xcvbxc
paulabc

פורסם לראשונה ביום 22.12.13 תחת הכותרת "פולה רדקליף (ואני) בני 40"

(התמונה צולמה ע"י עמיחי זיוון, מרתון ברלין 2011)

***

אצלי חלפו עשרה ימים.  אצל פולה ארבעה.  לשנינו אני מניח, כמו לכולם, היתה רשימה.

"List:  Things to do before I'm 40"…

Ah, fuck it!

זהו פוסט של מחוות כבוד לספורטאית נפלאה ואהובה, משולב עם הרהורים על הגיל ועל השנים, עם מוסיקה טובה שמבחינה תכנית נבחרה בקפידה.  כי מה היינו עושים בלי מוסיקה טובה?

***

"כנראה שאם אני מסתכלת לאחור וחושבת 'לאן חשבתי שאגיע בגיל 40', אני מחשיבה את עצמי כמי שהיה לה המזל לעבור את הקריירה ואת החוויות שהיו לי…  מבחינת המטרות לעתיד הקרוב אני לוקחת את הדברים כפי שהם באים.  יש לי כמה רעיונות לגבי מה שהייתי רוצה לעשות אבל שוב אני לוקחת את זה צעד אחר צעד וזה תלוי במה שכף הרגל שלי תאפשר לי לעשות" (פולה רדקליף בראיון ל – Runner's World Wire השבוע).

אני קורא ומהנהן בראשי.  החליפו את המלים "כף רגל" ב"גב", ואני חותם על הציטוט בעצמי.  (להבדיל, להבדיל אלפי הבדלות – לשנינו 2012 שינתה כמה תכניות).

***

פולה ראדקליף מחזיקה בשיא העולם הנחשב לאיכותי ביותר באתלטיקה קלה (עבור גברים ונשים כאחד – והוא גם שיא הנשים המצוי בפער הקטן ביותר ביחס לשיא הגברים).  היא מחזיקה בשלושת התוצאות המהירות בכל הזמנים בריצת המרתון לנשים.  היא האתלטית הגדולה ביותר שלא זכתה במדליה אולימפית  (בראש הרשימה הלא קצרה של אתלטים גדולים שלא זכו בזהב הייתי מציין אותה יחד עם רון קלארק האוסטרלי, שקבע 17 שיאי עולם אך הסתפק במדלית ארד אולימפית בלבד).

תיכף נחזור לדבר עוד קצת על פולה הנהדרת.  לפני כן, פסקה על גיל 40.

***

הטרגדיה בגיל 40 היא שאתה מפסיק להתבונן על עצמך במונחים של "פוטנציאל" ושואל את עצמך איפה אתה.  מה מההבטחה מימשת.  מה פספסת.  מה הספקת.  על מה – בכוונה או שלא בכוונה – ויתרת.

היפה בגיל 40 הוא שאתה מפסיק, או לפחות מנסה בכל כוחותיך המודעים להפסיק, לחשוב על מה שאתה "יכול", "צריך" או "מצפה" לעשות, ויותר, סוף סוף, על מה שאתה רוצה.

הבעיה בגיל 40 היא שאתה לאו דווקא יודע מה אתה רוצה.

בגיל 40 אתה מבין שרוב חייך עסקת בכתיבת קורות חיים, שלא בטוח שאי פעם תשתמש בהם.

במקום לכעוס, אתה מחייך, משועשע מהאירוניה.  בסך הכל, זה פתאום נראה לך הרבה פחות חשוב.

(בכל זאת, אתה מתעקש להמשיך לכתוב).

בגיל 40 אתה עייף. ומפחד.  ועדיין יש ספק.  עדיין מחפש תשובות.  עדיין לא מצליח לחבר.

והדברים שלא הספקת, הטעמים שלא ידעת, השיאים שלא שברת.  הם לא מניחים.

והשורה ההיא של עמוס עוז, על הרכבת שיוצאת מהתחנה "ומי שיאחר יאחר".  האם כבר איחרת?  האם תאחר?

אתה שואל את עצמך אם אתה עדיין מי ומה שהיית, או אולי כבר משהו ומישהו אחר.

בגיל 40.  אפילו כשטוב לך, באמת טוב לך, ואתה כל כך אוהב וכל כך בטוח (בדברים ובאנשים שבאמת חשובים) ומסביבך כל כך הרבה דברים נהדרים להיאחז בהם

אתה מתגעגע, כל כך מתגעגע, למשהו לא מובן ולא ברור.  בעצם… אל עצמך.

"וזה הילד שבך, קוראים לו לחזור, כאילו יש איזה כפתור שרק אתה יכול לסגור"

***

לפני כמה שנים, חבר טוב אמר לי בריצת בוקר ב"ואדי" משפט שלא עוזב אותי מאז.  הוא אמר, פחות או יותר, שיש שתי דרכים להסתכל על החיים.  אפשר להסתכל עליהם כאילו שאתה כותב תסריט.  זה מחייב.  זה מתסכל.  זה רקורסיבי (ככה הוא אמר, "רקורסיבי").  אלו חיים מלאי ביקורת עצמית.  התסריט אף פעם לא מספיק טוב, אף פעם לא נגמר.  ואפשר לבחור לחיות את החיים כדמות.  פשוט דמות, שהחיים קורים לה וקורים סביבה.  הטוב והרע, העליות והמורדות, רגעי ההתרגשות והעצב, הרגעים של האהבה והחסד. להפסיק לכתוב ולתכנן.  פשוט להרגיש ולהתבונן. 

הדמויות בסוף הרבה יותר מעניינות.  הן גם לא צריכות להיות מושלמות.

אני עוד לא בטוח.  אבל לפעמים זה עוזר.  (תודה ארז!)

***

"Never set limits, go after your dreams, don't be afraid to push the boundaries. And laugh a lot – it's good for you!"  (Paula Radcliffe)

אני אוהב את פולה ראדקליף.  קשה שלא לאהוב אותה.  היא דמות אוקסימורונית.  המנצחת המיתולוגית שהיא גם המפסידה הטרגית.  כל כך הרבה פעמים הוכיחה שהיא הכי טובה ובכל זאת תמיד נשארה האנדרדוג.  בגלל סגנון הריצה המוזר (ה"כואב לצפייה") עם הראש המתנועע בתנועה "אלימה" כמעט, לכל הכיוונים.  בגלל שהיא תמיד נראתה כמי שמתאמצת, אפילו סובלת.  בגלל שהיא תמיד היתה front runner קלאסית – הובילה באומץ את הקצב, בסט-אפ מושלם לרצות בעלות הסיומת המהירה ששיחרו לטרף (תסריט ידוע מראש, במיוחד באליפויות הגדולות).  בגלל שכל כך הרבה פעמים היו שיבושים ברגע האמת.  איכשהו תמיד זה נראה היה קשה יותר, מנוגד להגיון.  וכל כך הרבה פעמים – לטוב או לרע – ראינו את האלופה בוכה.

בדומה לגיבור נוסף שהגיע השנה לארבעים, היילה גברסלאסי, גם פולה איתנו כבר המון זמן.  מאליפות עולם לנוער במירוצי שדה  ב – 1992 והופעה מכובדת בגמר אליפות העולם בגיל 19, ועד לסוג של (התחלה של) קאמבק ב – 2011 (מקום שלישי במרתון ברלין) היא נגעה כמעט בכל הדיציפלינות.  כמו גברסלאסי, גם פולה המציאה את עצמה מחדש (אם כי בניגוד אליו, אף פעם לא היתה לה מהירות הסיום) – על המסלול, בשדה ולבסוף במירוצי הכביש (ראדקליף מחזיקה גם בשיא העולם ב – 10 ק"מ כביש).  כמוהו, היא התחרתה מול אלופות גדולות בזכות עצמן (גטה וומי, דררטו טולו, קתרין נדרבה, ואחרות).  כמו היילה, היא היתה לדמות סמלית, לנציגה של הספורט.  קל היה להזדהות.

פעמיים אלופת העולם במירוצי שדה, פעם אחת אלופת העולם במרתון (2005), שלוש פעמים אלופת עולם בחצי מרתון (2000, 2001, 2003), שלוש פעמים מנצתת מרתון לונדון (2002, 2003, 2005), שלוש פעמים מנצחת מרתון ניו יורק (2004, 2007, 2008), וגם מרתון שיקגו (2002) – בלי שום ספק רצת המרתון הגדולה בכל הזמנים.  ואיפה היו הפספוסים?  נכון – אתונה 2004 (לא סיימה), בייג'ין 2008 (מקום 23), ולונדון 2012 (שאליו לא זינקה) – החלום שלא הוגשם.  המדליה שחמקה.

ריצת המרתון הראשונה של ראדקליף היתה בגיל 28, בלונדון 2002.  היא ניצחה שם בזמן של 2:18:56ש', תשע שניות בלבד איטי משיאה העולמי דאז של קתרין נדרבה.  בהמשך השנה בשיקגו היא קבעה את התוצאה המהירה בכל הזמנים במירוץ לנשים בלבד (ללא סיוע של פייסרים גברים, שזהו השיא עד היום) – 2:17:18ש'.  וכעבור כמה חודשים, בלונדון, היא קבעה את התוצאה הבלתי-נתפסת:  2:15:25ש'.

כשפולה ראדקליף קבעה את השיא העולמי באפריל 2003, השיא המקביל לגברים היה 2:05:38ש' של חאלד חאנוצ'י (האמריקאי שהיגר ממרוקו).  מאז נקבעו 64 תוצאות (מוכרות לצרכי שיא) שוות או מהירות יותר (על-ידי 41 רצים שונים, 14 מהן בשנת 2013).  לעומת זאת, רק רצה אחת התקרבה בתקופת הזמן הארוכה הזו כדי 3 דקות משיאה של ראדקליף, וגם זה בקושי בחמש שניות (ליליה שובוקובה, 2:18:20ש').  התוצאה המהירה ביותר לשנת 2013 היתה 2:19:57ש'.  מהו ההסבר לזה?  אין הסבר.  העומק שם.  הכסף שם (בגדול!).  הרצות המזרח אפריקאיות שם (הרבה יותר משהיו), רצות המסלול המהירות גם הן שם (בשנה הקרובה אמורות להצטרף גם דיבבה ודפאר, אך ספק אם גם הן תתקרבנה).  פולה ראדקליף פשוט הקדימה את זמנה.

וסגנון הריצה?  נו, לא מה שחשבתם.  במחקרים שבוצעו התבקשו מאמנים מומחים להתבונן ברצים ולדרג על-פי הסגנון מיהם הרצים הכלכליים/המהירים ביותר.  הם נכשלו באופן מוחלט.  לא נמצאה קורלציה.  פולה ראדקליף, עם שיאים של .14:29.11 דק'  ל – 5,000מ' ו – 30:01.09 דק'  ל – 10,000מ', היא כנראה הרצה הכלכלית אי פעם (במדד יחסי).

***

אז זהו.  עשרה ימים עברו.  האמת שהם עשו לי טוב.  איזו ירידה בלחץ.  איזו השלמה.  בגיל 40 אתה מבטיח להפסיק לריב עם עצמך.  מבטיח לנסות.  גם זה משהו.

***

המשחקים האולימפיים סיפקו לאורך השנים כל כך הרבה תמונות נצחון בלתי-נשכחות.  אך מאתונה 2004 תישאר תמונה אחת, אחרת.  תמונה של הרצה הטובה בעולם למרחקים ארוכים, המהירה בכל הזמנים, בלתי-מנוצחת ופייבוריטית מוחלטת, בשיא של שלטונה, בזמן שנועד להיות כולו שלה.

שריריה כורעים וקורסים תחת הלחץ, שישה קילומטרים בלבד מן ההבטחה. אחרי עשרות אלפים.  למרות כל מה שידעה.

מוכרעת.  שבורה.  מתיישבת על המדרכה.  בוכה.

בכינו איתה.

"I am not driven by any bitterness by what happened in Athens. I learned a lot of lessons from it and probably came through it a stronger person in the end". (Paula Radcliffe)

***

בשנה שנולדנו יצא התקליט העל-זמני על הזמן.

"And you run and you run to catch up with the sun but it's sinking
Racing around to come up behind you again"

רקורסיבי, אמרנו.

40?  יאללה, שיהיה 40.

***

אנא קחו את החלקים האישיים יותר בפוסט הזה בפרופורציה הראויה.  יום הולדת הוא בסופו של דבר תאריך שרירותי שבו מותר לאדם לרחם על עצמו קצת יותר מבדרך כלל.

לרצים יש ערך מקצועי – "נגטיב ספליט".  בחצי השני מגבירים, לא דועכים.

***

צ'אק נוריס אף פעם לא היה בן 40.  הוא דילג על החרא הזה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>