xcvbxc
rod-dixon

פורסם לראשונה לקראת מרתון ניו יורק 2013.

 

"It's midnight in Manhattan, this is no time to get cute,

it's a mad dog's promenade, so walk tall, or baby don't walk at all."  (Bruce Springsteen)

30 שנה ושבוע אחד בדיוק.  ה – 23 לאוקטובר 1983.  ניו יורק.  הבמה האולטימטיבית.

הריצה הבלתי-נשכחת של רוד דיקסון.  בעיני רבים ריצת המרתון הגדולה בכל הזמנים.

לא, אף אחד לא שיער אז לראות תוצאות של 2:03 במרתון, גם לא 2:05 *

אבל יש הבדל בין זמן מהיר על השעון לבין היסטוריה.    דרוש אלמנט אחר, פחות מוגדר, פחות מוחשי, פחות אבסולוטי, כדי באמת לרגש, כדי באמת להמחיש –

משהו פנימי, כי הרי "הדברים הממשיים ביותר הם דברים שאין בהם ממש".

מסע של פרוטגוניסט, התגברות על משבר, תנאים בלתי-אפשריים ותפנית פתאומית,

מחיקתן ושינויין של הנחות, הגדרה מחדש של האפשר.

אישיות.  וכן, הזדהות.

לפני 30 שנה בדיוק כתב רוד דיקסון פרק בלתי-נשכח במיתולוגיה של הספורט ושל היכולת האנושית, ברחובות ניו יורק.

***

"That was his obsession: winning. A 1972 Olympic bronze medalist at 1,500 meters, a onetime 3:53 miler, a hardworking and hard-partying and hard-as-nails competitor, the 33-year-old Dixon saw New York as the capstone of his wide-ranging running career. But only if he won."  ( מתוך כתבת סיכום מרתון ניו יורק של קרייג נף מספורטס אילוסטרייטד, מ -ה – 31 לקאוקטובר 1983)

שנות ה – 70 ועד תחילת שנות ה – 80.  תור הזהב הראשון של המרתון והריצה למרחקים (The first running boom)

עידן בלתי-חוזר, שנשטף עם ה – Reaganomics ופופ הסינתיסייזרים של שנות ה – 80.  (עידן שלצערי הייתי צעיר מדי כדי לחוות ולהבין, ושלא חזר מאז)

זמני המחאה של פוסט-ויאטנם, השיער הארוך והשפמים.  ימי הרוק אנד רול שפשטו אל כל התחומים.  זו היתה גם תקופתם של רצי הצווארון הכחול הקשוחים

שורטס קצרים, נעלי Tiger ו – 220 קילומטר לשבוע  על הכבישים, בלי פייסבוק ו"פודיומים".  הימים בהם היית רץ נגד כל החרא בעולם, ונגד עצמך.  אבל גם בעד.  בעד משהו בתוכך.

נכון, לא הכל היה מתוק ונחמד.  וגם זה הרי חלק מהעניין.

1983, אם תרצו, היא המתיחה המקסימלית של העידן (רייגן מזמן כבר כאן).  בעולם הריצה, בוודאי, היא סימלה אולי את קיצה, וגם את שיאה האחרון, של גישה תרבותית.

רוד דיקסון, עם ציטוט אחד אל-מותי, היה אחד מנציגיה הבולטים:  "All I want to do is drink beer and train like an animal"

***

"I’m one of those people who realize that there are great champions everywhere; every village, every town, every country" (Arthur Lydiard).

 

 בשנות ה – 60 (חבורתו של לידיארד – סנל, האלברג, מגי ואחרים) וה – 70 (שלישיית רצי הבינוניות האגדית – ג'ון ווקר, דיק קוואקס ורוד דיקסון) היתה מדינת ניו זילנד הקטנה אימפריה בתחום הריצה למרחקים בינוניים וארוכים.

הרגל ומסורת.  גופיות הריצה השחורות של ה – Kiwis סימלו עוצnה ומצוינות.

רוד דיקסון התחיל כמוביל בשלישיה המצוינת של הקיוויס, כשזכה במדליית ארד אולימפית ב – 1,500מ' באולימפיאדת מינכן 1972.  בהמשך הישגיהם של ג'ון ווקר ודיק קוואקס מעט האפילו עליו

(ווקר היה שיאן העולם ואלוף אולימפי, האדם הראשון שרץ מייל בפחות מ – 3:50דק' והראשון שרץ 100 ריצות מהירות מ- 4 דקות)

באולימפיאדת מונטריאול סיים דיקסון במקום הרביעי המאכזב בריצת ה – 5,000מ' ומשם החל בהדרגה לעבור להתחרות על הכבישים, בהצלחה די יפה.

אל המרתון הוא הגיע בשלב מאוחר לקריירה (נצחון במרתון אוקלנד בניו זילנד ב – 1982, בגיל 32, ההתנסות הראשונה והיחידה שלו לפני ניו יורק).

דיקסון היה אחד הרצים הראשונים שהפגינו "טווח" וורסטיליות נפלאים (וגם אורך קריירה) – ממדליות על המסלול ובאליפות העולם במירוצי שדה ועד למרתון.

***

"The world of marathoning had found a new star, and it was clear that the classic race was evolving. Fast. Evolving into a race where tremendous leg speed over the shorter distances would soon become a requisite for leading performances on the world stage”." (הדיווח של הפרשן כריס ווייט במהלך מרתון ניו יורק 1983.  ולא, הוא לא התייחס לדיקסון)

אלברטו סלאזאר, המנצח בשלוש שנים האחרונות, לא זינק ב – 1983.  חסרו גם קרלוס לופז (שעתיד לרוץ את המרתון המהיר ביותר דאז, כמה חודשים לאחר מכן) ורוב דה קסטלה.

בכל זאת שדה המתחרים היה עמוס ואיכותי.  הוא כלל מקבץ חזק של רצים אמריקאיים, שלישיית ניו זילנדים (כולל דיק קוואקס, עם תוצאה של 2:10)

אבל שני רצים אחרים השתלטו על המירוץ:  גידאמיס שהנגה הטנזני  וג'ף סמית' הבריטי (רץ בעל איכויות דומות מאד לאלו של דיקסון ועם רקע משמעותי על המסלול, לגביו נאמר המשפט שבכותרת).

הקצב?  שיא עולם מטורף – off the charts…  או התאבדות.

שהנגה הוביל 43:26 לתשעה מייל, ו – 63:12 (!!) לחצי המרחק.  מהיר משמעותית מקצב שיא העולם.

סמית' ניסה להצמד אליו אך הבין בעצמו שזה מהר מדי, הוא פיגר בנקודת החצי בתשע שניות בלבד.

ודיקסון?  דיקסון שינן את העקרון:  במרתון אסור לרוץ לפי תכניות של אחרים, אתה חייב לרוץ את הריצה שלך.

אז רוד דיקסון רץ את המירוץ שלו, מאות מטרים לאחור.

***

“When I came off the bridge and looked up First Avenue I saw Geoff and Shahanga a half mile away and said ‘oh my God, it’s not enough time’. Then I looked at the pace car, and it had 47 minutes left, so I said to myself  ‘stay within your pace, stay within your race.’ Slowly they started to come back to me, but it’s a helluva way to run a race.” (Rod Dixon)

 

במייל ה- 17 המהיר, בירידה מהגשר אל ה – First Avenue, סמית' הוריד את הפטיש.  4:28 למייל.  זהו.  שהנגה הוכרע.  המירוץ נגמר?

האמנם?

ג'ף סמית' הוא לא פראייר.  הוא חזק. והוא ידע איך לנצח.**  הוא גם הוביל בפער גדול (עם כל הבטחון שזה נותן).

כל הסימנים הראו שזה היה היום הגדול שלו.  והוא נלחם עם כל מה שיש לו.

בינתיים, דיקסון מאחור לא מסוגל היה להגביר – גם לא ניסה – ובכל זאת לאט לאט ובסבלנות הוא כרסם.  לאט אבל בהתמדה.

נראה היה בלתי-אפשרי שיספיק.   I was running out of real estate, הוא שחזר- הבנתי ש"נגמר לי הנדל"ן".  (איזה משפט ענק!)

וכל הזמן הזה שינן דיקסון בראשו משפט נוסף, למקרה שבכל זאת יצליח להגיע:  A miler's kick does the trick (מעט אירוני, שהתוצאות של דיקסון ושל סמית' בריצת המייל היו כמעט זהות).

***

זהו.  כאן מסתיים תפקידן של המלים.  מכאן, צפו בעצמכם בחצי הקילומטר האחרון (לא תצטערו):

תמונת סיום.

2:08:59.

"Look at him, on his knees, his eyes to the heavens".

הריצה המיתולוגית של רוד דיקסון.

***

“That win was the topping off my whole career. New York is the one you have to win.”  (Rod Dixon)

  *  התוצאה הטובה בעולם היתה אז 2:08:13 של אלברטו סאלאזאר – בדיעבד התברר שהושגה על מסלול קצר ב – 148מ'/כ – 27 שניות (מרתון ניו יורק 1981).

** ג'ף סמית' סגר מעגל כשניצח במרתון בוסטון, באופן משכנע, ב – 1984 וב – 1985.  בכל זאת, הוא נכנס להיסטוריה בעיקר בתור המפסיד בריצה ההיסטורית המדהימה מול דיקסון.

 

מקורות בהם נעזרתי לכתיבת הפוסט:

הפרק מספרו של William Cockerell, The 50 Greatest Marathon Races of All Time

הכתבה של Sports Illustrated מ – 1983 – Craig Neff, There Was No Nixing Dixon

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>