xcvbxc
Haile Gebrselassie (ETH) Winner

פוסט זה פורסם לראשונה בנובמבר 2010 ועודכן באפריל 2013.

(תמונת הנושא באדיבות:  Emilio Dellepiane)

ב – 18 לאפריל חגג היילה גברסלאסי 40 שנה.  כך לפי הספירה הרשמית, שאיננה וודאית במקרה הזה.  רבים טוענים שגברסלאסי מבוגר יותר בכמה שנים.

באותו שבוע ניצח היילה גברסלאסי בחצי מרתון וינה (שנערך במקביל למרתון) בזמן של 1:01:14, רחוק משיאו, אבל מה זה משנה.  הקיסר עדיין כאן.   ואני מדמיין אותו מחייך ואומר:  "היי, זה עדיין מספיק לקפוצ'ון במירוץ אייל".  כן, זה גם מספיק לנצחון בחצי מרתון בינלאומי יוקרתי.

ב – 7 לנובמבר 2010 הודיע גדול הרצים למרחקים ארוכים בכל הזמנים על פרישה מהספורט, לאחר שלא הגיע אל קו הסיום במרתון ניו יורק והתמודד עם המחשבה שזהו, פרק הזמן שהוקצב לו ושכל פעם התארך, הגיע אל קיצו.  כי הגיע זמן לנוח, לקוד קידה ולפנות את הבמה.  אותו הרגע האנושי היה מבחינתי גם העיתוי הנכון לכתוב.

היילה בסוף לא פרש, או שפרש וחזר.  המשיך, ועדיין ממשיך לרוץ ולחייך, לחייך ולרוץ.

בכל זאת, גם היום, אני מעדיף את האותנטיות של המחשבות שהעליתי על הכתב אז, בנובמבר 2010, תחת הרושם של הודעת הפרישה.  אני מעלה את הפוסט ההוא – שחלקכם כבר קראתם – בתוספת התייחסות קצרה לתקופת הבונוס – לפריחה המחודשת, הבוגרת והמאוזנת, של השנתיים וחצי האחרונות.  להמשך ההשראה.

ובסוף, כדי לחגוג את יום ההולדת עד הסוף, אצרף גם קישור לעשרת המירוצים הגדולים בקריירה של הקיסר.

***

את החדשות מאתמול כולכם בוודאי כבר שמעתם.  היילה גברסלאסי, הקיסר, השיאן החייכן, הרץ האתיופי למרחקים שהצליח לעורר דמיון ולהקסים, פורש.  האיש שיכל גם לפציעות הבלתי נמנעות (זכורה במיוחד ההתמודדות המופלאה  עם פציעה בגיד אכילס בדרך לנצחון על יריבו הנצחי פול טרגאט כדי להגן על הזהב האולימפי בסידני) הוכרע על-ידי פציעה אחת יותר מדי.  ואולי, סוף סוף, גם מהעייפות, אחרי 18 שנים בטופ של הטופ.  אולי השדים כבר פחות צועקים, אולי הם לוחשים לו, אחרי כל כך הרבה שנים ושיאים, סודות אחרים.

המנצח הטרי של מרתון ניו יורק, אחד מבני טיפוחיו של הקיסר גברה גברמריאם, לא התרגש מההודעה.  “היילה ישנה את דעתו באתיופיה”.

כן, אולי זו קדרותה של ניו יורק בסתיו, אולי זו תוגת ההפסד, אולי הגוף הדואב.  אולי הקושי למצוא הפעם נחמה.  אולי זה רק משבר קטן וזה חולף….

אנחנו שומעים מלים ברורות שנאמרות בפני המצלמות והעיתונאים, ובכל זאת אנחנו מקווים, מפללים.  כי כמה היינו רוצים לראות את היילה פורש עם ענף הזית ומדליית הזהב לצווארו – מגשים את המטרה האחת שעליה חלם ושאותה לא השיג –  נצחון במרתון האולימפי.  החלום היחיד שהתברר כחמקמק.  ועכשיו סתיו.  ואולי כבר מאוחר.

היילה גברסלאסי הוא מזן הספורטאים הייחודי, ההיסטורי, העל-זמני והעל-אנושי.  "Jordanesque".  אותם ספורטאים שמשנים את הספורט, שקובעים מחדש את הסטנדרטים ואת השיטות.  שטורפים את הקלפים ושמשנים את קדם-ההנחות.  שמאתגרים את התפיסות לגבי מה שניתן או לא ניתן לעשות.  שמשלהבים את הדמיון.  שמתווים שביל ודרך חדשים עבור הממשיכים בעקבותם.  ספורטאים של היסטוריה.  ספורטאים של מורשת.  ספורטאים שדמותם הסמלית גדולה אפילו מסך הישגיהם.  כזה הוא היילה.

הספורטאים מהזן הזה הרגילו אותנו לחשוב עליהם כעל גיבורי קומיקס.  הם תמיד קמים.  הם תמיד מנצחים.  הם תמיד יכולים.  בגלל זה מסגרנו לנצח את “הסל האחרון של ג’ורדן” – סל האליפות האחרונה, עם הבאזר, ביוטה.  בגלל זה גם נמסגר את היילה לא בצליעה מתוסכלת לכיוון המדרכה אחרי ה- Queensborough Bridge, אלא זורק את החזה קדימה כדי להקדים את פול טרגט אל הזהב בפחות מעשירית השנייה, או שועט פעם נוספת לאורך שדרת האונטר דן לינדן בברלין כדי לנצח את השעון, ולהחתים את החיוך הנצחי שלו לצד הספרות הבלתי נתפסות:  2:03.

"להקדים את פול טרגט אל הזהב"

היילה גברסלאסי זכה במדליית כסף ראשונה באליפות העולם לבוגרים באתלטיקה בשנת 1993 בשטוטגארט.  לקרוא את רשימת מתחריו זה כמו תרגיל לבחינת הזכרון גם עבור חובבי אתלטיקה מומחים, כי למעלה מעשור כבר לא שמענו על הרצים האלה:  איסמעיל קירוי (שניצח את אותה הריצה), פיטה באייסה, וורקו ביקילה, חאלד סקאח, פול ביטוק, אבל אנטון וכו’.  כשהיום מדברים על “הרץ השני הכי טוב במרתון” עולים שמות כמו סמי וונג’ירו וצגאיי קבדה. שהיו בזמן המירוץ ההוא ילדים בני שש.  תחשבו על זה לרגע.  27 שיאי עולם בטווח הזה.  עד שנדמה שלא צריך להוסיף מלים והסברים.

ובכל זאת נשאל, מה הופך בעצם ספורטאי לגדול?  מה הופך אותו ל – Jordanesque? אם כן, זו לא הסטטיסטיקה לבדה, אלא המכלול, הסיפור, החלום.

לחצו לצפייה בסיום ריצת הגמר מסידני 2000, גברסלאסי נ' טרגט

אורך זמן ( longevity, durability):

סימן ההיכר הראשון של האלופים הגדולים, המטה-אלופים, הוא בשליטה בענף שלהם לאורך זמן.  מדי פעם מגיחים אל הזירה פנומנים, שבוערים בעוצמה מבריקה אבל גם דועכים במהרה, נעלמים באותה הפתאומיות שבה הגיחו, מסתפקים (מרצון או מכורח) בהבזק קצר של תהילה.  היכולת לשלוט בענף ספורט לאורך זמן, מול יריבים מתחלפים שכל הזמן נהיים צעירים יותר,  כשהגוף והנפש מאבדים לאט לאט מכוחם, כשהעומס הולך ומצטבר, כשהקושי והספקות (והסיבות להגיד “די”) מתגברים, והחלום ממילא, לכאורה, כבר הוגשם.  האלופים הגדולים עוד שם.  כי התחרות שלהם היא כבר לא נגד העולם.  כבר לא מול עצמם.  היא מול הנצח.  מול ההיסטוריה.  מול המיתולוגיה.

נסו לדמיין את היילה גברסאלסי כנער, מוציא את נשמתו באימוני אינטרוולים ובקילומטרים בלתי נגמרים של עליות, מתכונן לקראת מבחן השיא – אליפות העולם לנוער לשנת 1992, מונחה על-ידי החלום שבראשו.  באותו הקיץ הוא פרץ לראשונה לזירה כשזכה בדאבל 5,000מ’ ו – 10,000מ’ באותה האליפות.  תחשבו עליו ממשיך ומתאמן לשלוש אולימפיאדות, לסדרה של אליפויות עולם.  יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, חודש אחרי חודש, שנה אחרי שנה.  תחשבו עליו קוצר נצחון אחרי נצחון ותהילה אחרי תהילה.  שיא ועוד שיא.  ועכשיו תחשבו עליו בגיל 37 (יש הטוענים שגילו מבוגר יותר) ממשיך באותה המטחנה – פעמיים ביום, כל יום. 52 שבועות בשנה.  הסטנדרט והצפיות – וגם הלחץ  – רק הולכים ותופחים.  לא יכול להיות, פשוט לא יכול להיות, שזה נעשה קל יותר.

ענף האתלטיקה קלה, המועד לשחיקה, לנפילות, לפציעות, לבגידת הגוף (וגם לאבדן הרצון, האינסטינקט לנצח והאדג’ המנטאלי) הוא אולי הקשה ביותר לשליטה ושימור יכולת שיא אבסולוטית לאורך זמן, מבין כל ענפי הספורט.  והריצה למרחקים ארוכים היא אולי הקשה לשליטה מכל ענפי האתלטיקה.  המתחרים רבים ומתרבים, הפערים באופן יחסי קטנים, האפשרויות לטעות וליפול אין-סופיות והשוליים צרים, המכות שחוטפים ובולמים השלד והגידים, הקרעים החוזרים ונשנים בסיבי השרירים,  ההליכה בתעוזה על הקצה.  קשה מאד בפני התנאים האלה לפתח עמידות.

עקביות (Consistency):

קונסיסטנטיות היא, למשל, 27 שיאי עולם לאורך למעלה מחמש-עשרה שנים  קונסיסטנטיות היא 2 מדליות זהב אולימפיות רצופות וארבעה תארי אלוף עולם בזה אחר זה (ובנוסף עוד ארבעה תארים באולמות).  קונסיסטנטיות היא עשר שנים רצופות  (!) עם תוצאה של פחות מ – 13 דקות ל – 5,000מ’ (תוצאה שנחשבה לפני בואו של גברסלאסי כמעט בלתי מושגת – סעיד אוויטה היה היחיד שקבע זמן כזה לפניו).  קונסיסטנטיות היא שלושה נצחונות רצופים במרתון דובאי וארבעה בברלין, עם רצף של תוצאות שבין סאב 2:04 ל – 2:06 (תוצאה שעבורו מסמלת יום רע או עודף יומרה והאטה מסוימת בקילומטרים האחרונים בגלל פתיחה מהירה מדי).  קונסיסטנטיות היא להגיע לאליפויות הגדולות מוכן ולהראות שוב מי הבוס, בדיוק בזמן.

נכון, היו להיילה גם כשלונות, ולא מעט.  הוא הגיע פצוע למשחקים האולימפיים באתונה ונאלץ לוותר על הבכורה לבני ארצו העדיפים (פצוע ודואב הוא סיים במקום החמישי בלבד בריצת ה – 10,000מ’), הוא מעולם לא הצליח כפי שציפה ורצה בזירת המרתון התחרותית האולטימטיבית – מרתון לונדון (עד שהאשים את האסטמה ונמנע מלשוב להתחרות שם).  אבל רגעים אלו של אי-הצלחה פשוט טובעים בתוך ים אדיר של נצחנות והישגים.  והוא תמיד ידע לחזור מהם, גדול מבעבר.

גמישות (range, versatility):

ה”טווח” של גברסלאסי כרץ גם הוא בלתי נתפס, וחסר תקדים.  יתכן שגברסלאסי (יחד עם חברו-יריבו פול טרגאט הקנייתי שהקדים אותו במעט במעבר מהמסלול למרתון) מסמן בכך זן חדש של רצי מרתון.  לפני כן הכיר העולם אבחנה ברורה בין רצי מסלול לרצי המרתון.  המחשבה היתה שרצי המרתון הם בעלי סיבי שריר אדומים, ובכך שונים ונבדלים מרצי המסלול, שנהנים מחלוקה שווה פחות או יותר בין סיבים לבנים לאדומים.

Enter Haile.  אלוף עולם ב – 1,500מ’ באולם, כולל התוצאה השניה בכל הזמנים עד היום (3:31.76).  שיאי עולם ב – 3,000מ’ אולם, שני מייל (בחוץ ובאולם), 5,000מ’, 10,000מ’, וחצי מרתון, בעל שתי התוצאות המהירות אי פעם במרתון (וכן, כמעט כל מרחק ריצה שאפשר לספור בדרך, בתוך הטווח הזה).  [עדכון 2013:  שיאו העולמי של היילה גברסלאסי במרתון נשבר בשנת 2011 על-ידי פטריק מקאו.  הוא עדיין מחזיק בתוצאה הרשמית השלישית בכל הזמנים].

להיילה היתה, בשיאו, גם היכולת לנצח מירוץ בכל דרך שרצה.  להכתיב קצב מהיר מההתחלה, להפתיע בהזרקת קצב מהירה בשלבי האמצע, או לחכות ולסגור בפיניש אימתני (תצפו שוב בסרטון הנצחון על טרגאט בסידני).  היה לו את ארגז הכלים השלם.

היילה נותן פייט לאלוף הבלתי מעורער של המייל באליפות העולם ל – 1,500מ’ באולמות, שניהם מתחת לשיא העולם.

 פריצת גבולות (Novelty):

אמרתם היילה גברסאלאסי, אמרתם פריצת גבולות.  גם ריצות המסלול הארוכות וגם ריצות הכביש הארוכות היו אחרות לגמרי לפניו.  האיתות הראשון היה קיזוז של 12 שניות (!) משיא ה – 5,000מ’ בציריך בשנת 1995 (12:44.39, ביוני 1998 היילה קבע את שיאו האישי – 12:39.36, בהלסינקי, אבל ה – 12:44 היה הרגע המגדיר שבו נסקה הקריירה לגבהים חדשים.  12 שניות הוא שיפור עצום).  את שיא המרתון הוא הוריד לראשונה אל מתחת ל 2:04, והותיר בנו תחושה (שלצערנו התבדתה, שכל זמן שהוא בסביבה, עוד ידו נטויה, ונראה גם 2:02 על השעון).  באיזה רוגע, באיזה בטחון, באיזה חסד הוא עשה את זה.  כאילו תוך כדי ריקוד.

היכולת להמציא את עצמך מחדש:

הקלישאה הזו שמתארת את המטמורפוזה של ג’ורדן מדאנקר לשוטר ולבסוף גם לשחקן פוסט-אפ מושלם.  הקלישאה הזו שמתארת אלוף טניס חתולי של סרב אנד ווולי שנאלץ להתבגר וללמוד לשלוט מהקו האחורי.  הקלישאה שמתארת קוורטרבק שהתחיל כ- scrambler ולמד בגיל עצמות מבוגר יותר ואחרי כמה זעזועי מוח למצוא את הרסיבר שלו מה – pocket עם שחרור כדור מהיר, חזק ומדויק.  כדי להצליח לאורך זמן בספורט, צריך לדעת לקבל שינוי, להסתגל, להתפתח ולהתאים.

משפט אחד בלתי נשכח של היילה מספר כאן את הסיפור.  לפני כמה שנים, כשתלמידיו המצטיינים קנניסה בקלה וסילשי סיהין שורפים מסלולים, גברסלאסי חזר להנגלו (תחרות א"ק יוקרתית במיוחד בהולנד) וקבע תוצאה של 26:50 “בלבד” ב – 10,000מ’.  תוצאה שלפני עידן גברסלאסי היתה off the charts, מחוץ לטבלאות וללוחות התוצאות.  אבל התלמידים הצעירים כבר הבהירו להיילה שגם הם יכולים לקצבים, ושעם הפיניש שלהם כבר לא יצליח להתמודד.  היילה חייך את חיוכו הנבוך ואמר אין דבר:

"26:50 is pretty good speed for marathon".

ענק!

חברות (comraderie):

בה בעת, הראה היילה שהוא team player  והפגין רק פירגון, תמיכה ואושר כלפי הדור החדש של האלופים האתיופים, שגדלו על הישגיו, שחלמו בהשראתו, ושעוצבו ברוחו ובדמותו.  הוא לקח על הכתפיים הכואבות שלו חלק גדול ממשימת ההובלה בגמר האולימפי ב – 2004, בקלה וסיהין כאילו חיכו לו, אבל היילה דעך למקום החמישי.  וכן, זו הריצה שטדי אפרו המחיז אותה והלחין אותה לשיר המוג’ו האולטימטיבי (חובה לצפות).

 השיר הנפלא הזה הוא מחווה גם לקנניסה ה"אנבסה" (אריה) וגם להיילה האגדה.  והוא פשוט עושה חשק אדיר לצאת לרוץ.

היילה, בניגוד לרוב האלופים הגדולים, טרח לגדל דור המשך ולהשאיר אחריו יורשים, את אותם היורשים שניצחו אותו.  הוא לא רק אלוף אלא גם מנהיג.

השפעה (Influence) ו – מורשת (Legacy):

העובדה שהודעת הפרישה של היילה גברסלאסי הגיעה בצמוד לחגיגת הנצחון של גברה גברמריאם במרתון הבכורה שלו היא סמלית.  נכון שמורשת הריצה האתיופית החלה עוד לפני כן, מאבבה ביקילה בשנות ה – 60, ואלופים גדולים כמו מירוטס ייפטר, גזגנה אברה ואחרים.  אבל ההשפעה של היילה מאפילה על כל אלה, והובילה מהפכה שלמה ועשור של דומיננטיות אתיופית כמעט מוחלטת באליפויות הגדולות – אולימפיאדות, אליפויות עולם ומירוצי שדה – שגולשת לאחרונה לאט לאט גם למרתון.  [עדכון 2013:  דור ההמשך האתיופי במרתון כבר כאן, ללא ספק.  מספיק לקרוא את תוצאות המרתונים הגדולים ואת התוצאות המהירות ביותר השנה].

רשימת המתלמדים של היילה מפוארת, החל מקנניסה בקלה (שבהישגיו על המסלול ובשדה עלה על רבו), סיהין, גברמריאם, דינקסה, והדור החדש שאחריהם.

תשאלו כל אחד ואחד מהם, והם יספרו שהם חייבים חלק גדול מההצלחה שלהם להיילה, האיש והסמל.

אישיות (Charisma):

אני לא אכתוב על מפעלותיו של היילה גברסלאסי בתחום העסקים והעשייה הציבורית בארצו.  אני לא באמת מבין בזה.  די לציין שההשפעה והמעמד שלו באתיופיה אדירים, ונדמה שזה לא רק בזכות המדליות והזמנים.

כשאני מדבר על “אישיות” אני מתייחס לשתי תמונות:  תמונה אחת של היילה עומד על קו הזינוק, כל קו זינוק, עם חיוך רחב החושף שיניים צחורות.  הוא תמיד אהב כל כך את הרגע שממנו כל השאר כל כך מפחדים.  ותמונה שנייה אחרי קו הסיום, בין אם ניצח, בין אם הפסיד, בין אם השמחה הגדולה והשיא הם שלו, או של רץ לבן שהגיח משום מקום וכמעט כמעט ניצח אותו (זוכרים את הכיפים עם קרייג מוטראם האוסטרלי?).  תמיד נראה אותו – את אותו החיוך.  החיוך שאותו נזכור, ושאליו כל כך נתגעגע.

בתודה ובהצדעה לקיסר של הריצה.

עדכון 2013 – פריחה מאוחרת:

בשנתיים וחצי האחרונות נכתב פרק נוסף בביוגרפיה הספורטיבית של היילה גברסלאסי.  פרק פחות מובן מאליו, שמספק עדות אופי אחרת, מיוחדת.  דומה קצת לחזרה של ג'ורדן אל הבולטס בגיל 40.  פחות מהיר, קפיצי ואתלטי.  אפילו מחטיא הטבעה או נחסם פה ושם.  המעריצים שואלים את עצמם:  "למה הוא עושה את זה, למה הוא עושה לנו את זה?".  והוא פשוט שם, כי הוא רוצה לשחק.  אולי כבר לא השליט הכל-יכול של המשחק, אבל עדיין יכול לשלוף איזה טריק, לקחת צעיר אל הסל ולהראות לו איך עושים את זה נכון.  לתת עוד ערב נהדר במדיסון סקוור גארדן.  עדיין אוהב את המשחק.

ב – 2012 היילה גברסלאסי לא הצליח להתברג לנבחרת האתיופית למשחקים האולימפיים.  ואני די בטוח שהוא ידע מראש שהוא לא יצליח, שהוא איבד צעד, ושהצעד החסר מאד משמעותי.  ועדיין, הוא משחק.  הוא סיים רביעי במרתון טוקיו עם 2:08:17.  הוא ניצח את פטריק מקאו, איילה אבשרו וצגאיי קבדה ב – Great Manchester Run לעשרה ק"מ.  הוא סיים שישי במירוץ המבחן של אתיופיה לנבחרת ה – 10,000מ' למשחקים האולימפיים בזמן של 27:20.39, ביום חם.  והוא רשם חצי מרתון ב – 60:52.

בכל פעם כשהוא נשאל הוא השיב עם אותו החיוך:  "אני עוד נהנה מזה, אז אני ממשיך".  כל כך אמיתי ופשוט.

הפרק שאחרי השיאים הוא עוד סיבה מדוע מדובר באדם ובאתלט כל כך מרשים.

בונוס – עשרת המירוצים הגדולים של גברסאלסי:

המגזין Spikes ליקט לכבוד יום ההולדת ה –40 קטעי וידיאו של עשרת הריצות הגדולות בקריירה של גברסאלאסי.  לקט שפשוט כיף לראות, ושמדבר בעד עצמו.

יום הולדת שמח!

בונוס 2 – קליפ לקט:

בונוס 3 – הסרט הביורגרפי Endurance:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>