xcvbxc
rundmc_2

 

 

 

ב – 1986 פאר הטכנולוגיה היה מעבורות החלל של נאס”א, וטייפ הדאבל-קאסט. ב- 1986 התלהבנו ממכונות תופים, מסינתיסייזרים של ימאהה ומ”יורו-פרייד 3″. ב – 1986 היינו קורבנות אפנה לאורך ולרוחב, מהמוס הדביק בשיער ועד למכנסי הבאגי עם הכיסים. והעיקר שנהנינו. ב – 1986 לארי בירד לקח אליפות אחרונה, לא לפני שאלוהים התחפש למייקל ג’ורדן ודפק הופעה בגארדן (הצצה מבורכת אל העתיד). ב- 1986 עוד נפגשנו בווימפי (שכבר אז לא היה קיים) וחשבנו ש”קניון” זה מרכז אהרוני בכפר סבא. ב – 1986 רקדנו “מעגל דיסקו” למוסיקה דרמטית-אלקטרונית של א-הא. ב – 1986 הדרך אל החופש היתה קו 29 לחוף דבוש. ב – 1986 שמענו את האוסף של Air Supply בלופ ולא התביישנו לדקלם את המלים הדביקות. .ב – 1986 התאהבנו אהבות ראשונות, בלי לשאול יותר מדי שאלות. ב – 1986 היה יתרון אינטרינזי למלות שירים דביקות.

ב – 1986 אמיליו בוטרגניו (“העיט”) נתן רביעיה מול נבחרת הכוכבים הדנית וסתם את הגולל על האפשרות שאני אי פעם אתלהב מדויד ויה ושות’. ב- 1986 ילד הפלא בוריס בקר ופאט קאש (פט פאקינג קאש!) כבשו את עולם הטניס, בווימבלדון ובדיוויס. ב – 1986 ג’ים מק’מהן נחשב לפרנצ’ייז פלייר, וולטר פייטון ז”ל עוד היה מתוק (Sweetness) ופוטבול שיחקו עם מקרר. ב – 1986 ראינו שידורי NBA של CBS בערוץ המזה”ת, בדיליי של שבועיים (האמת שב -1986 כל החיים היו בדיליי של מינימום שבועיים, ובכלל לא בטוח שזה היה רע). ב – 1986 גרג למונד, אמריקאי בלי סרטן ובלי קבוצת-על של דומסטיקים מסוממים, לקח את הטור דה פראנס בפעם הראשונה. אמריקאי בפריס. לא, לא בטוח שהיתה נאיביות בספורט (“היד של אלוהים” כבר אמרנו?). אבל בנו היתה. בנו בטוח היתה..

ב – 1986 יקיר המועדון סבסטיאן קו קבע שיא אישי ב – 1,500מ’ (3:29.77) וגם ניצח את אליפות אירופה ב – 800 עם 24.7 שנ‘  ל – 200 האחרונים. אלף תשע מאות שמונים ופאקינג שש!

ב – 1986 הארץ היתה שייכת למשינה, כולם רצו עתיד מתוק. והים היה כל כך כחול. ב – 1986 שלמה ארצי נתן שלושה הדרנים להופעה בגני יהושע (מתוכם פעמיים  נרקוד נשכח). ב-1986 רקדנו. ושכחנו. אבל חלק עד היום לא.

ב – 1986 עוד חיכינו למשיח. “וירדנה היפה ממלמלת זה לא יתכן” (באמת הוא כבר לא יטלפן). ב – 1986 צחקקנו במבוכה כשראינו בסתר את 9 וחצי שבועות של שכרון חושים. לא שהבנו הרבה, אבל היה מגניב הקטע עם הקרח. אה כן, היה גם טופ גאן, והיתה קלי מקגיליס, והיו מטוסים, ואפנועים. ולא נעים להודות – היו גם שוטרים מתחילים. ב- 1986 כבר גיחכנו על צ’אק נוריס, אבל בלי שהבנו את הבדיחה. ב- 1986 אדי מרפי עוד היה מצחיק. אשכרה מצחיק. ב- 1986 חשבנו (טוב, חלק מאיתנו חשבנו) ש – Level 42 הם סטנדרט לאיכות מוסיקלית. “לסונס אין לאב!” ב- 1986 “קול” היה דון ג’ונסון, או אדם בגירסה המקומית (שאלוהים ישמור).

ב – 1986 פגשתי את יעלה, ואמרתי “אמא, את רואה את הילדה הזאת? איתה אני רוצה להתחתן”. ליעלה זה לקח קצת יותר זמן, אתם יודעים. “”Deferred Gratification – השיעור הראשון של הרצים…

ב – 1986 רונלד רייגן הבטיח לנצח ושמעון פרס הבטיח שלום. וההיסטוריה עוד לא גמרה לשפוט את שניהם. ב- 1986 עוד האמנו. והיה פשוט כשהכל כל כך ברור וכשידענו שהכל אוטוטו יסתדר. ההישג הגדול של 1986 היה מבצע משה. ב- 1986 עוד אפשר היה לעשות מבצעים כמו מבצע משה. ב- 1986 מדריך שקוראים לו יגאל (לא כמשל) השתדל לנטוע בנו ערכים. והאמת שהוא די הצליח, ככה לפחות אני חושב. והיו אחלה טיולי שכבה ופעולות בקן. ב – 1986 היתה תחושה שאנחנו מתחילים לגלות, וגם מעט להתגלות.

ב – 1986 ידענו משהו על עצמנו, שאני כבר לא כל כך בטוח שאנחנו יודעים אותו היום. זה היה פשוט, נו, אלף תשע מאות שמונים ושש!

ב – 1986 הגיעה הבשורה ששינתה מאז והלאה את סצינת המוסיקה הפופולארית. ב- 1986 – גם אם עוד לא ידענו את זה בארץ (ה”דיליי” המפורסם, זוכרים?) – הגיעה נקודת האל-חזור של מהפכת ההיפ-הופ. דיסקו אאוט! ראפ אין! אז קראו לזה New School, והיום זו הקלאסיקה, זה ה- Old School בהתגלמותו. מהבסייסמנטס בקווינס אל ה- MTV ומצעדי הפזמונים. מובילי המהפכה היו LL COOL J וחבורה בשם RUN DMC. שלישיה שחילקה בין חבריה את הכינויים “Run” (יקירי המועדון אמרנו?), “D.M.C.” ו-“Jay Master Jay” (וחבל יהיה להרוס עם השמות האמיתיים). זו לא היתה רק מהפכה של מוסיקה, אלא מהפכה של אפנה, של תרבות, של גישה. של יחסים בין קבוצות בחברה. של משמעות ה”cool“. מהפכה של מוג’ו. אייר-ג’ורדן של נייקי, אדידס בלי שרוכים של RUN DMC , טרנינג הפומה של Cool J – וכל ילד לבן רצה קצת קצב, רצה קצת soul. ההיררכיה התרבותית שהתהפכה כך על ראשה. 

 ב – 1986 התבסס הקונספט שממנו צמחו מאות להיטים – והרבה יותר חשוב – אלפי תנועות ריקוד. ווריאציות על הז’אנר, עם יצירתיות, עם הומור, ועם תעוזה שרק תלך ותגבר. האותנטיות, מה לעשות, נשארה אי שם באמצע עד סוף שנות השמונים. היזהרו מחיקויים.

ב – 1986 RUN DMC הוציאו מהקבר את סטיבן טיילר ואירוסמית’ (על זה לבד הייתי נותן להם גראמי וחצי, ואולי גם להדליק משואה), יצא מזה שיר ההיפ הופ האולטימטיבי של כל הזמנים – שילוב של מטאל עם ראפ. טראש-טוק בין-תרבותי, חיבור-לא-אפשרי בין סגנונות, בין עולמות. מפגש קצוות. ואיזו עצמה היתה בו. ב – 1986 קראו לנו לאן ללכת. ואיך ללכת. וככה זה נשמע. מוכנים?

 

ב – 1986 נולדה שפה חדשה. מהנעליים בלי השרוכים, דרך הקפיצות והנפילות על רחבת הריקודים, הרמקולים עם אקסטרה-באס של סוני, ואינטראקציה בין הראפר ל – אם.סי. לא לקח הרבה זמן עד שהשפה הנגישה הזו התפשטה וחדרה לכל מקום (ואפילו קיבלה תרגום ירושלמי, בדיליי האופייני הצפוי, אבל עם פרשנות מקומית מבריקה. הנה אני בא).

ב – 1987 נחתי בשיקגו, עם תלבושות לא מעודכנות, עם תספורת של דוד פיזנטי ביום רע ועם לב אכול געגועים. ב – 1987 נפלה לי על הראש, פתאום, תרבות טין-אייג’רית חדשה, שלא ממש הבנתי , ולמען האמת גם לא כל כך רציתי להבין. ב- 1987 מטוס סילון לארה”ב לא היה כזה אטרקציה. ב – 1987 התגעגעתי. לים. לחברה’. לטיולים. לכפר סבא בלילה. לחמסין.

ב – 1987 הבנתי ששחקן כדורסל כבר לא ייצא ממני (הגילוי אגב, לא היה נעים במיוחד, ובטח שלא תרם לאגו. אני זוכר במעורפל ברייק-אווי, קול נשיפות של מישהו גדול במיוחד בשם Danon שרודף אחריי, צעד וחצי, ואייר-בול… או משהו בסגנון). ב- 1987 גיליתי את פינק פלויד. והתמכרתי. אתם מבינים לאן הקטע הזה הולך… לדכאון המתפלסף חייבת להיות גם קונטרה.

ב – 1987 הפכתי לאתלט (half miler baby, עוד לא ממש ידעתי מה אני עושה, אבל ב – fever כבר נדבקתי). ב- 1987 ניסיתי למצוא את עצמי, ולהמציא את עצמי, בעולם קר וחדש וזר. והמדריך שלי היה טייפ דאבל קאסט (לא סתם. עם הייפר-בייס!).

ב – 1987 נוצר בי התמהיל המוזר והבלתי-עקבי בין סוגים שונים של דמויות ושל התנהגויות, של דפוסי אישיות. והתבסס הניגוד הנצחי בין הרצינות התהומית לבין רוח השטות. כורח המציאות.

ב – 1987 גיליתי גם את הראפ. את LL Cool J ואת Run DMC.  ונתפסתי. ככה זה: כל כך הרבה ממה שקורה לנו בחיים מוסבר בכרונולוגיה. בכרונולוגיה ובהקשר.

ב – 1987 שכנעתי את עצמי שיש לי חוש קצב (הקטע הזה באמת היה קצת מסובך, לא מאמינים בהתמדה? תאמינו!). ב – 1987 חיפשתי את ה – Attitude, הבטחון, היכולת להסתכל על עצמי ולהגיד Let’s go! ואלו היו כישורי הישרדות, לא פחות, מתוך הצורך להשתולל ולצחוק. לפעמים גם לצעוק.

Walk this Way הם קראו לי. “הנה אני בא”. הקשר וכרונולוגיה. כרונולוגיה והקשר.

26 שנים אחרי, רק שימו לי את Walk This Way ואין על זה שליטה. 1987 משתלטת עליי ומתפרצת מחדש.

חושבים שזה פשוט? חשבו שוב –

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>