xcvbxc
alan-webb (1)

(Photo credit:  JEFF HAYNES/AFP/Getty Images)

"הנה השיר על זה שלשיר לא גמר לשיר"

לפני כשבוע, בגיל 31, אחרי כמה שנים רוויות בפציעות, בחילופי מאמנים ובניסיונות קאמבק מתסכלים, אישר אלן ווב שהוא החליט לפרוש מריצה תחרותית.  ריצת ה – Wannamaker Mile המסורתית במשחקי מילרוז במאדיסון סקוור גארדן תהיה עבורו התחרות האחרונה כאתלט מקצוען.  ווב הצהיר על כוונה לעבור לטריאתלון (עם אספירציות אולימפיות).

רגע, מיהו אלן ווב, ולמה זה מעניין?

אלן ווב הוא בעיניי הדמות המשמעותית ביותר בריצה למרחקים בינוניים וארוכים בארה"ב בחמש-עשרה השנים האחרונות (לפחות).  וכל כך למה?  כי הוא הגיח עמוס בכשרון (ובמוטיבציה) בתקופה שבה האתלטיקה האמריקאית התייאשה כמעט לחלוטין מן המרחקים הבינוניים והארוכים, כשהיא נזקקה לו כאוויר לנשימה;  כי ווב סימל יותר מכל את התקוה המחודשת, את ההבטחה;  כי הוא סימן את הדרך וסיפק השראה לדור חדש של רצים, שבזכותו העזו להאמין.  יחד עם שני חבריו לשלישיה המופלאה של ה – Class of 2001 (דיית'ן ריצנהיין, ראיין הול, וווב) הוא הראה שהנה, בכל זאת אפשר.  ויחד עם מהפכת האינטרנט, אתרי הריצה והזרימה של המידע, הוא היה הטריגר לתחייתו המחודשת של ענף לאחר שכבר הוכרז על מותו הקליני.  אלן ווב היה ונותר הרץ האמריקאי המעניין ביותר (אמנם לא המצליח ביותר) מאז שנות השבעים.

באליפות העולם האחרונה חזרו הרצים האמריקאים עם שלל בהחלט לא מבוטל:  מדליות בריצות ה – 800 וה – 1,500 גם אצל הגברים וגם אצל הנשים (אגב, באופן מפתיע זו הפעם הראשונה בהיסטוריה של אליפויות העולם שבה נבחרת משיגה הישג כזה).  כל אחד מהרצים האלו חייב משהו מן ההצלחה שלו לאלן ווב, ואף אחד מהם לא עורר את האהדה והעניין שעורר ווב.  הם גם לא נשאו על כתפיהם את מלוא כובד הצפיות ההיסטורי שאלן נשא מאז היה נער – להיות ה- Next Great American Miler, היורש של ג'ים ראיין, "הנבחר".

ווב פורש מריצה תחרותית כשיאן ארה"ב בריצת המייל, עם נצחון יוקרתי במיוחד בגודלן ליג של פריס, עם ארבע אליפויות ארה"ב ועם שתי הופעות בריצת הגמר באליפות העולם באתלטיקה.  רשימה חלקית.  זו קריירה מרשימה בכל קנה מידה.  אך זה מעט מדי, מאכזב מדי, מפוספס מדי, כשאתה "הנבחר".  "A runner of sporadic brilliance", היה מי שכתב.  ביטוי קשה.  נכון מצד אחד.  מצד שני, אולי, מפספס את הסיפור כולו, לפחות את העיקר.

תחושת הפספוס לא נובעת מכך שאלן ווב אכזב, שהוא "לא הגיע".  כי עם כל העליות והמורדות לאורך השנים, היתה תקופה שבה הוא "היה שם".  הוא זרח.  הוא קיים.  הוא נגע בשמיים.  הוא גרם לנו לשפשף את העיניים  (תיכף נראה ונזכר).  אך משהו בכל זאת היה חסר.  התזמון, המזל, ה – poise התחרותי, היכולת למשטר את היכולת הפיסית האדירה הזו ולייצר את ההצלחה על הבמה הגדולה, את ההגשמה השלמה.

אלן ווב נועד להיות "המיילר הגדול הבא".  והוא היה, ולא היה.  הבשיל, ולא הבשיל.  ניצח, ולא ניצח.   בעת ובעונה אחת.

***

אני עצמי חזרתי לרוץ ולהעמיק את העניין שלי בריצה בשנת 2002.  נחשפתי לאתרי הריצה האמריקאים בשיא פריחתם וקראתי כמעט כל מילה בשקיקה.  כך גם עקבתי מאז אחרי כל צעד בקריירה של אלן ווב  – כל מירוץ, כל שיא חדש, ככל שניתן היה גם אחרי האימונים, המעברים ושינויי הדגש והאסטרטגיה.  החלטת הפרישה הרשמית של ווב לא מפתיעה כי היא מגיעה אחרי שלוש שנים מאד קשות בהן הוא לא הצליח להתקרב לרמה שאליה היה רגיל (ומגיע לו הרבה מאד קרדיט וכבוד על הנחישות הכל כך לא מובנת מאליה לחזור ולנסות).  בתקופה האחרונה כבר היה ממש כואב לקרוא ולעקוב אחריו.  כמו סופרמן עם קריסטל של קריפטונייט.  אפשר רק לדמיין איך אלן הרגיש.  בכל זאת, יש סיכוי לא רע שנראה ממנו ריצה של פחות מארבע דקות במילרוז, וזה בהחלט יהיה סיום יפה.

בעקבות הודעת הפרישה, אני חוזר לחמישה רגעים המהווים את תמצית הקריירה של אלן ווב, תמצית של הסיפור ושל המוטיבים שבלטו בו:  ההבטחה העצומה, הבלבול (או הקושי "לשלוט בכוחות"), הנסיקה הנפלאה/ההבשלה, המימוש (המסוים, האנטי-קלימקטי כמעט), והאכזבה.

1.      3:53.43 דק' בתיכון (2001)–

"ומיתר מתוח היטב, היטב" 

לאלן ווב היתה "קריירת" תיכון יוצאת דופן, חסרת-תקדים.  חובבי ריצה (בעיקר רצים) בכל רחבי ארה"ב עקבו אחרי ההתפתחות של ילד הפלא בערך מגיל 15.  ימי התיכון של ווב הסתיימו בקרשנדו היסטורי מהדהד – להישג שאיתו הוא מזוהה יותר מכל.  שיא התיכונים האמריקאי לריצת המייל, של ג'ים ראיין (לימים שיאן עולמי וסגן אלוף אולימפי), 3:55.3 דק', החזיק מעמד 36 שנה(!).  לפני ווב שלושה רצים אמריקאים בלבד, כולל ראיין, ירדו מגבול ה – 4 דקות למייל בתיכון. ווב עשה זאת תחילה (והיה הראשון לעשות זאת) בתחרות באולם בתחילת העונה.  ואז, על אחת הבמות הגדולות של האתלטיקה הקלה – בתחרות הפריפונטיין קלאסיק היוקרתית ביוג'ין – הוא רץ תוצאה נהדרת של 3:53.43, שיפור של כמעט שתי שניות לשיא האגדי.  שיאן העולם הישאם אל גארוז' שניצח באותה הריצה, עם או בלי תיאום עם נייקי (כנראה שעם…) הזמין את ווב להקפת נצחון משותפת, כאילו כדי לסמן את "היורש" המיועד.  מוריס גרין אמר למצלמה:  He don't look like no high school dude.  אחרי שנים ארוכות של דשדוש ושל תסכול, סוף סוף הגיע האיש שיחזיר את אמריקה לתמונה.  Bring back the mile!

 2.      אליפות העולם בהלסינקי 2005  – LFF

"עם פגם בלתי ניכר נשכב"

מהתיכון המשיך אלן ווב לאוניברסיטת מישיגן, אך החליט לעזוב לאחר שנה אחת לחוצה ולא מוצלחת במיוחד.  (חוסר העקביות שלו לאורך הקריירה בלט גם לנוכח ההתפתחות המקבילה של ניק וויליס הניו זילנדי, שהגיע למישיגן לאחר העזיבה של ווב ובהמשך זכה במדליית כסף אולימפית).  ווב חזר למאמנו מהתיכון במדינת וירג'יניה Scott Raczko וחתם על חוזה מקצועני עם נייקי.  לאט לאט הוא חזר לכושר שיא.  שיא אמריקאי לשני מייל, 3:32 ל – 1,500מ', 3:48 למייל.  פעמיים אליפות ארה"ב, טעימה אולימפית ראשונה (מי שיער בכלל שזו תהיה גם האחרונה?).  Webb's back baby. 

ריצת הגמר באליפות העולם של שנת 2005 מסמלת את האניגמה שהיא אלן ווב.  אחת הטקטיקות בריצת המייל היא ה – long kick:  הגברה משמעותית של הקצב עוד לפני ההקפה האחרונה כדרך לניטרול יכולת הסיום העדיפה של היריב.  בריצת הגמר הזכורה ההיא, 700 מטר לפני הסיום פרץ אלן ווב קדימה.  אך מה שהוא עשה לא היה long kick (הגברה הדרגתית וממושכת של הקצב) אלא פרץ מטורף ולא רציונאלי של מהירות – ספרינט כמעט מוחלט של 100מ' (בקצת מעל 12 שניות) ובריחה לדבוקה.  לא היה לו שום סיכוי.  אחרי המיאוץ הזה ווב  דעך באופן משמעותי וכל "הרכבת" עברה אותו.

מהריצה ההיא נותרה העקיצה הסרקסטית באינטרנט:  "and then I just said, 'yeah, let's f—ing fly"  לא היה  הגיון טקטי במהלך של ווב מול קאדר הרצים האיכותי בעולם, אך היו בו כל כך הרבה אמוציות. זו היתה הפגנה של  יכולת פנומנלית ושל קושי עצום לשלוט בה.  זהו אולי הסיפור של אלן ווב על רגל אחת.

3.      2007 החלומית –

"אז עוד היתה שליגה, שליגה.  וחופש לכתוב על הקרח מה שבא"

ב – 2007 זה קרה.  לתקופה מסוימת, אלן ווב היה רץ ה – 1,500 והמייל הטוב בעולם.  הוא קבע תוצאות מצוינות במרחקים שבין – 800 ו- 10,000מ' (תוצאת ה – 10,000מ', בנצחון על ריצנהיין, נקבעה ב – 2006) ופצח בסדרה של מירוצים משכנעים במקצוע שלו.  עזבו את הנצחון והשיא האישי בתחרות הגולדן ליג בפריס (3:30:54דק').  עזבו אפילו את גולת הכותרת (שמייד נדבר עליה) – השיא האמריקאי במייל.  הרגע המרשים ביותר בקריירה של אלן ווב הגיע בגמר אליפות ארה"ב, נגד ברנארד לגאט, האדם השני המהיר בהיסטוריה בריצת 1,500מ'.  את מה שווב עשה ללגאט בריצה הזו, בחמישים המטרים האחרונים, אי אפשר לתאר במלים.  צריך לראות.  LFF baby.  הפעם בדיוק ברגע שצריך:

4.      שיאן ארה"ב במייל –

גם הריצה הזו מסמלת את אלן ווב כתופעה: ה – 21 ליולי 2007, ברסכארט, בלגיה.  תחרות קטנה ולא מאד חשובה.  איצטדיון באמצע יער.  מעט קהל.  זו התפאורה שאלן ווב בחר לקיום ההבטחה, לקחת את שלו, לקרב את הכוס לשתפיים.  לקחת את השיא מסטיב סקוט.  כל כך מרוחק, כמעט מחתרתי, אנטי-קליימקטי.  ובכל זאת איש לא יוכל לקחת את זה ממנו:  3:46.91.  אלן ווב הוא עד היום השיאן האמריקאי בריצת המייל.

5.      אליפות העולם באוסקה 2007 –

"והאקורד לא הצטלצל, אקורד.  ולא הישרה על אף אחד"

וכמו שזה בא, זה נעלם.  אלן ווב הגיע לאליפות העולם באוסאקה עם מומנטום וכפייבוריט.  הוא עלה לגמר.  הפעם, למוד לקח ואחרי סדרה של נצחונות, הוא לא ניסה טקטיקה הירואית.  לא היה שום דבר מיוחד בריצת הגמר ההיא.  אלא שמה שהיה כבר פשוט לא היה.  ווב נראה חסר בטחון לאורך הריצה וסיים במקום השמיני המאכזב כל כך.  שום דמיון לרץ האדיר והדומיננטי מאליפות ארה"ב ומפריס.

"חסרה החוליה וכנפיים שבורות, כנפיים שבורות, כנפיים שבורות"

***

בדיעבד, זה היה הסוף.  אלן ווב של 2007 כבר לא חזר, כבר לא יחזור.  ועכשיו הזמן לפרידה מאוחרת מספורטאי גדול.

אלן ווב לא היה האלוף המושלם, הוא לא הפך להיות ה- world-beater שציפו (או קיוו) שיהיה, הווינר האולטימטיבי.  הוא היה גיבור מסוג אחר:  בעל יכולות מופלאות אך מתלבט ומתייסר, לומד ומתנסה, בוחן את הגבולות.  לרגעים נוסק למרומים, לרגעים מתרסק אל הקרקע הכואבת.  הוא היה פורטגוניסט אמיתי.  דומה יותר וקרוב יותר לחלומות ולמציאות שלנו.  נופל וקם, ושוב נופל.  אך יודע, בסוף, שיש לו כל כך הרבה במה להתגאות.

להתראות אלן ותודה.  להתראות ובהצלחה!

***
ובנימה אישית, העיתוי.

"נותר עדיין לא פתור, כל מה שהוא לא פתר".

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>