק הסרט.  כך נולד אלבום הסולו הראשון של ודר, תחת אותו השם (Into the Wild).

שניים-שלושה תקליטים אמרנוומביניהם, זה הראשון!

אחת-עשרה רצועות יש באלבום, רובן יחסית קצרות, רובן אקוסטיות, שקטות.  צלילי רוק מגיחים בנקודות מסוימות, נבחרות בקפידה ומדויקות.  המלודיות פשוטות.  המלים חזקות.  טקטס שמתכתב עם תמונות הסרט ונופיו, עם סיפור חייו המדהים של מקנדלס (או Alexander Supertramp, כל זמן שהכינוי היה תלוי בו), עם הרעיונות של יקירי המועדון וולט וויטמן והנרי דיוויד ת’ורו, עם הדילמות והמבחן האישי של האדם החושב והמרגיש בעידן המודרני.

זהו אלבום שמתקלף לאט לאט.  תחילה מתוודעים לקסם של הצלילים.  אחר כך ניצת הדמיון.  ורק לאחר השמעות חוזרות  מתחיל התהליך האיטי אבל מקסים של בידוד המלים והמשפטים ששזורים באופן כל כך טבעי בתוך הצלילים –  חושפים ולא מסתירים:

“Comes the morning when I can feel that there’s nothing left to be concealed…

I leave here believing more than I had.  This love has got no ceiling”

מה מסמלים הנסיון של מקנדלס ות’ורו והקריאות לצאת אל דרך החופש?

.”Subtle voices in the wind, Hear the truth they’re telling.  A world begins where the road ends.  Watch me leave it all behind”

(הגיטרות החזקות והבס נכנסים כאן.  תזמון מדויק כבר אמרנו).

מה מסמל הפחד?

.”Have no fear… I’ve got this life and the will to show.  I will always be better than before”

והשמש הגדולה-חזקה, ש”מרביצה” לאנשים הגדולים, בעולם הגדול והקשה.

החברה והשגיאה הערכית שהיא מטמיעה בנו.

“It’s a mystery to me, we have a greed with which we have agreed”

(איזה ביטוי מקסים, שבמקרה הזה, כחלק מהשיר– Society – נכתב ע”י Jerry Hannan).

משפט אחר משפט.  צליל אחר צליל.  שאלה אחר שאלה.  אתגר אחר אתגר.

הכמיהה לחופש, להגדרה עצמית, לנופים, שבילים, נהרות ומרחבים.

מהו החופש שלנו?  היכן הם השבילים שלנו?  איך נפרוץ אנחנו למרחבים?

ובסוף שאלה אחת גדולה:  יש לנו את האומץ?

ותשובה החלטית שכולה תקווה:  GUARANTEED!  השיא שמסיים את התקליט.

… כי לא נהיה הראשונים. ולא נהיה האחרונים. לרצות יותר מהחיים.

.

One thought on “אדי ודר”

  1. תודה רבה!
    קצת באיחור, אבל כל כך אהבתי את התיאור שלך ואני ממש כמהה לעוד!
    אתה מתאר את הרגש שנוצר מהאלבום והסיפור של כריס בצורה נפלאה, אני אשמח לקרוא עוד:)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>