xcvbxc
Lance_Armstrong_2005

18.1.2013

Photo courtesy of "Lance Armstrong 2005" by Bjarte Hetland – Own work, via Creative Commons License. 

יקיר המועדון הזה איננו כיקירי המועדון האחרים.

 כי אינני, ומעולם לא הייתי, מעריץ או אוהד של לאנס ארמסטרונג;  כי לאורך קריירת הטור דה פראנס – או ה"טור דה לאנס" –  המפוארת שלו, הייתי ספקן.  מאד ספקן.

כאשר בשנת 2005 התחלתי לכתוב על "יקירי המועדון" כללתי הזמנה פתוחה לחברי הקבוצה להמליץ על מועמדים משל עצמם, כאשר הכלל היחידי והבלתי-מתפשר היה (ורובכם כבר מכירים):  אסור להמליץ על "דראגסטרונג".  החולצה הצהובה היתה הסדין האדום.

אבל היום מבטלים את הכלל, היום סוגרים מעגל.

כמספר הפעמים שהגיבור הכל-אמריקאי שניצח את העולם ואת הסרטן התייצב בפני המצלמות או בבית המשפט (זה תמיד היה הוא שיזם את התביעות) והצהיר בצדקנות ובתוקפנות-נגד שהוא "אף פעם לא נכשל בבדיקת סמים", כך (כמעט…) מספר הפוסטים הסקפטיים שכתבתי.  לא הפריע לי אבל בהחלט שעשע אותי, האופן שבו הפוסטים האלה, איך לומר זאת? … לא תפסו.  מול רכבת הנצחונות החלומית-דמיונית של USPS-Discovery-Radio Shack ודהירתה אל עבר שבע החולצות הצהובות, מול הצמידים, מול קרנות ההתרמה, מול דגלי האדום-לבן-כחול מעוטרי הכוכבים ומול אלפי המאמינים (ממש כך, מאמינים) – לא היה הרי שום סיכוי!  ככל שהצטברו החשדות והראיות גברו בעוצמתן גם ההכחשות, ולא הותירו שום סיכוי למי קראו שהמלך הוא ערום.

בשנת 2005, בשיאה של "פרשת המבחנות" (כזכור, בשש מבחנות דגימות B של ארמסטרונג שנשמרו מהטור של 1999 נמצאו בדיעבד שרידים של EPO מלאכותי.  מסיבות טכניות שהטילו ספק על היכולת לסמוך עליהן, הן לא אפשרו בסופו של דבר את הרשעתו) כתבתי קטע תחת הכותרת "דברים שהגיע הזמן שמישהו יאמר אותם", וכבר שם העליתי את השאלה שעולם הספורט כולו חייב לשאול את עצמו היום:  אם העיסוק בספורט, שהחל כאידיאל של תחרות הוגנת, הפך לזירת בידור צינית, שבה הרמייה לא רק משתלמת אלא מהווה בכלל את "דמי ההשתתפות"?  והאם במציאות הזו, נגזר עלינו להתעורר ולגלות שהגיבורים שלנו הם בעצם נוכלים.  (קראו כאן ).

עכשיו, אם תרפרפו בין שאר התמונות והכתבות על "יקירי המועדון" תגלו שעצם השימוש בחומרים אסורים לא היווה בעצמו את חסם הכניסה.  רישאר ויראנק, הגיבור-הטרגי האולטימטיבי של עולם הרכיבה, כבר זכה ממני לכבוד מזמן, עם ההנמקה המתחייבת (שניתן כמובן להתווכח עליה) לצד הבחירה ועם מודעות לחולשותו של האדם, גם אם הוא ספורטאי נפלא.  אבל משהו אחר, בסיסי יותר, הפריע לי בתהילה האינסופית של לאנס.  למשהו הזה קוראים "האמת". 

הפריעה לי הטענה המסוכנת שמוחזרה עד דק:  "מעולם לא נכשלתי בבדיקה" (גם מריון ג'ונס ובארי בונדס, למשל, מעולם לא נכשלו בבדיקה).  הפריעה לי הרטוריקה של הכוחנות-צדקנות-קורבנות:  שסיפרה על הצרפתים הקנאים שרודפים אחרי הקאובוי הטקסאני בגלל שהרס להם את המסיבה (ולא שינו העובדות וריסוק הקריירות של גיבורים לאומיים צרפתיים כמו ויראנק, כריסטוף מורו, לורן ברושאר ושאר נוכלי פרשת פסטינה הידועה לשמצה).  הפריע לי השימוש הציני בהתגברות ההירואית על המחלה ובמפעל החיים הראוי והנפלא, לביטולם של החשדות מבלי להשיב לגופן (הסרטן והתרומה לרווחתם של החולים שימשו כתעודת חסינות).  הפריעה לי תופעת ה"טפלון".  והפריעו לי הרודנות והבריונות – שעליהם יוכלו לספר אמה או'ריילי (המעסה), פרנקי ובטסי אנדרו (החברים הקרובים שהפכו לאויבים), כריס באסון פליפו סימיאוני (רוכבים בפלוטון ששילמו בקריירות שלהם בגלל שהעזרו לצאת נגד הבוס), רשימה (מאד) חלקית.

הפריעה לי האבחנה הפשוטה בין השקר לבין האמת.

האמת:

בחמש שאלות של כן או לא יצאה אתמול האמת לאור, באופן סופי ומהדהד.

הדקה הראשונה של הראיון אצל אופרה ווינפרי תכנס להיסטוריה של הרגעים הטלוויזיונים הדרמטיים והבלתי-נשכחים.  דקת פתיחה לראיון (מצויין – קדריט למראיינת) שבוימה מראש לתפארת.

חמש תשובות של כן:  כן, לקחתי חומרים אסורים לשיפור היכולת.  כן, אחד החומרים הללו היה אי.פי.או.  כן, השתמשתי בעירויי דם לשיפור היכולת.  כן, השתמשתי בחומרים אסורים נוספים כטסטוסטרון, קורטיזונים והורמון גדילה.  כן, במהלך שבעת הנצחונות שלי בטור דה פראנס, השתמשתי בחומרים אסורים משפרי ביצועים.

ותשובה אחת נוספת, לא פחות חשובה ודוקרת:  לא, אני לא מאמין שאפשרי היה לבן אנוש לנצח את הטור שבע שנים ברציפות ללא שימוש בחומרים אסורים.

זו האמת.  זו המכה הניצחת למיתוס השיקום ובניית הגוף מחדש לאחר הסרטן;  למיתוס "האיש שנבדק יותר מכולם ומעולם לא נתפס";  למיתוס "ציד המכשפות";  למיתוס האחד הנקי שגבר על כל רוכבי-העל המסוממים;  סוף לאשליה וסוף לשקר העצמי.

ולאנס ארמסטרונג גם העיד על עצמו שיש לו "אופי פגום" (flawed character).  לא פשוט.

מבחינתי זה מספק.  מבחינתי זה רגע מכונן בהיסטוריה של הספורט.  מבחינתי זהו נצחון האמת.

מבחינתי ברגע הזה הופך לאנס ארמסטרונג מחדש ללגיטימי, מגיבור-על שקרי לגיבור טרגי, שאמנם הצליח בזכות השיטה והשקר והאגו, אבל בגלל כל אלו גם כשל ונפל.

סוף סוף הגיעה השעה לשקול את נקודות הזכות.  וסוף סוף גם אני יכול להודות שמדובר בספורטאי-על ובמקור השראה.  לא, בשום אופן לא מודל לחיקוי, אבל גם לא הארכי-נבל המצטייר כיום.  לאנס ארמסטרונג הפך היום בבוקר ליקיר המועדון לא כי הפסקתי להיות ספקן, אלא כי גם היום אני ספקן.  וגם היום אני לא אוהב את ההתחסדות ואת הצדקנות.

לאנס ארמסטרונג הפך היום ליקיר המועדון כי אחרי הכל ולמרות הכל הוא מותיר אחריו מורשת ספורטיבית אמיתית.  ולאנס ארמסטרונג הוא יקיר המועדון כי הוא הפך מהווינר האולטימטיבי ללוזר ולאנדרדוג, ואין צדק לא בקצה האחד ולא בקצה ההפוך.  לאנס ארמסטרונג הוא יקיר המועדון בגלל נצחון האמת ובגלל שבכל פעם שהאמת מנצחת, ישנה גם הזדמנות.

 שלוש השאלות:

בסוף הפוסט הזה נחזור ללאנס ארמסטרונג הספורטאי ולרגע ההשראה האולטימטיבי שהוא מותיר (שווה לחכות, למרות שלחובב הטור הממוצע לא צפויות שם הפתעות).  אבל קודם כל, עם קצת סבלנות, נחפור קצת בשאלות הערכיות והמעשיות, בשאלות הלא קלות.

ההודאה הדרמטית של ארמסטרונג מותירה שלוש שאלות שכל מי שמתעניין בספורט תחרותי ולא חי במערה מתלבט לגביהן לאורה:  אחת, האם לאנס ראוי לסליחה ומחילה?  שתיים, האם הלקח הוא שאין מנוס מלהתיר את השימוש בחומרים משפרי ביצועים, עבור מקצוענים ובפיקוח רפואי?  שלוש, אם לא, ואם הבדיקות לא ממש עוזרות, מה עושים מכאן?

אין לשאלות האלו תשובות מוחלטות, רק דעות והשקפות, אבל אני רוצה בכל זאת לנסות…

 האם לסלוח ללאנס?

ארמסטרונג עשה לפי הטענות לא מעט דברים שלא לנו לסלוח עליהם.  אנחנו לא רלוונטיים.  עניינים שבין אדם לחברו.  חטאים משפטיים.  כל אלה נבעו מהדינאמיקה של המשך קיום השקר:  השתקה, הסתרה, שיבוש, איום והכפשה.  ובאופן כללי:  השחתה.  אלו שאלות שנוגעות לאופי ולערכים של האדם, ולא לדיון הספורטיבי הישיר.  לגביהם דרכו של ארמסטרונג חזרה אל הלבבות לא הסתיימה אלא רק התחילה אתמול בוידוי מול המצלמה, והיא עוד קשה וארוכה.  לא אביע דעה לגביה מעבר לאיחולי הצלחה, שיידע לקבל החלטות נכונות, מוסריות וחבריות יותר מכאן והלאה.

במישור הספורטיבי חטאו הגדול ביותר של ארמסטרונג הוא כנראה לא בעצם הזכייה,  כי גם המתחרים שלו לא היו נקיים, והוא היה בסיכומו של דבר המנצח של התקופה החשוכה.  זה לא שהתנאים היו הוגנים ושוויוניים (את הרציונליזציה הזו, המעודכנת, מבית המדרש של יועציו של לאנס, אסור לנו לקנות, כי גם הן מעוותות ומסוכנות), אלא שהיתה הזדמנות שוויונית לנסות לרמות על בסיס ההנחה שכולם עושים את זה אז אין ברירה.  אבל ההצלחה הגדולה יותר ברמייה איננה מלמדת על "משחק הוגן".  לפחות לא בעיניי.  ובכל זאת, רובם המוחלט של מתחריו, הרמאים הפחות מצליחים, אינם במעמד להתלונן.

החטא הגדול של ארמסטרונג הוא במכת המוות לתמימות ולאמון של חובבי הספורט.  כי לא נוכל יותר להתלהב ולהתרגש מביצוע ספורטיבי יוצא דופן מבלי שהספקנות תכרסם. תכרסם ותהרוס.  כל שיא עולמי, כל בריחה בקטע הרים קשה, כל שבירה נוספת של גבולות.  תמיד נשאל את עצמנו אם אנחנו לא רואים כאן גירסה נוספת של לאנס הצהוב.  נפחד להתאכזב.

אבל גם כאן צריך לומר את האמת.  את המשא הזה לא ניתן להעמיס על שכמו של לאנס לבדו.  היו לו שותפים רבים בדבוקה, ובהיסטוריה של שלושים השנים האחרונות בספורט.

ארמסטרונג משלם וישלם מחיר כבד.  גזילת התארים, הפסד כלכלי, תביעות, השעיה (שלדעתי עוד תקוצר), וקלון תמידי.  לא לי לומר אם צריך "לסלוח" לו.  אבל עכשיו, סוף סוף, משלקח אחריות על מעשיו – ובכך אפשר ולו במעט לשקם את האמון ביכולת להתנגד לתופעה ולהילחם בה – הוא ראוי לאמפטיה.

לא מגיע ללאנס שנלך עד לקצה ההפוך ונתלה בו ובו בלבד את כל האכזבות והכעס שלנו.  ארמסטרונג היה חלק ממשחק מלוכלך שגם אנחנו כצופים לא תמיד השתתפנו ולא תמיד משתתפים בו בתמימות.  כבר מזמן לאואולי, אולי, עצמת הכעס כלפי ארמסטרונג נובעת מן הכעס של אוהדיו כלפי עצמם, על שסירבו לקרוא את הכתובת שעל הקיר, על שהלכו שבי אחריו ואחרי טיעוניו הנדמים היום ציניים כל כך, על שעצמו עיניהם מלראות.  הם כועסים עליו לא כי הוא שיקר אלא כי הוא גרם להם לשקר לעצמם. 

 מהו הלקח?  האם ראוי להתיר שימוש בחומרים משפרי ביצועים בספורט המקצועני?

פרופ' טים נוקס (פיסיולוג דרום אפריקאי חשוב) כתב לפני כמה שנים מאמר שבו הרהר אם בעוד 50 שנה לא יסתכלו על הניסיון להילחם בסימום בספורט בצורה משועשעת כמו שאנחנו מסתכלים היום על הניסיון להילחם ב"מקצוענות" עד עמוק אל תוך שנות ה – 70 של המאה הקודמת.  כלומר, במין סלחנות מתנשאת כלפי "הנאיביים" שחשבו שיוכלו למנוע מהעולם לנוע קדימה.

אחת ההשפעות של פרשת לאנס ארמסטרונג היא שהטיעונים בעד התרת השימוש בחומרים משפרי ביצועים האסורים כיום, תוך קיום מעקב ופיקוח, עבור ה"גלדיאטורים המודרניים" של הספורט המקצועני, הולך וצובר תהודה ופופולאריות.

ישנם בעצם שני טיעונים עיקריים.  הראשון מדבר, כביכול, על "הגינות" ועל השתחררות מהצביעות המשתקפת בכך שהענישה מוטלת רק על המעטים שנתפסים.  הטיעון מתרכז בחוסר התוחלת של המלחמה של רשויות הספורט בתופעת השימוש בחומרים אסורים.  הטיעון השני, אחיו הגדול של הראשון, הוא הטיעון הליברטריאני, ולפיו כל אדם אחראי לגופו ולבחירותיו ואין להתערב בתחום הזה.  אנשים בגירים, בתנאי מידע חופשי, רשאים לנהוג כרצונם ולהחליט על רמת הסיכון שהם נוטלים על עצמם.

במציאות של קריסת האמון בטוהר התחרות הספורטיבית הטיעונים האלה כמעט אטרקטיביים.  כמעט…  וכאן חשוב לי להעיר כמה הערות, ממש בראשי פרקים.

1. אתיקה היא אתיקה.  ויש ערך להתעקש על הראוי גם לנוכח אכזבה מן המצב המצוי.  את אותו הטיעון אפשר הרי להעלות ביחס להפרות רבות שקשה להילחם בהן, אלא שהפשרה על העקרון ממשיכה לתבוע מחיר.

2. הנזק/הסיכון הבריאותי, שהוא משמעותי וחד-משמעי  (זו לא סתם הפחדה.  מאי.פי.או לצורך שיפור הביצועים הספורטיביים כבר מתו מספר לא מבוטל ספורטאים).  מעבר לכך, הסיכונים עלולים לעלות ולהחמיר במערכת שתוותר במפורש על הערך, ובכך תמשיך לעודד ניסוי ופיתוח של שיטות חדשות.

3. אפשרות הפיקוח היא מדומה – אם נאפשר שימוש בחומרים מסוימים מבוקרים, יישאר התמריץ לפתח את השכלול והיתרון הבא.  בכך לא נשיג לא שוויון בתנאים/בתחרות ולא שליטה ברמת הסיכון.   הדבר היחיד ש"נשיג" הוא העלאת סף הפתיחה שממנו מתחילים השכלולים והניסיונות לרמות.  (התמריץ לצבור יתרון יישאר אותו התמריץ).

4. הטיעון הליברטריאני כושל כי ברגע שאתה מתיר, השימוש בחומרים אסורים ומניפולציות הוא לא רשות (או בחירה) אלא הופך לחובה, לתנאי סף לעצם היכולת להשתתף ולהתחרות ברמה רלוונטית כלשהי.  במלים אחרות, הוא הופך ל"דמי הכניסה".

5.  טיעון מהזווית ה"כלכלית" (תורת קבלת החלטות) – במצב שבו קיים איסור חוקי, קיים תמריץ-שלילי חזק להשתמש באותם חמורים אסורים.  השימוש בהם הוא "יקר" מבחינת עלותו (גם עלות ממשית, גם עלות שנובעת מהיעדר זמינות ונגישות, גם עלות הנובעת מן הסיכון ומהמחיר הכבד במקרה שהספורטאי נתפס).  על רובם של הספורטאים התמריץ השלילי הזה ישפיע.  הוא ישפיע יותר ככל שתוצאות התפיסה ולא פחות חשוב – ההסתברות להיתפס – יהיו גדולים יותר.  בקצה של הספורט המקצועני, שם תגמולי הזכייה הם מטורפים ממש (תהילה עולמית וכסף גדול) התמריץ השלילי איננו חזק מספיק.  אבל במצב הזה, גם הגישה הפסימית מכירה בכך שעיקר הבעיה מצוי ברמות הגבוהות ביותר של הספורט וברמות הנמוכות יותר הרבה פחות משתלם לקחת סיכון.

לעומת זאת, אם נתיר את השימוש, נקטין במידה מאד משמעותית את התמריץ השלילי.  השימוש יהיה "יקר" הרבה פחות, זמין הרבה יותר, ולכן – סביר להניח שיפלוש לכל המסגרות.

6. ערכי הספורט – במקום תחרות של יכולות אתלטיות, נקבל באופן מוצהר ומודע תחרות בין מעבדות. האם זה ידהים או ירגש אותנו בכלל? האם זה אידיאל שאנחנו מוכנים לוותר עליו?

7. צדק לעומת מסר התנהגותי – כשאנחנו "תופסים" משתמש בחומרים אסורים, אנחנו לא בהכרח מגשימים צדק אבסולוטי.  כל אחד מכם יוכל לחשוב על חמישה ספורטאי-על שהוא חושד בטוהר ההישגים שלהם לא פחות משחשד בארמסטרונג.  אגב, גם כשתופסים עבריין פלילי, זה לא משנה את העובדה שחלק גדול מהעבריינים לא נתפסים.  אנחנו מתעקשים להעניש את מי שנתפסים לא רק עבור הצדק אלא גם כדי להבטיח מסר התנהגותי ברור, שהחברה מוקיעה את ההתנהגות.  שאנחנו לא מעוניינים להפוך מצב, אפילו אם הוא מצוי, לרצוי.  נובע מכך צורך להתנגד לענישה קיצונית המעמיסה על היחיד ענישה מופרזת מתוך מחשבה שזו הדרך להילחם בתופעה (חשוב הרבה יותר להגביר את הסתברות התפיסה).  אבל בהחלט נובע מכך, לדעתי, שעל המסר עצמו אסור לוותר.

8. הטיעון שהוא בעיניי החשוב מכולם – אין אפשרות מעשית להגביל את התחולה לספורטאים מקצוענים. השימוש בחומרים האסורים יחלחל למטה, בהכרח. הוא ישפיע גם על הספורט החובבני. והכי גרוע – נחשוב לרגע על ילד כשרוני בן 16. כדי להגיע לסף כניסה (מילגה למכללה? כניסה לפרוייקט לאומי לפיתוח כשרונות?) הוא יצטרך להתחרות על מקומו. ההשפעה תהיה שוב על רף הכניסה. כל נכונות לוותר, מתוך מחשבה שתהיה שליטה על מקצוענים, תחלחל – נרצה או לא נרצה – גם לרמות הכניסה/נוער/חובבים. וזו תהיה מציאות מסוכנת ועצובה, בלתי-הפיכה.

אז זו תשובה ראשונית ומהירה, בתקווה שהטיעון הזה לא ימריא ולא יצבור תאוצה.

או קיי, אז מה עושים?   – שלושה לקחים:

חשיפת האמת בפרשת ארמסטרונג מוכיחה פעם נוספת שההגנה "מעולם לא נכשלתי בבדיקת סמים" איננה טובה מספיק.  מהכיוון השני, היא מוכיחה שביסוס המלחמה בתופעה על הבדיקות מוגבלת מאד ביעילותה.  זה בעצם לחפש את המטבע מתחת לפנס.

זה הצד המייאש.  אבל החשיפה מצביעה גם על אפשרויות חיוביות.

1.      שבירת קוד השתיקה – ארמסטרונג לא היה נופל אילולא נסדקו חומות השתיקה.  פרנקי אנדרו היה הראשון כבר לפני שנים.  אחריו באו פלויד לאנדיס וטיילר המילטון – חברים לקבוצה ומשרתים נאמנים שמסיבות לגמרי לא אלטרואיסטיות החליטו לספר ולכתוב בפירוט את כל מה שהם יודעים.  והם יודעים הרבה, מבפנים.  אבל נקודת ההכרעה בפרשה היתה "ביג ג'ורג'" הינקפי הפועל הנאמן והחבר הקרוב ביותר ללאנס.  הינקאפי מעולם לא נתפס (בניגוד ללאנדיס והמילטון) ולא היו לו מניעים זרים.  אבל הוא לא הסכים להעיד עדות שקר בהליך חקירה פדראלי.  וכשביג ג'ורג' דיבר, זה היה בעיניי רבים game over מבחינתו של לאנס.  הלקח:  אולי אולי אפשר לקוות שיישבר קוד השתיקה ושמשם תצמח ההרתעה.

2.      לא (רק) בדיקות מעבדה – העובדה היא שהפרשות החשובות ביותר שחשפו שימוש בחומרים אסורים, והפילו ספורטאים בטופ של הטופ, לא נתלו בבדיקות מעבדה אלא בשיטות חקירה "קונבנציונאליות": בפרשת פסטינה תפסו את עירויי הדם המוכנים להזרקה ברכבים של הקבוצה, פרשות באלקו (בארה"ב) ופוארטו (באירופה) התבססו על עדויות ומסמכים ועל הרבה עבודת עכברים, עד שספורטאים קושרו לרופאים ולמעבדות בתקשורת ובהזמנות.  וגם לאנס ארמסטרונג הופלל בסוף על-ידי הראיות ה"רגילות", ולא המדעיות.  המקרה שלו לא  כל כך יוצא דופן במובן הזה, כמו שגרמו לנו לחשוב.  הלקח:  לדעתי יותר משאבים יופנו כלפי מספקי השירותים ולא יתרכזו רק בקצה של השרשרת – בספורטאים.  זה יבוא מצד הרשויות.  זה יבוא מצד עיתונאים חוקרים.  הפרשות האלו מייצרות אפקט דומינו, ואם יהיו מספיק מהן – אפשר שתשתנה המציאות.

3.      עדיין חסרה החוליה הנוספת –  חסרה החשיפה של השחיתות מלמעלה, של הבירוקרטים של הספורט.  המשרוקית עכשיו בפה של ארמסטרונג, לפחות ביחס ל –UCI והשאלה היא אם הוא הגיע לנקודה שבה יחליט להפיל יחד איתו את הבית כולו. לספר הכל כולל הכל.  תסמכו על טראוויס טאגרט שהוא עובד על זה.  הלקח, בכל מקרה, הוא לדאוג לאיוש המשרות על-ידי אנשים ישרים עם אג'נדה אמיתית של מלחמה בסמים.  ושלא יהיו נחמדים!

חזרה ללאנס ולמקומו בהיסטוריה:

שנת 1998 היתה שנה היסטורית במשחק של אמריקה – הבייסבול.  שיא ההומראנס האגדי של רוג'ר מאריס (61) עמד על כנו משנת 1961 וההיסטוריה חיכתה בסבלנות אין קץ למי שישבור אותו.  ב – 1998 רדפו מרק מקגווייר מהסיינט לואיס קרדינלס וסמי סוסה מהשיקגו קבס אחרי השיא, ראש בראש.  בסיום העונה למקגוויר היו 70 ולסמי סוסה 66.  רעדו אמות הסיפים.  ואפילו 17 נצחונות בטור דה פראנס אינם משתווים במיתולוגיה האמריקאית לשיא ההומראנס לעונה.  אבל… מקגוויר, עוד אחד שמעולם לא נכשל בבדיקה, נאלץ להודות בשימוע בקונגרס שהשתמש בסטרואידים אנאבוליים לאורך הקריירה.  כלפי סוסה עלו טענות (שהוא ממשיך להכחיש) על כשלון בבדיקת סמים.  השניים כנראה לא ייכנסו לעולם ל"הול אוף פיים".  אבל אוהדי הבייסבול גם לא ישכחו את עונת 1998 ואת הדמיון וההתלהבות שהיא עוררה.  ה – aftermath לא שונה כל כך ממצב ענף האופניים:  בארי בונדס, ששיפר מאז את השיא והעמיד אותו על 73 – היה לדמות המרכזית של פרשת באלקו, הפך גם הוא לסמל לשימוש בסמים ונודה מן הפנתיאון בבושת פנים.  ושחקנים רבים נוספים הופללו גם הם, בדיעבד.

כמוהם, גם המקום של לאנס ארמסטרונג בהיסטוריה מוכתם אבל מובטח.  הוא יהיה שם יחד עם בן ג'ונסון וה – 9.79.  יחד עם מריון ג'ונס.  יחד עם סוסה ומקגוויר.  כמוהם, הוא יוותר בלתי-נשכח לטובה, בשיאו.  והוא יוותר בלתי-נשכח לרעה, בקלונו.

 אחרית דבר – האלפ דואז, המבט, ההשראה

הסיום של הרשימה הזו לא יהיה צדקני.  זו לא התכלית של יקירי המועדון.  דרוש לנו סיום הולם.  סיום שיש בו את הכמיהה לאותה התרגשות ילדותית ותמימה.

כשהאמת יצאה לאור, ואחרי ששמנו כוכבית, אני יכול סוף סוף להתלהב.  אני לא צריך יותר להיות "ספקן לאנס".  לא יותר משאני צריך להיות "ספקן ספיידרמן".

לאנס ארמסטרונג נבחר סוף סוף כיקיר המועדון כי הסיפור שלו הוא לא רק סיפור של חומרים אסורים ושל מירמה.  אלא בגלל שישנם רגעים בספורט שהם מעבר לספורט – רגעים שבהם לא משנה בכלל אם אתה אוהד נלהב או שאתה מייחל להפסדו של הספורטאי, וגם לא משנה אם אתה מתעניין או לא מתעניין בענף. רגעים שלא ניתן להישאר אדישים כלפיהם, שכאשר הם מתרחשים, עוברת לאורך עמוד השדרה התחושה שדבר כזה עוד לא ראינו, וספק אם גם נראה, רגעים שבהם כולם מבינים שהם חוזים בנקודת ציון היסטורית בעודה מתרחשת. ישנם רגעים שאינם נשכחים, שגם במבט של עשרים ושלושים שנה לאחור יצליחו לעורר בנו מחדש את הזכרון המדויק, את התגובה האינסטינקטיבית של תפיסת הראש בחוסר אמונה.  רגעים שמסבירים אולי את האהבה והתשוקה לספורט.

כזה היה הרגע שבו בוב בימון ניתר במקסיקו סיטי למרחק דמיוני של 8.90 מ’ בקפיצה לרוחק. כזה היה הרגע, במשחק השני לסדרת הגמר מול הלייקרס ב – 1991, שבו מייקל ג’ורדן עלה לדאנק בימין ומול שלושה מגינים החליף ליד שמאל, המשיך בדאייה יפהפיה ונישק את הקרש בליי-אפ משמאל. כזה היה השער של דייגו ארמנדו מראדונה ברבע הגמר מול אנגליה, במונדיאל של 1986 (לא, לא ההוא עם היד.  טוב, אולי גם ההוא עם היד…).  וכזה היה הרגע, בטור של 2001, שבו לאנס ארמסטרונג, אחרי יום ארוך של רכיבה שבמהלכו הוא גרם לנו (ובעיקר ליאן אולריך) להיות משוכנעים שהוא חלש, הסתובב במעלה האלפ דואז ונעץ את המבט המפורסם בעיניו של יריבו הגדול, שהיה היחיד שקרא עליו תיגר, ופשוט סגר עניין.  ומי שראה – לעולם לא ישכח.

כי ברגע ההוא על ההר הגדול, לאנס ארמסטרונג  – סמים או לא סמים – היה גדול מהחיים עצמם.  זה היה רגע שבפניו נסוגים (או מתרגשים) גם גדולי הספקנים.  והרגע ההוא לנצח יוותר כרגע המגדיר של לאנס ארמסטרונג כספורטאי.  למרות הכוכבית.  למרות הכזבים.  למרות הכל… 

והנה, סגרנו מעגל.                                                                                

[קטע אחרון זה מוקדש לחבריי הטובים גולן אוליאל וקובי שביד]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>